בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חותך בחיבור בין הגוף לנפש

מנתח המוח מפלס דרכו במחשבות של מטופליו, כשלעזרתו כמה אמצעים טכנולוגיים, ניסיון ומזל. הנרי מארש מספר על ההצלחות ועל הכישלונות

6תגובות

לעתים קרובות עלי לחדור עמוק אל תוך המוח, וזה משהו שאני שונא לעשות. אני צורב בעזרת זוג פינצטות כמה מילימטרים מפני השטח של המוח, והופך את הקרום השקוף, החי והזוהר שעוטף את המוח ואת כלי הדם הזעירים שבו לפצע מכוער. אני חותך את כלי הדם וממשיך לחפור מטה, מחפש את דרכי בתוך החומר הלבן והרך של המוח, בניסיון לאתר את הגידול. עצם העובדה שאני נדחף בכוח אל תוך המחשבה עצמה, ושבאותו ג'לי לבן ורך דחוסים הזיכרונות, החלומות וההרהורים שלנו, נדמית לי תמיד כה קשה להבנה, עד שכל שאני רואה מולי הוא חומר, ותו לא.

ועדיין, אני יודע שאם אסטה מהדרך ואחדור לאזור הלא-נכון, יהיה החולה פגוע ומשותק לאחר הניתוח. במוח אין תמרורי "נא לחתוך פה" או "אין לחתוך שם". האזורים שאין להיכנס אליהם לא נראים שונים במאום מאזורים אחרים, ולכן, בבואי לחדר ההתאוששות מיד לאחר הניתוח, אני תמיד מלא חרדה באשר לתוצאותיו.

ישנן אמנם דרכים רבות לצמצום הסיכונים לנזקים. קיימת למשל מערכת הכוונה ממוחשבת לניתוחי מוח, דמויית ג'י-פי-אס, רק שבמקום לוויינים החגים מסביב לכדור הארץ, ניצבות מצלמות תרמיות סביב לראשו של המטופל, ומראות למנתח היכן נמצאים מכשיריו בתוך המוח. אפשרות נוספת היא לנתח כשהמטופל ערני לחלוטין, עם הרדמה מקומית בלבד באזור המנותח – כאשר בעזרת משימות פשוטות שמוטלות על המטופל, והפעלת אלקטרודות לזיהוי האזורים הפעילים במוח במקביל – ניתן לראות אם נגרם נזק כלשהו בזמן הניתוח. לכך מצטרפים גם הוותק, שנות הניסיון והמיומנות, שמלמדים אותך להיזהר. במקרים מסוימים עדיף כלל לא להתחיל בניתוח, כשידוע שהגידול לא ניתן להסרה. ואולם, לצד כל השיטות החדשניות והניסיון, עדיין הרבה מאוד תלוי במזל, לטובה או לרעה. ועם השנים נדמה לי שהמזל רק חשוב יותר ויותר.

היה לי מטופל ולו גידול בבלוטה הפינאלית (שהיא בלוטת האיצטרובל). פילוסוף הדואליסטי דקארט, שטען שהנפש והמוח הם ישויות נפרדות, מיקם את הנפש האנושית בדיוק שם. בבלוטת האיצטרובל, הוא אמר, מתקשר המוח החומרי עם הנפש בדרך מסתורית וקסומה. אני תוהה מה דקארט היה אומר לו היה ביכולתו לראות את המטופלים שלי מביטים על מוחם במוניטור, כפי שכמה מהם עושים בשעה שאני מנתח אותם בהרדמה מקומית.

ניתוח בבלוטת האיצטרובל

גידולים בבלוטת האיצטרובל נדירים ביותר. הגידול יכול להיות שפיר - שאינו בהכרח מחייב טיפול – או ממאיר, שמטופל בכימותרפיה והקרנות, ועלול גם לגרום למוות. בעבר נחשב הגידול בבלוטת האיצטרובל בלתי ניתן להסרה בניתוח. ואולם, בעזרת נוירוכירורגיה מיקרוסקופית מתקדמת, השתנה המצב, וכיום נחשב הניתוח להכרחי, לפחות לצורך עריכת ביופסיה. בבדיקה זו נוטלים חלק קטן מהגידול לקביעת מה הדרך הטובה ביותר לטיפול בו: אם להסיר את כולו או להשאיר את רובו, או שמא המטופל זקוק לרדיו-תרפיה וכימותרפיה. מאחר שהבלוטה קבורה עמוק באמצע המוח, הניתוח הוא, כפי שהמנתחים אומרים, אתגר טכני. נוירוכירורגים מסתכלים בהתרגשות מהולה ביראה בסריקות מוח שמראות גידולים בבלוטת האיצטרובל, כמו מטפסי הרים שמסתכלים על הפסגה הגדולה שעליה הם הולכים לטפס. במקרה הספציפי הזה המצב רק נעשה מסובך יותר, כאשר המטופל - אדם בכושר טוב בשנות ה-30 לחייו, שהחל לחוש כאבי ראש עזים לאחר שהגידול הפריע לזרימת הנוזל המוחי-שדרתי – התקשה מאוד לקבל את העובדה שיש סיכון לחייו, ושהדבר אינו בשליטתו.

קיימתי עמו שיחות רבות בימים שלפני הניתוח, פנים אל פנים וגם בטלפון. הסברתי שהסיכונים בניתוח, בהם שבץ ואף מוות, פחותים מול הסכנה שבהימנעות מטיפול בכלל. הוא הקליד במאמץ רב כל מלה שאמרתי לסמארטפון שלו, כאילו עיכול מלים מורכבות כמו הרחבת חדרים חסימתית (obstructive hydrocephalus), ונטריקולסטומיה אנדוסקופית (endoscopic ventriculostomy), פינאוציטומה (pineocytoma) או פינאובלאסטומה (pineoblastoma), ישיב לו את השליטה על חייו ויציל אותו. חרדתם של המטופלים מידבקת. זו אחת הסיבות לכך שמנתחים חייבים לשמור על ריחוק מסוים ממטופליהם. והחרדה שלו, בשילוב תחושת הכישלון העמוק שחשתי עקב ניתוח לא-מוצלח שבוע קודם לכן, גרמו לי לחשוש שמא פחד עצום ישתלט עלי לפני שאגש לנתחו.

ביקרתי אותו ערב הניתוח. בפגישות שכאלה אני משתדל שלא להרחיב את הדיון בסיכוני הניתוח, עליהם כבר דנו בפרטי פרטים בפגישות קודמות. אשתו ישבה לידו, פניה חיוורות מדאגה.

"זה ניתוח פשוט", אמרתי באופטימיות שקרית.

"אבל הגידול יכול להיות סרטני, לא?", היא שאלה. "ובכן, ייתכן שכן", עניתי. "לכן אנו עושים ביופסיה. זה מעין 'רגע קפוא' בזמן הניתוח - אם הרופא הפתולוג יקבע שהגידול אינו סרטני, לא אצטרך לנסות ולהוציא את כולו. ואם הוא יקבע כי הגידול מסוג ג'רמינומה (germinoma), אין בכלל צורך להסירו ואפשר לטפל בו בהקרנות".

"אז אם הגידול אינו סרטני ואינו ג'רמינומה, אז הניתוח בטוח", היא אמרה, וקולה הסגיר את חוסר הוודאות שהשתלט עליה.

היססתי כי לא רציתי להפחיד אותה, אבל גם לא רציתי לפזר הבטחות שקריות. "כן, הניתוח הופך להרבה פחות מסוכן אם איני צריך להסיר את כל הגידול", אמרתי, בורר את מילותי בקפידה.

בית הקברות של הכישלונות

ביום הניתוח התעוררתי מוקדם מהרגיל, ונותרתי במיטתי, חושב על אותה אם צעירה שניתחתי שבוע קודם לכן. נאלצתי להסיר גידול שהיה קבור עמוק בצדו הימני של המוח, ואיכשהו, איני יודע עדיין כיצד – שכן נדמה היה שהכל מתנהל כשורה - גרמתי לה לשבץ חמור. כשהתעוררה מהניתוח, היא סבלה משיתוק בכל חלק גופה השמאלי. כנראה שניסיתי להסיר יותר מדי מהגידול. כנראה שחדרתי עמוק מדי למוחה. הייתי מלא בביטחון עצמי מופרז. לא היה בי די פחד.

גטי אימג`ס

כל כך קיוויתי שהניתוח של המטופל הנוכחי יצליח, שיהיה סוף טוב, שאוכל שוב להרגיש שלם עם עצמי. אבל בו בזמן ידעתי שלא משנה באיזו מידה יצליח הניתוח היום, או עד כמה כבד ומר הצער שלי, כבר אין בידי דבר לעשות כדי לתקן את הנזק שגרמתי לאותה אשה צעירה. ידעתי גם שכל תחושה של עצבות מצדי היא זניחה לעומת הכאב והסבל שלה ושל משפחתה. ידעתי גם שאין סיבה שהניתוח הקרוב יצליח רק מפני שקיוויתי לכך באופן כה נואש, או רק מפני שהניתוח הקודם נכשל כישלון חרוץ. תוצאת הניתוח – בין אם הגידול יתגלה כממאיר או לא, ובין אם ניתן יהיה להסירו בהצלחה או שהוא יהיה כה עמוק ללא כל תקווה להוציאו – היא במידה רבה מחוץ לשליטתי.

אבל ידעתי גם שעם הזמן, היגון על מה שעוללתי לצעירה הזאת ילך ויתאדה. אותו זיכרון, שבו אני רואה אותה שכובה במיטת בית החולים, ולצדה אמה מחזיקה את נכדתה הרכה בשנים, יהיה בסופו של דבר צלקת, ולא פצע פתוח וכואב. צלקת נוספת שתתווסף לרשימת האסונות שלי – עוד מצבה בבית הקברות, שהמנתח הצרפתי לריש (Leriche) אמר כי כל המנתחים סוחבים עמם.

הפחדים המורבידיים האלה, עם זאת, מגלה בדרך כלל כל מנתח, נעלמים ברגע שהניתוח מתחיל. אתה אוחז בסכין המנתחים (בעבר היינו מקבלים אותו מידי האחות, אולם בהתאם לכללי הבריאות והבטיחות החדשים, כעת יש לקחת אותו מצלחת מתכת) ובביטחון עצמי רב של מנתחים, אתה לוחץ את הסכין בבשר המטופל. ברגע שהדם מתפרץ מהפצע, ההתרגשות משתלטת, ואתה מרגיש שהכל בשליטתך. כך לפחות זה נראה בהתחלה. אתה ממשיך לנתח באמונה עיוורת שכך יהיה תמיד, אף על פי שאתה יודע שהכל עוד יכול להשתנות.

העוזר שלי ואני עמדנו מאחורי המטופל, שישב לפנינו, ופתחנו את חלקו האחורי של ראשו, מפצלים את שרירי הצוואר וקודחים בעצם הגולגולת. "מגניב, זה כל כך מרגש", אמר המתמחה.

"ובכן", עניתי, מבלי שיכולתי להכחיש את התרגשותי, "זה כמו טיפוס הרים, אף על פי שזה טיפוס הרים לפחדנים, מפני שאלה לא החיים שלנו שאותם אנו מסכנים".

הפואטיקה של מבנה המוח

ראשו של המנותח נפתח, שריריו נמשכו לאחור וקרומי המוח נחתכו. הכנסתי את המיקרוסקופ המיוחד פנימה והתמקמתי בכיסא המנתחים. בניתוח מסוג זה אתה מסתכל לאורך בקע צר שמפריד את החלק העליון של המוח מהחלק התחתון של גזע המוח והמוחון. ההרגשה דומה לזחילה במנהרה ארוכה. בעומק של כעשרה סנטימטרים, גם אם התחושה היא שהעומק גדול בהרבה בגלל ההגדלה של המיקרוסקופ, מתגלה הגידול.

כעת אתה ניצב בדיוק מול מרכז המוח, מקום סודי ואפוף מיסתורין ובו כל המרכיבים החיוניים להיותנו מודעים ובחיים. מעליו, כמו קמרון אדיר ממדים בתקרת קתדרלה, נמצאים כלי הדם העמוקים של המוח - ורידי המוח הפנימיים, מעבר להם הווריד על שם רוזנטל (Basal veins of Rosenthal) ובאמצע הווריד על שם גאלן (Great Vein of Galen) - זוהרים בצבעם הכחול הכהה באור המיקרוסקופ, שמם בלבד מספיק כדי להטיל מורא. כלי דם אלו נושאים כמות אדירה של דם מהמוח, ופגיעה בהם תוביל למותו של המטופל.

ממול נראה בבירור הגידול כשמתחתו תקרת גזע המוח, אשר כל נזק שייגרם לה עלול להכניס את המטופל לתרדמת. בצדדים - עורקי המוח האחוריים, שמספקים דם לחלקים שאחראים על הראייה. הרחק מאחורי הגידול, תוכל להתגלות עם הסרתו הדלת למסדרון מרוחק שקירותיו לבנים - החדר השלישי של המוח. הצירוף בין השפה הפואטית-משהו של שמות החלקים השונים לבין המחזה היפהפה שנגלה דרך המיקרוסקופ, הופך את הניתוח הספציפי הזה לאחד המרהיבים ביותר בתחום ניתוחי המוח. זאת כמובן, אם הכל עובר כשורה.

תוצאות הניתוח האיום מהשבוע הקודם הרסו חלק ניכר מהביטחון העצמי שלי, ומצאתי את עצמי לחוץ ומתוח כפי שהייתי כשרק התחלתי לנתח. ככל שהתקרבתי אל הגידול, עמדו בדרכי כמה כלי דם שאותם היה עלי לחתוך – ויש לדעת כמובן אילו כלי דם ניתן להקריב ואילו לא. הרגשתי כאילו איבדתי כל ידע וניסיון שאי פעם היו ברשותי, ורעדתי מפחד לפני כל חיתוך של כלי דם. החרדה הזו, עם זאת, לא זרה למנתחי מוח. הם לומדים בשלב מוקדם בקריירה להכיל אותה כחלק בלתי נפרד מהשגרה, ולהמשיך בעבודה השוטפת. וכך, בסופו של דבר, עלה בידי להגיע אל הגידול עצמו. הסרתי חלק זעיר ממנו, שלחתי אותו למעבדה הפתולוגית, והתיישבתי בכיסא המנתחים.

"עכשיו, עלינו להמתין", אמרתי לעוזר שלי ונאנחתי. אין זה פשוט להפסיק באמצע ניתוח, כשאתה מלא בהתרגשות עצורה: משתוקק להמשיך בניתוח, חדור-תקווה לדיווח חיובי מהפתולוגיה לפיו הגידול שפיר וניתן להסרה, ובו בזמן חרד לשלום המטופל ומתפלל שתוכל לומר לאשתו כי הכל עבר כשורה.

45 דקות המתנה לאחר מכן, כבר לא יכולתי עוד לסבול את העיכוב, זינקתי מהכסא וניגשתי לטלפון הקרוב, עדיין לבוש בחלוק ניתוחים סטרילי ובכפפות. חייגתי אל המעבדה הפתולוגית ודרשתי לדבר עם הרופא האחראי. לאחר עיכוב קל, הוא ניגש אל הטלפון. "הדגימה!", צעקתי, "מה איתה?".

"אה", אמר הפתולוג מן הצד השני בקול רגוע. "אני מתנצל על העיכוב. הייתי בצד אחר של הבניין".

"מהן התוצאות לעזאזל?" שאלתי.

"כן, ובכן, אני מסתכל על זה עכשיו. אה! כן, זה נראה כמו גידול שפיר מהסוג שמתפתח באטיות (Pineocytoma)". "נהדר!", אמרתי בהתרגשות, וסלחתי לו מיד על העיכוב. שבתי לשולחן הניתוחים, סביבו המתינו כולם. "בואו נמשיך", אמרתי.

שטפתי את ידי בשנית, התיישבתי על כיסא המנתחים, הנחתי את מרפקי על המסעד, וחזרתי לטפל בגידול. כל גידול במוח הוא שונה: חלקם קשים כאבנים, אחרים רכים כג'לי. חלקם יבשים לחלוטין, אחרים מלאים בדם, לפעמים עד כדי כך שהמטופל עלול לדמם למוות בזמן הניתוח. חלקם פשוטים להוצאה כמו אפונים מתרמיל, ואילו אחרים תקועים עד כדי כך במוח ובכלי הדם, שאין ולו שמץ של תקווה שניתן יהיה להסירם.

כיצד יתנהג הגידול – זאת לא ניתן לדעת בוודאות מסריקה מקדימה של המוח – ורק עם תחילת הליך הסרתו מתגלות תכונותיו. במקרה הזה היה הגידול, כפי שאומרים המנתחים, "משתף פעולה", או במלים אחרות, לא תקוע במוח. לאט לאט הוצאתי פיסות של גידול החוצה, עד שהגידול עצמו קרס והתנתק מסביבתו. אחרי שלוש שעות נראה שהצלחתי להסיר את רובו.

בין גיבור כל-יכול לפושע

מאחר שגידולי בלוטת האיצטרובל הם מקרים נדירים, אל חדר הניתוח הגיע אחד מעמיתיי וצפה בהליך. הוא ודאי קינא מעט, שעה שהשקיף על המתרחש מעבר לכתפיי.

הניתוח המשיך עוד זמן מה ולקראת הסוף נראה היה שהצלחתי להסיר את כל הגידול או כמעט את כולו מבלי שפגעתי במבנה המוח. מאחר שהגידול היה שפיר ומהסוג שמתפתח באטיות, לא היתה כמעט חשיבות אם יתגלה בסריקות שלאחר הניתוח שהשארתי רסיס קטן מאחור. השארתי לעוזר שלי את מלאכת סגירת הפצע, ועזבתי את חדר הניתוח לעבר המחלקה.

מעט מטופלים חיכו לי שם, אחת מהם היא אותה אם צעירה שהותרתי משותקת שבוע קודם-לכן, שנמצאה באותה עת לבדה בחדר צדדי. כשאתה ניגש למטופל שגרמת לו נזק, ידית דלת חדרו מרגישה כאילו היא עשויה עופרת, מעין שדה כוח שמרחיק אותך ממיטת המטופל, ונאבק בניסיונותיך להעלות חיוך מהוסס על הפנים. ברגעים כאלה אנחנו הנבלים והפושעים, או לכל היותר רשלנים חסרי-יכולת. כבר לא הגיבורים הכל-יכולים. קשה לדעת איזה תפקיד עליך לשחק. קל בהרבה לחלוף על פני המטופל, עוטה ארשת עסוקה ומלאת חשיבות, ולא לומר דבר.

נכנסתי לחדרה והתיישבתי על הכיסא שלצד המיטה. "איך את מרגישה?", שאלתי, מהסס.

היא עיוותה את פניה. "לא טוב במיוחד", אמרה לבסוף, והצביעה עם זרועה הימנית התקינה על זרועה השמאלית המשותקת, הרימה אותה ואפשרה לה ליפול חסרת חיים על המיטה.

"ראיתי מקרים כאלה בעבר", אמרתי. "ומצבם של החולים השתפר, גם אם הדבר לקח כמה חודשים. אני משוכנע שגם מצבך ישתפר".

"בטחתי בך לפני הניתוח", היא אמרה. "מדוע שאבטח בך עכשיו?".

לא היתה לי כל תשובה לדבריה, ויכולתי רק להסתכל בחוסר נוחות לעבר רגליי.

"אבל אני מאמינה לך", היא הוסיפה כעבור זמן מה, אף על פי שנדמה היה לי כי דיברה מתוך רחמים.

חזרתי אל חדר הניתוח. המטופל עם הגידול בבלוטת האיצטרובל כבר הועבר משולחן הניתוחים למיטת ההתאוששות והיה ערני. ראשו היה מונח על כרית, והוא הסתכל מטושטש סביבו, בשעה שאחת האחיות שטפה את שיערו כדי לנקות שאריות דם ואבק-עצמות שנותרו מהניתוח. הרופאים המרדימים וצוות חדר הניתוח צחקו ודיברו ביניהם בשעה שהיו עסוקים סביבו, מסדרים את כל החוטים והצינורות שאליהם היה מחובר, מכינים אותו להעברה ליחידה לטיפול נמרץ. אילולא היה מתעורר בצורה כה טובה, ודאי היו עובדים בדממה.

"הוא בסדר", צעק העוזר שלי בשמחה מהצד השני של החדר.

יצאתי למצוא את אשתו. היא חיכתה לי במסדרון מחוץ ליחידה לטיפול נמרץ. פניה היו נוקשות, מלאות דאגה ותקווה כאחד, שעה שהסתכלה עלי מתקרב לעברה.

"הניתוח עבר בשלום ואנחנו יכולים לקוות לטוב", אמרתי בקול רשמי ויבש, ממלא את תפקיד מנתח המוח המבריק והמרוחק – אך לא יכולתי לעצור בעדי והנחתי את ידיי על כתפיה. כשהיא שמה בחזרה את ידיה על כתפיי והסתכלנו אחד בשני, ראיתי את דמעותיה, ונאלצתי להיאבק לרגע כדי לשלוט בדמעותיי שלי, והרשיתי לעצמי רגע קל של חגיגה.

"אני חושב שהכל יהיה בסדר", אמרתי.

תרגום: עדי ערמון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו