בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם במערכה הבאה צה"ל יזדקק לגיבורים

השקט שאחרי לבנון השנייה שירת את מי שניסה להציגה כניצחון. השנים שחלפו לא השקיטו את הביקורת, אך הצליחו לטפח דמות חדשה של גיבור ישראלי

69תגובות

מלחמת לבנון השנייה ב-2006 היא המערכה הצבאית המשמעותית האחרונה שבה היתה מעורבת ישראל (ישנם, כמובן, מי שחולקים גם על האבחנה הזו וגורסים שלא מדובר במלחמה של ממש, אלא בקושי בקרב אוגדתי או שניים, אפויים למחצה). אותה מלחמה לוותה באינפלציה של ציונים לשבח. בטקס חנוכת הצל"שים, מעט יותר משנה לאחר סיום המלחמה, חולקו לא פחות מ-38 עיטורים מטעם הרמטכ"ל ועוד 104 צל"שים מאלופי הפיקודים ומפקדי האוגדות.

המוסכמה הצבאית הנושנה גורסת שבמקום שבו הגנרלים מפשלים, יוענקו לאחר מעשה עיטורים רבים לקצונה הזוטרה וללוחמים מן השורה. הרי כשהרוב הולך לפי התוכנית, לא נדרשים בדרך כלל גילויי גבורה יוצאי דופן המחייבים עיטורים בדיעבד. בתוך האבחנה הזו מסתתר טיעון נוסף: הצל"ש הוא בעצם כסת"ח; דרכה של המערכת הצבאית להגן על ישבנה אחרי שהעניינים מסתבכים. לא תמיד זה נכון, אבל אין ספק שגם לקצונה הבכירה נעים לחסות בצל אבק הכוכבים שמפזרים הלוחמים האמיצים והמעוטרים.

רון בן-ישי, הפרשן הצבאי של Ynet , שם לב סמוך למועד טקס הצל"שים מלבנון לתופעה מעניינת. רוב מצטייני המלחמה, כתב בן-ישי, זכו בעיטורים על גילויי גבורה שהיו קשורים בחילוץ פצועים תחת אש האויב. הפרשן הוותיק ראה בכך עדות מכריעה בדבר האופן שבו התנהלה המלחמה ב-2006: קרבות התקדמות מבולבלים, שנפסקו בכל פעם שחיזבאללה הפגין התנגדות ראויה לשמה ונהפכו באחת למאמץ להצלת הנפגעים. ההנחה הרווחת שלפיה החיילים למטה, עד רמת המג"ד, לחמו כאריות והביסו את חיזבאללה בזמן שהדרגים למעלה כשלו והכשילו, כתב בן-ישי, היא "מיתוס יפה שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת". ביבבות לא תעשה לך מלחמה, טען.

הביקורת של בן-ישי השתלבה בטענות שהעלתה ועדה מטכ"לית, בראשות האלופים יורם יאיר (יה-יה) ואלעזר שטרן, שבחנה את "ערכי צה"ל במלחמה". יאיר טען מאוחר יותר כי הסיבה העיקרית לכישלונות צה"ל בלחימה היתה "ההתנהלות הערכית של המפקדים, מהרמטכ"ל ועד רמת המג"דים" וכי הצבא שכח את הערך הראשון בחשיבותו - דבקות במשימה וחתירה לניצחון.

הדברים של הפרשן והאלוף נאמרו בתקופה שבה עדיין נתפשה המלחמה, בצדק, ככישלון צבאי. מאז, חלפו כמעט שבע שנים של שקט בגבול לבנון. השנים הללו נבעו בעיקר מפער היכולות הבסיסי בין צה"ל לחיזבאללה, שהופגן גם במלחמה. המכה שספג הארגון הלבנוני עדיין מרתיעה אותו לפי שעה מניסיון הסלמה נוסף כנגד ישראל. אבל השקט שירת גם את אלה שביקשו להנהיג מעין רוויזיוניזם היסטורי בתיאור המלחמה ולהציגה כניצחון מדיני וצבאי, שתוצאתו משפרת בדיעבד גם את חוות הדעת על טיב ניהול המערכה. למרבה המזל, חלפו כמה שנים בטרם התיר צה"ל לעצמו להישבות בקסם השקר הזה. גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שמונה לאחר המלחמה, השקיע מאמץ גדול בהחזרת חשיבותם של הערכים הישנים וברענון הידע הצבאי המקצועי שנשכח בשנות האינתיפאדה השנייה.

הצבא אכן חזר לדבר במונחים של פעם, אבל השינוי המבורך אינו משנה את המסגרת שבה מתנהלות המערכות הצבאיות הישראליות, מה שהחוקר פרופ' אדוארד לוטווק תיאר כ"מלחמות פוסט-הרואיות". במלחמות כאלה יש לדמוקרטיות מערביות (וישראל ביניהן) שתי מטרות עיקריות: הימנעות מאבידות בצדנו והשתדלות להימנע מפגיעה מופרזת באזרחי האויב. אלה מלחמות שלרוב אינן כרוכות באיום קיומי על המדינה, הבוחרת לנצל את העדיפות הטכנולוגית שלה כדי לנהל בדרך כלל מערכה מרחוק, שתאפשר שמירה על אפקטיביות מבצעית ואמות מידה מוסריות סבירות, מבלי שתערער את הלגיטימציה הפנימית ואפילו מידה של לגיטימציה בינלאומית לפעולותינו.

שלושה גיבורים

שלושה סיפורי גבורה של חללי צה"ל בלטו בעשור האחרון: סא"ל עמנואל מורנו מסיירת מטכ"ל, שנהרג בפעולת הסיירת בלבנון מיד לאחר המלחמה ושני רבי-סרנים, סמג"דים בחטיבת גולני: רועי קליין, שנפל בקרב בבינת-ג'בייל במלחמת לבנון ואלירז פרץ, שנהרג בהיתקלות בגבול עזה לפני שלוש שנים. המיתוס סביב כל אחד מהשלושה צמח בדרך אחרת: קליין זכור בשל גבורתו ברגע מותו, כשחסם בגופו רימון יד שהושלך לעבר חייליו. על כך זכה מאוחר יותר בעיטור העוז. מורנו, שמפקדו לשעבר תא"ל הרצי הלוי תיאר כ"לוחם הטוב בעולם", השתתף בעשרות מבצעים חסויים והוא החלל היחיד של צה"ל שתמונתו אסורה בפרסום עד היום. פרץ נפל בקרב 12 שנים אחרי שאחיו הבכור, אוריאל, גם הוא קצין בגולני, נהרג בתקרית בדרום לבנון.

לשלושה היה עוד מכנה משותף: הם היו חובשי כיפה, בוגרי מכינות קדם-צבאיות דתיות בשטחים. קליין ופרץ אף התגוררו בשכנות בגבעת היובל בהתנחלות עלי, מאחז שהריסת בתיו עוכבה (ובפועל נמנעה) לאחר מותם. נדמה שהמכנה המשותף אינו מקרי. שיעור ניכר מהקצונה הקרבית מגיע כיום מאותו בית מדרש ושם גם ממשיכים לחנך מתגייסים לעתיד לאור המופת של מורנו, פרץ וקליין. הציבור הישראלי, כמו הצבא, עודנו זקוק לגיבורים – והשלושה בוודאי ראויים למעמד שזכו לו לאחר מותם.

אמיל סלמן

אבל לתשוקה לגיבורים יש היבט אחר, מאולץ, שבולט בעיקר בצורך של כלי התקשורת לייצר גיבורי-אינסטנט גם במקום שהדבר מלווה בהפרזה גדולה בתיאור העובדות ולעתים אפילו בעיוותן המוחלט. כך התאמצו העיתונים לנפח לוחמת מגדוד "קרקל" שפעלה כהלכה והרגה מחבל בתקרית בגבול מצרים לפני כשנה למעמד של גיבורה לאומית (אף שבתקרית היתה חיילת אחרת שהסתתרה מאחורי סלע בעת התקרית ולא תפקדה). במקרה אחר, ששוטרת מג"ב ירתה למוות בצעיר ערבי בחברון, משום שסברה בטעות שאקדח הצעצוע שהחזיק בידו היה אמיתי הוצגה גם היא כיקירת האומה. נדמה שהאופן שבו מסקרת התקשורת תקריות כאלה, תוך הדגשה עצומה של הזווית האנושית, מזכיר יותר ויותר סיקור של תחרויות ספורט, או אפילו שעשועוני "ריאליטי" בטלוויזיה: דם, יזע וכמויות אינסופיות של קיטש.

צה"ל יזדקק לגיבורים גם בעתיד, גם בעידן המלחמות הפוסט-הירואיות. עד כמה שאפשר להתרשם, החינוך בדרגי השטח מבטיח שהגיבורים הללו יצוצו אם וכאשר תפרוץ המלחמה הבאה. אבל הצבא - והקצונה הבכירה בפרט - יצטרכו בשנים הקרובות עוד כמה דברים. לארגונים צבאיים יש נטייה מובנית לטפיחה עצמית על השכם, להתמוגגות מהחיבוק הנלהב שמעניק הציבור (ואין כמו שבוע הטקסים, שבין יום השואה ליום העצמאות, כדי להמחיש זאת). לאורך זמן, הרמטכ"ל בני גנץ וצבאו יידרשו לצאת מ"מרחב הנוחות" שלהם, להתנער מהחיבוק ולהתמודד עם האתגרים שמחכים להם מעבר לפינה.

בתמצית נדרשים, מעבר לגבורה בשטח, שלושה דברים מהדרג הבכיר: אומץ לב אזרחי, אומץ לב בתוך המערכת פנימה והסתכלות נכוחה אל השינויים שהתחוללו באזור בשנתיים האחרונות ועל ההתאמות המתחייבות מהם. בתחום האזרחי, נראה שהן אשכנזי והן יורשו גנץ עמדו במבחן העליון שהועמד בפניהם, כשהביעו את עמדתם המקצועית ומנעו היסחפות לתקיפה ישראלית מוקדמת של אתרי הגרעין באיראן בלא תיאום עם ארה"ב.

בתוך המערכת פנימה, אחת הרעות החולות של הצבא נוגעת לחוסר סבלנותו כלפי יושר אינטלקטואלי ולחששו להתמודד עם ביקורת מבין השורות. זכור מאמר שכתב אל"מ אמיר אבולעפיה (כיום תת-אלוף, למרות המאמר) שבו תיאר לפני כשלוש שנים את הפחד האוחז בקצינים בכירים ומרתיע אותם מפני הבעת דעה עצמאית. גנץ, צריך לומר לזכותו, מנסה להיאבק בשיתוק הזה, לפי שעה בהצלחה חלקית.

אולם, הדרישה השלישית היא הקשה מכולן והיא שעומדת כעת בפני צמרת צה"ל. צירוף של נסיבות – הטלטלה בעולם הערבי, מצוקת התקציב, הדרישה לגיוס החרדים והדיון על קיצור שירות החובה – מכניס את הצבא לתקופה של שינויים. "כולנו מבינים כבר שמה שהיה לא יוכל עוד להיות", אומר קצין בכיר השותף לדיונים. השאלה שטרם התבררה היא עד כמה מוכנה מערכת הביטחון (האתגר מונח גם לפתחו של שר הביטחון החדש, בוגי יעלון) ליזום תפנית של ממש במבנה הכוח של צה"ל ובאופן שבו מוכשרים החיילים ומופעלות היחידות. התשובה תתברר כנראה במהלך השנה הקרובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו