בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחיר ההפקרה

המגזר הציבורי מרוסק

תגובות

צריך להיזהר מאוד: כשאדם שם קץ לחייו הגורמים הסביבתיים חשובים, אבל הם לעולם אינם בלעדיים. וגם כאשר ייוודעו, יפורסמו וידוברו כל הפרטים שבשעה זו עדיין שרויים בערפל - לא יכול איש להבין מה, איך ולמה התרחש באמת בחייו, בסבלו ובמותו של השופט שהתאבד.

ואף על פי כן, במכתב שהוא השאיר אחריו, נאמר במפורש שהוא איננו עומד בעומס הכבד שהטיל עליו תפקידו. המסר הזה, לפחות, לא אמור להיות חדש. כבר בשנת 2003 אמר נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק שהעומס הרובץ על שופטי ישראל איננו אנושי, וזאת לאחר שבשנת 2002 הוגשו לכל בתי המשפט כמיליון ומאתיים אלף תביעות.

מאז חל במערכת גידול מתמיד של כ-10% בשנה, ובאוגוסט 2008 הזהירה הנשיאה הבאה אחריו, דורית ביניש, כי בית המשפט העליון בלבד נאלץ להתמודד עם 12 אלף הליכים בשנה, ש-5,000 מתוכם הם ערעורים. בדצמבר 2009, בדיון פנימי, אמר שופט בית המשפט המחוזי בחיפה רון שפירא, כי העומס עליו בלתי אפשרי עד כדי כך שהוא איננו מוצא זמן לשחרר עצורים ממעצר. "יש חשודים שלא מגיעים לדיון במעצרם", אמר, ובכך, הבהיר ועורר דיון סוער, "העומסים פוגעים גם בחירות".

חודשים אחדים אחר כך, ביולי 2010, התפטר שופט השלום ישגב נקדימון מתפקידו לאחר שישה חודשי עבודה בלבד. העומס בלתי אפשרי, אמר, ואין סיכוי שיוכל למלא את מלאכתו נאמנה. ביניש הגיבה שוב, והפעם בחריפות-יתר: "העומס על שופט בישראל הוא יוצא-דופן בקנה מידה בינלאומי", אמרה. ואכן, ישראל הגיעה בתחום זה למקום השני מבין 16 מדינות מערביות ביחס של 2,335 תיקים לשופט לשנה. למעשה, על פי נתונים שאספה הנהלת בתי המשפט, כל שופט בישראל אמור להתמודד עם 1,500 תיקים בכל רגע נתון.

לנוכח הזעזוע מן הטרגדיה שאירעה אתמול, ודאי יתחילו עכשיו לדבר בכנסת ובממשלה על האצת הרפורמה במערכת המשפט, וינסו לזרז את הקמת הערכאה הרביעית - בית משפט לערעורים - שכבר שנים מנסים לקדם. שוב יהיו מי שיאשימו את הנשיא ברק שפתח את העליון לכל ערעור והפך את שופטיו לדיינים לחוצים שאינם מסוגלים לעסוק בפרשנות החוק; שוב יקוננו על תהליך המשפטיזציה שסוחף את החברה הישראלית, ויהיו, כמובן, לא מעטים שינצלו את ההזדמנות כדי לתקוף, שוב, את המערכת ולטפול עליה אי-יעילות ועצלנות.

כל אלה הם בבחינת רעש לבן, שבחסותו תושתק שוב הבעיה האמיתית: כמו כל המערכות הציבוריות, הופקרה מערכת המשפט בישראל בתהליך ממושך של ייבוש והחלשה, שבמסגרתו הצטמצמו התקנים, המשכורות ויכולת ההתפנות של עובד הציבור לעבודתו, ויוקרתו המקצועית נשחקה במהירות מבהילה. אלא שבניגוד לעובדים הסוציאליים, לרופאים, לאחיות, למורות ולפקידים, השופטים הפכו, מסיבות פוליטיות, לסמל שנוא על מגזרים מסוימים, מוסתים ומשולהבים.

ריסוק המגזר הציבורי, שהחל בהסתה של בנימין נתניהו נגד ה"שמן" הציבורי המכביד על גב ה"רזה" הפרטי, כבר הושלם. עתה המגזר הציבורי חלש, מבוהל ומבוזה, ומערכת המשפט נידפת. פחות ופחות אנשים טובים, מוכשרים ומשכילים, מוכנים להקריב למענה את שנותיהם הטובות. יש שמנסים ומתפטרים. יש שאינם מסוגלים לעמוד בעומס - וקורסים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו