בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

09.03.1998/פסיקה תקדימית בנושא הטרדה מינית

היום לפני 13 שנה:

תגובות

ינואר 1998 הביא לעולם את פרשת היחסים בין נשיא ארה"ב ביל קלינטון למתמחה הצעירה מוניקה לווינסקי; ולצד העיסוק הרב בשערורייה הארוטית, גבר והלך גם הדיון העקרוני בהטרדה מינית ובניצול יחסי מרות. אם היתה לכך השפעה או לא, ב-9 במארס באותה שנה, בית המשפט העליון בישראל פסק פסיקה תקדימית אשר קבעה לראשונה סימני היכר ברורים להטרדה מינית.

הסיפור המשפטי שעמד מאחורי פסיקת בית המשפט העליון נחשף באוקטובר 1994, אז התלוננה סטודנטית שנה א' להיסטוריה בסמינר הקיבוצים בתל אביב כי אחד ממרציה, פרופ' זוהר בן-אשר, ליטף אותה ללא הסכמתה בפניה ובגופה בשתי הזדמנויות, והציע לה לצאת עמו לבילוי. בן-אשר עמד לדין בפני בית הדין המשמעתי לעובדי מדינה, וטען כי הוא "דוגל בשיטה חינוכית המעודדת קרבה בין מורה לתלמידיו, וכי נגיעותיו בסטודנטית לא היו בעלות אופי מיני". בית הדין, שקיבל את עדות המתלוננת ואת ראיות התביעה, קבע שהתנהגותו של בן-אשר היתה "פגומה מאוד", ואף ציין שהפעיל לחץ על התלמידה להימנע מהגשת תלונה במשטרה. ולמרות כל אלה, ביולי 1996 החליט בית הדין לזכותו. "השופטים קבעו כי לא מצאו ראיות להטרדה מינית במשמעותה המשפטית", נכתב אז ב"הארץ".

אלא שפרקליטות המדינה החליטה לערער על זיכויו של בן-אשר. "משהאמין בית הדין הנכבד לעדות המתלוננת וליתר ראיות התביעה", נימקה אז הפרקליטות, "היה עליו להרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו. בית הדין ממלא תפקיד חינוכי והרתעתי והיה עליו להביע בהרשעה את סלידתו מהתנהגות פגומה ושלילית של המשיב".

ב-9 במארס 1998, קיבלו שופטי בית המשפט העליון אהרן ברק, יצחק זמיר וטובה שטרסברג-כהן את ערעור המדינה והרשיעו את בן-אשר בהטרדה מינית. "השופט זמיר, שכתב את פסק הדין, עמד על הקושי להבדיל בין התנהגות רגילה, שיש לה אופי מיני, לבין הטרדה מינית שיש לראות בה עבירת משמעת", דיווח אז ב"הארץ" משה ריינפלד. השופט זמיר "הדגיש כי אי אפשר לקבוע הגדרה מדויקת וממצה להטרדה מינית", אך "קיימים סימני היכר עיקריים לה". את סימני ההיכר הללו מנה זמיר בפסיקתו: "זוהי התנהגות שבעיני האדם הסביר היא הטרדה מינית; ההתנהגות מכוונת להשיג טובת הנאה מינית, או שהיא יוצרת ?סביבה עוינת', למשל כשהיא מעכירה את האווירה ומפריעה לתפקוד התקין במקום העבודה; ההטרדה יכולה להיות גופנית, מילולית ואפילו ברמזים, כגון תליית תמונות פורנוגרפיות במקום העבודה; הפגיעה במי שהוטרד צריכה להיות ממשית, למשל לפגוע בכבודו, להשפילו או להפחידו; ההתנהגות היא הטרדה, אם הקורבן אינו מסכים לה; סוג חמור במיוחד של הטרדה מינית הוא זה הנעשה מעמדה של מרות או השפעה, למשל מצד מעביד, מנהל, מפקד או מורה; המבחן המכריע לקביעה אם ההתנהגות תיחשב להטרדה מינית צריך להיות אובייקטיווי: האם בעיניו של אדם סביר יש בהתנהגות זו פגיעה ממשית ואם היתה הסכמה מצד הקורבן".

מאמר מערכת של "הארץ" שיבח את ההחלטה: "סימני ההיכר שניסח בית המשפט העליון והקריטריונים המפורטים בהצעת החוק יאפשרו לנשים להתלונן על הטרדה, ניצול מיני והשפלה - בלא חשש, ובמסגרת הליכים מוסדרים ונהלים קבועים, גם במקרים שבהם אין מדובר בניצול מרות. חקיקה מתקדמת אינה מבטיחה סתימת כל הפרצות".

למחרת במליאת הכנסת, הוועדה למעמד האשה הביאה את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית לאישור בקריאה שלישית במליאה. הכרעת בית המשפט העליון יום קודם ודאי עזרה בהשלמת החקיקה: למעט אחד שהתנגד - רחבעם זאבי ממולדת - ההצעה אושרה ברוב גדול של 18 ח"כים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו