97 עמודים, 40 אלף מלים: הכרעת הדין המלאה במשפט אלאור אזריה

לאורך כמעט שלוש שעות קעקעו שופטי בית הדין הצבאי בקריה בתל אביב את טענות ההגנה וקבעו שגרסתו של אלאור אזריה היתה "מתפתחת ומתפתלת" וכי ירה במחבל מתוך נקמה ולא בשל תחושת סכנה. המסמך המלא

"הארץ"
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
"הארץ"

בעניין:

התובע הצבאי

(ע"י ב"כ, סא"ל (במיל.) נדב ויסמן; רס"ן תאה שליט)

נגד

סמל אלאור אזריה      

(ע"י ב"כ, עו"ד אילן כץ; עו"ד אייל בסרגליק)

  • ביום 24.3.2016 נורה המחבל עבד אל-פתאח יוסרי עבד אל-פתאח אלשריף (להלן: "המחבל אלשריף" או "המחבל") ונקבע מותו. הנאשם, סמל אלאור אזריה, שימש כחובש הפלוגה המבצעית בגדוד שמשון. במועד הרלוונטי שירת הגדוד בגזרת חברון. במסגרת משימותיו בגזרה, פעל הגדוד תחת פיקודה ואחריותה של החטיבה המרחבית יהודה. הפלוגה, בה שירת הנאשם, קיבלה אחריות על גזרת תל רומידה. תפקידה של הפלוגה היה, בין היתר, להגן על בטחונם של התושבים והעוברים ושבים, שבשטח הגזרה, ולצורך כך אחת המשימות הקבועות היתה הצבת כוח בצומת ג'ילבר (להלן: "צומת ג'ילבר" או "חסם ג'ילבר"). משימת החסם היא למנוע חדירה לשכונה ולמוצב ולסכל טרור בגזרתה (ס/26).  
  • בשעה 08:00 לערך סיימו סמ"ר א. ר. וסמ"ר א. א. את משמרתם בחסם ג'ילבר וחזרו למוצב. הם הוחלפו על ידי סגן מ"ס וסמל א"ו. מספר דקות לאחר מכן, התקדמו לעבר המחסום המחבל רמזי עזיז מוצטפא קצראוי (להלן: "המחבל קצראוי") והמחבל אלשריף. בהגיעם לחסם ג'ילבר תקפו את סמל א"ו וסגן מ"ס, באמצעות סכינים. סמל א"ו נפצע בכתפו. סגן מ"ס וסמל א"ו ירו אל עבר המחבלים. המחבל קצראוי נפגע ומת בזירת האירוע, בסמוך לאחר שנורה. המחבל אלשריף נפצע משישה קליעים שפגעו בגופו. המחבלים נותרו שכובים בזירת האירוע. בעקבות כך הוקפצו כוחות לזירה וביניהם הנאשם. בשעה 08:33:22 ירה הנאשם כדור בודד לעבר ראשו של המחבל אלשריף, מנשקו האישי מסוג M-4. לאחר מכן נקבע מותו של המחבל.
  • הכרעת דין זו תעסוק בשאלת אחריותו של הנאשם, סמל אלאור אזריה, למוות זה.
  • פרשה זו, שהובאה בפנינו, עוררה התעניינות ציבורית רבה והובילה לדיון ציבורי רחב היקף, כמותו לא ידעה מערכת המשפט הצבאית בשנים האחרונות. לא לנו לפרש את הטעמים שהובילו לכך. לצורך הכרעת דין זו נדרש להיבטים מסויימים של המחלוקות "הציבוריות", והכל במסגרת הטענות העובדתיות והמשפטיות שהועלו במשפט. נוכח האמור, ראינו לבאר כבר כעת, כי הכרעת דינו של הנאשם, מושתתת רק על הראיות שהובאו ונשמעו בין כותלי בית הדין, ועליהן בלבד, שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי, בבא בתרא, קל"א, א). שיקול דעתו השיפוטי וצו מצפונו הם המנחים אותו. זהו לוז עקרון עצמאות המערכת השיפוטית. מכאן יושרתה ומכאן גם עוצמתה. וכבר נפסק: "חזקה על בתי המשפט... כי יעמדו בפרץ ולא יתנו דעתם אלא על הראיות שלפניהם. זהו מבחנם של השופטים. זו נשמת אפה של מערכת המשפט" (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 648, 732 (2008)).
  • כתב האישום מייחס לנאשם עבירה שעניינה הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה נלוות שעניינה התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו – 1955 (להלן: "חוק השיפוט הצבאי").
  • בכתב האישום נטען, כי לאחר הירי שביצעו סמל א"ו וסגן מ"ס לעבר המחבלים, נותר המחבל אלשריף, כאמור, שכוב על הקרקע, בעודו בחיים, מבלי שיצר סכנה מיידית ומוחשית לחיי האזרחים והחיילים שהיו מסביבו. הנאשם, שהוקפץ למקום והגיע לזירת האירוע מספר דקות לאחר הירי במחבלים, החל לטפל בסמל א"ו וליווה אותו לאמבולנס שהגיע למקום. לאחר מכן, שהה הנאשם בזירת האירוע עוד זמן מה. בשלב מסוים, ניגש הנאשם ואסף את קסדתו שהונחה על הארץ והחל לנוע לכיוון המחבל אלשריף. הנאשם ניגש אל רב"ט ת. מ. אשר עמד בסמוך, מסר לו את קסדתו וביקש ממנו להחזיקה. לאחר מכן דרך את נשקו האישי - מסוג M-4 מסט"ב 344416 - כלפי מעלה, התקרב מספר צעדים לעבר המחבל אלשריף וירה כדור אחד מטווח קצר, תוך שהוא מכוון לעבר ראשו של המחבל אלשריף ופוגע בו. כל זאת ביצע הנאשם בניגוד לנהלי הפתיחה באש וללא הצדקה מבצעית, שעה שהמחבל אלשריף היה שכוב פצוע על הקרקע, לא ביצע עוד תקיפה ולא היווה סכנה מיידית ומוחשית לנאשם או לאזרחים ולחיילים שהיו במקום. לפי כתב האישום, במעשיו אלו גרם הנאשם למותו של המחבל אלשריף שלא כדין.
  • בגין מעשים נטענים אלו, ובהיותו נושא בדרגת סמל, יוחסה לנאשם עבירה נילוות שעניינה התנהגות שאינה הולמת. נטען, כי התנהגות הנאשם כמובא לעיל, לא הולמת את דרגתו ואת עמדתו בצבא.
  • הנאשם כפר באשמה. גדר הכפירה יפורט להלן, אך נציין, כבר עתה, כי המחלוקות שבין הצדדים היו רחבות ועמוקות ונסבו סביב סוגיות עובדתיות ומשפטיות כאחד.
  • לאחר שמיעת פרשת הוכחות ארוכה, שלא נותרה בה אבן על אבן, הגיעה העת להכריע בסוגיות שבמחלוקת והכל בראי התשתית הראייתית שהונחה לפנינו, בהתחשב בטיעונים שהושמעו על ידי באי כוח הצדדים ובשים לב להוראות החוק וההלכה הפסוקה.
  • הנאשם מסר מענה מפורט לכתב האישום וזה הוגש לבית הדין ביום 23/05/2016. מענה זה כלל התייחסות לעובדות הנטענות בכתב האישום, טענות בדבר סייגים לאחריות פלילית וטענה של הגנה מן הצדק. להלן נפרטן.
  • הנאשם לא חלק על כך, כי בתאריך 24/03/2016 בשעות הבוקר, בחסם ג'ילבר אשר בחברון, תקפו המחבלים קצראוי ואלשריף את סמל א"ו וסגן מ"ס באמצעות סכינים, תוך שגרמו לפציעתו של סמל א"ו. בנוסף, לא חלק הנאשם על כך, כי סמל א"ו וסגן מ"ס השיבו אש לעבר המחבלים, שכתוצאה ממנה נהרג המחבל אלקצראוי ואילו המחבל אלשריף נפגע בריאה ובמפשעה.
  • הנאשם כפר בכך, כי לאחר הירי שבוצע על ידי סמל א"ו וסגן מ"ס, לא היווה עוד המחבל אלשריף  סכנה מיידית ומוחשית לחיי האזרחים והחיילים שהיו מסביבו, שכן "המחבל [אלשריף] זז" ו- "צעקות האזרחים ואחרים בסביבה, ועדויותיהם מעידות כאלף עדים על הסכנה הממשית שהייתה בסיטואציה ועל שאננות המפקדים, נוכח האיום המוחשי".
  • הנאשם לא חלק על כך, כי בתקופה הרלבנטית הוא נמנה עם כוח  חפ"ק המ"פ וכן שימש כחובש פלוגתי.  לאחר אירוע הדקירה,  הוקפץ למקום והגיע לזירה מספר דקות לאחר הירי במחבלים. הנאשם אף לא חלק על כך, כי עם הגיעו לזירה, הוא החל לטפל בסמל א"ו וליווה אותו לאמבולנס אשר הגיע למקום. בנוסף, הנאשם לא חלק על כך, כי לאחר הטיפול בסמל א"ו הוא נותר בזירה עוד זמן מה וכי בשלב מסוים אסף את קסדתו,  אשר הונחה על הארץ,  והחל לנוע לכיוון המחבל אלשריף. אין גם מחלוקת, כי בשלב זה  ניגש הנאשם אל רב"ט מ., אשר עמד במקום,  מסר לו את קסדתו ולאחר מכן ביצע את הירי לעבר ראשו של המחבל אלשריף, באמצעות נשקו האישי כמפורט וכמתואר בכתב האישום.
  • במסגרת המענה לאישום, חלק הנאשם על כך שהירי  נגד את הוראות הפתיחה באש ונעדר הצדקה מבחינה מבצעית. הנאשם טען, כי הירי בוצע "היות והוא חשב באופן סובייקטיבי כי נשקפת סכנה מוחשית ומיידית לו ולחבריו". הנאשם הוסיף, כי לאור:
  • סכנה מיידית ומוחשית לחייו ולחיי חבריו אשר שהו קרוב למחבל, זאת בעקבות חששותיו כי המחבל נושא עליו מטען וסכין ומנסה לבצע פיגוע משולב ולאור ניסיונותיו לזוז וליזום  את המטען ובשל רצונו למנוע פגיעה בו ובחבריו אשר שהו ליד המחבל ביצע ירייה אחת לנטרול המחבל...  כי המחבל זז שעה שביצע את הירי לעברו".
  • אשר להתקיימות קשר סיבתי בין הירי לבין מותו של המחבל אלשריף, הנאשם טען כי:
  • מהדוח הפתולוגי עולה מחד, כי הירי הקטלני היה הירי בראש, ומאידך, עולים נתונים כי עובר לפגיעה בראשו של המחבל הוא נפגע כתוצאה מהירי לעברו בריאה כאשר היא קרסה עם דם בתוך הריאה, וכן במפשעה, והדו"ח לא נתן מענה לשאלה האם ניתן לשלול את הפגיעות בריאה ובמפשעה לעניין שלילת סיבת המוות של המחבל כאשר משך הזמן שעבר מרגע הפגיעה במחבל (08:24) עד סיום האירוע (10:43), הינו פרק זמן ארוך ביותר."
  • לצד האמור, אישר הנאשם  במענה לכתב האישום, כי "בירי יתכן וגרם למותו של המחבל אולם בוודאי גרם לנטרולו של המחבל".
  • הנאשם אף כפר בפרט האישום השני שעניינו התנהגות שאינה הולמת וטען כי הן במהלך האירוע והן לאחריו, הוא פעל "לפי הנדרש והמצופה ממנו".
  • במסגרת המענה לאישום, טען הנאשם לתחולתם של מספר סייגים לאחריות פלילית: טעות במצב הדברים ש"מתקיימת במשולב עם צידוק, צורך והגנה עצמית". הנאשם טען, כי נוכח קריאות שנשמעו בזירת האירוע, לפיהם "המחבל הזה עוד חי.. יש עליו כנראה מטען שימו לב, עד שלא בא חבלן לא נוגעים בו.. הוא חי שמשהו יעשה משהו", הוא טעה לחשוב כי "המחבל נושא עליו מטען חבלה, העלול להתפוצץ בכל שנייה, וכל אשר על המחבל לעשות הינו רק ליזום את הפעלת המטען שעל גופו ובכך לגרום לנפגעים רבים אשר שהו בקרבת המחבל וכך ראה זאת הנאשם". לטענת הנאשם, חשד זה התגבר לנוכח העובדה כי יום האירוע "היה חם מהרגיל ושרבי והמחבל לבש מעיל שחור ועבה" וכן לנוכח תדרוך שניתן לו מספר שבועות לפני האירוע, ממנו עלה כי קיים "xxx". הנאשם הוסיף וטען, כי חששו בדבר הימצאות מטען חבלה על גוף המחבל אלשריף, הושפע אף מן העובדה, כי באותו היום "עתידה הייתה להתקיים 'עדלאידע' בעיר והנאשם חשש לחייהם של המשתתפים ולא רק [ל]חבריו". הוטעם עוד, כי לכל אלה נוספה העובדה כי המחבל הגיע למקום בכוונה להרוג חיילים, דקר את חברו, סמל א"ו,  ולכן  המחבלים "לא יהססו לפגוע שוב במידה ויוכלו, בעודם מנסים לבצע פיגוע משולב". לטענת הנאשם, צירופן של כל העובדות הללו הוביל אותו למסקנה "אחת ויחידה כי המחבל נושא על גופו, תחת המעיל, חגורת נפץ והוא אף זז להפעילה". לפיכך, בהסתכלות "מבעד לעיני הנאשם באותה העת, אשר חש סכנת חיים ברורה מיידית ומוחשית לו ולחבריו אשר שהו אותו הזמן בזירת הפיגוע, כי ישנו לפחות ספק סביר, אם לא למעלה מכך, שמא קיים סייג לאחריותו הפלילית של הנאשם".
  • אשר לסייג הצידוק, נטען כי הנאשם סבר ש"פעל בסמכות ומעשיו נכנסים לתוך התחומים שהותוו בפקודות הצבאיות שקבעו את כללי המותר והאסור בכל הנוגע לפתיחת אש בעת מקרה כמקרה דנן, זאת כאשר חש סכנה ברורה ומיידית לחייו ולחיי חבריו ליחידה בנסיבות שתוארו". עוד נטען, כי התנהגותו "הייתה בגדר קיום בכנות של ההדרכה שניתנה לו אשר התירה שימוש בנשק כאשר חשים סכנה ברורה ומיידית". הנאשם הוסיף וגרס, כי בנסיבותיו של המקרה לא חלה עליו חובת נסיגה עובר לביצוע הירי או החובה "להתריע בפני יתר הכח אשר שהו בסמוך מאד אל המחבל, כל שכן גם אם היה מתריע לא היה להם זמן לשפר עמדות לאחור מבלי להיפגע במידה והמחבל היה מפוצץ עצמו עם חגורת הנפץ אותה דימה הנאשם שהמחבל נושא עליו".
  • אשר לסייג הצורך, צוין כי "טענת הגנה זו לא טוען הנאשם כשהיא לעצמה, אלא על בסיס הגנת טעות במצב דברים". הנאשם טען, כי הוא "דימה מצב בו לאור כל הנסיבות אשר הובאו לעיל כי המחבל נושא על עצמו חגורת נפץ וסכין במהלך פיגוע משולב וכי תנועותיו נועדו להפעיל החגורה שעל גופו ובכך לגרום לפיגוע 'איכותי' כנאמר בתדרוך שניתן לו. הנאשם פעל בשבריר של שנייה וכל זאת על-מנת להביא לנטרול המחבל ומניעת פגיעה בו ובחבריו שעמדו בסמוך למחבל". הנאשם הוסיף וטען, כי "לשיטתו הבין שעשה מעשה שהיה דרוש באופן מידי להצלת חייו שלו ושל חבריו לפלוגה, ולא ראה דרך אפשרית אחרת להצלת חייו וחייהם".
  • טענת ההגנה המרכזית שהעלה הנאשם עניינה הגנה עצמית. נטען כי הנאשם "חש, סובייקטיבית, סכנה מוחשית לחייו ולחיי חבריו מפני תקיפה שלא כדין, ודרוש היה מעשה מיידי כדי להדוף את התקיפה. תגובת הנאשם אכן באה באופן מיידי, זאת כאשר חש כי המחבל עומד להפעיל המטען והיא הייתה מידתית ביחס לסכנת החיים שהנאשם סבר שהיה נתון בה, מבחינת עוצמתה ומידיותה. האמצעי שבו בחר הנאשם היה מתאים בנסיבות העניין. כזכור, הנאשם לא פתח באש מייד כשהבחין במחבל שכוב – אלא רק כאשר חש כי הוא עומד להפעיל המטען שדימה שיש עליו. הנאשם העדיף למנוע את הסכנה על-ידי כך שהמחבל ינוטרל, ולפיכך ירה בו כדי להרגו ועל מנת להציל חיים, של חבריו ושלו עצמו".
  • הנאשם לא התעלם מהדרישה הסטטוטורית לסבירות, וזאת בכל הנוגע לסייג הצורך וההגנה העצמית, ואף לא חלק על כך, כי הסבירות נקבעת במהותה על סמך מבחן אובייקטיבי. יחד עם זאת, נטען כי "סבירות ההתנהגות נקבעת על-סמך הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, שבגדרן נותנים את הדעת למצב הלחץ והמצוקה שבו נתון הנתקף". משכך, בענייננו "קיים מיתאם סביר בין חומרת הסכנה מצידו של המחבל – לפי מצב הדברים המדומה בעיני רוחו של הנאשם – לבין הירי על מנת להרוג, מצידו של הנאשם. לא בפעולת ענישה עסקינן, אלא בהגנה. לפי סברתו של הנאשם, שהמחבל עומד לפוצץ עצמו, הרי שהירי נחוץ ולא חרג מן המידה שהייתה דרושה להגנה על חייהם של הנאשם או חבריו לפלוגה".
  • במסגרת המענה לאישום, העלה הנאשם טענה נוספת שלפיה, לאור טעמים של צדק, יש להורות על ביטול  כתב האישום. זאת, לאור העובדה כי "במקרה זה מדובר ברדיפה והתנהגות בלתי נסבלת של הרשות שקודם ירתה את החץ ולאחריו סימנה את המטרה בדמות כתב אישום, אשר הוגש רק לאור התערבות גורמי ראשי הדרג הצבאי, ולאחריהם הפרקליטות ומצ"ח אשר פעלו עפ"י 'רוח המפקד'". נטען, כי בסמוך לאחר האירוע, החליט מפקד החטיבה להעמיד את הנאשם לדין משמעתי, אולם "לאחר שהדברים הובאו בתקשורת ולאחר ביטויים של ראשי הדרג הצבאי.. הוחלט בכל זאת להתחיל נגדו הליכים פליליים". זאת, על אף העובדה "כי מי שנכח בזירה עצמה ושמע ממקור ראשון את מי שהיה שם, לא חשב כלל כי בוצעה עבירה פלילית ואף לא טען בפני המח"ט כי צריך לערב את מצ"ח במקרה".
  • עוד נטען, כי ננקטה בעניינו של הנאשם מדיניות של אכיפה בררנית, תוך הפליית הנאשם לרעה ביחס למקרים דומים.
  • אין מחלוקת אפוא, כי הנאשם ירה כדור אחד בראשו של המחבל אלשריף מטווח קצר. כך גם אין מחלוקת כי לאחר הירי האמור, נמצא המחבל מת ולאחר מכן התברר כי על גופו לא נמצא מטען. מנגד, קיימת מחלוקת באשר לקיומו של קשר סיבתי בין הירי שביצע הנאשם, לבין מותו של המחבל, וזאת לאור העובדה כי עובר לירי שביצע  הנאשם, נפצע המחבל  משישה קליעים שנורו לעברו ופגעו בו.
  • בנוסף, וחרף העובדה כי במסגרת המענה לכתב האישום, אישר הנאשם כי ירה במחבל "על מנת להרוג", הרי שבמהלך שמיעת הראיות חזר בו הנאשם מהדברים, תוך שהושמעה הטענה כי הירי נועד אך כדי "לנטרל את המחבל" או על מנת "להציל את חיי הסובבים". בד בבד, אישר הנאשם כי הוא מודע לכך שירי כאמור "מנטרל את המערכות" ו-"הורג בסבירות גבוהה". כן אישר "שבירי לראש אני גם מבין שאני נוטל כנראה חיים של אדם, מחבל אבל אדם".
  • זאת ועוד, הנאשם טען להחלת סייגים לאחריותו הפלילית, לצד טענות שלפיהן ניהול ההליך הפלילי בעניינו פוגע בתחושת הצדק וההגינות.
  • לאחר ששמענו באריכות עשרות עדי תביעה ועדי הגנה ולאחר שהוגשו לעיוננו ראיות למכביר, בשלה העת להכריע את דינו של הנאשם. תחילה נקבע מהי התשתית העובדתית שהוכחה והאם זו מקיימת את יסודות עבירת ההריגה. אם נחצה משוכה זו, נבחן האם מתקיימים בעניינו של הנאשם סייגים לאחריותו הפלילית. במידת הצורך, נדון בטענות ההגנה מן הצדק. לאחר מכן, ככל שנידרש, נבחן האם התקיימו יסודות העבירה שעניינה התנהגות שאינה הולמת.
  • סעיף 298 לחוק העונשין קובע לאמור:

"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנה"

  • הפסיקה הגדירה את המונח "מעשה אסור" באופן הבא:

"כל מעשה (או מחדל) המסכן את חיי הזולת, הנעשה מתוך מחשבה פלילית והגורם לתוצאה קטלנית הוא בגדר מעשה אסור, שכן הוא נוגד את טובת הציבור ואת המוסר הציבורי, אליה יתוסף, היסוד הנפשי של פזיזות, המתבטא ב"לא אכפתיות" של הנאשם לגבי התוצאה." (ע"פ 1100/93 סובאח נגד מדינת ישראל, מז(3) 635, סעיף 9 לפסק הדין (1993) (להלן: "עניין סובאח"); וראו גם ספרו של המלומד י. קדמי, על הדין בפלילים: חוק העונשין, חלק שלישי, מהדורה  2006, עמוד 1059)  

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ