בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי 75 שנה סוערות, הגיע תורו של המחוזי בת"א לעמוד לדין

בכירי עולם המשפט הישראלי באו השבוע לחגוג יום הולדת למוסד שאירח את התיקים הידועים בתולדות המדינה. כיאה למעמד, הם עשו את זה בהגשת תביעה: האם גילו של בית המשפט הוא כפי שהוא טוען?

תגובות

באמצע השבוע הוקם לבית המשפט המחוזי בתל אביב אולם דיונים חדש: היכל רחב ידיים עם כיסאות מרופדים - אחד מאולמות התיאטרון הקאמרי בתל אביב. בכירי עולם המשפט הגיעו לשם כדי לחגוג 75 שנה לבית המשפט, וחגגו כמו שרק משפטנים יודעים: בהגשת תביעה.

"התביעה הייצוגית" בשאלת גילו האמיתי של בית המשפט, הוגשה על ידי עמוס אטינגר, המנחה המיתולוגי של התוכנית "חיים שכאלה", אשר המחיז וביים את הערב והופיע בתפקיד התובע. לדיון בתביעתו מונה אחד מהרכביו המקוריים של בית המשפט: אב בית הדין, השופט (בדימוס) יהושע גרוס והשופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין. השלושה ישבו על בימת התיאטרון מאחורי דוכן חגיגי עם סמל המדינה, ובמשך כשעתיים ערכו שם משפט ראווה. עובדי בית המשפט ישבו על הבמה בתפקיד הקהל, חבר המושבעים או המקהלה היוונית, ולצד השופטים, כתמיד, הוצבה קלדנית.

בזה אחר זה פסעו בסך שופטים ועורכי דין, ש"העידו" בשאלת גילו האמיתי של בית המשפט. המשתתפים הרשו לעצמם לפשוט את הגלימות ועמן מעט ממעטה המכובדות, וסיפרו במידה רבה של הומור אנקדוטות מימי בית המשפט. למרות האווירה הקלילה, דבר אחד אטינגר לא הצליח לשכנע את השופטים לעשות: לשיר על בימת התאטרון - זה לא מכובד.

"מה שחשוב להדגיש", אמר השופט גרוס בפתח דבריו, "הוא שההרכב הזה עבר ביקורת קפדנית ביותר של היועץ המשפטי לממשלה, של מבקר המדינה, של ועדת טירקל, של נציב התלונות על שופטים ונציגות השופטים, ונמצא ראוי וכשיר לשבת בדין בתביעה שהוגשה לנו". אטינגר הבהיר כי תביעתו מושתתת על ספרו של גרוס, "אולם ומלואו", וגרוס השיבו מיד: "אני מבקש, מר אטינגר, לא לשכוח לשלוח לכותב הספר את התמלוגים על השימוש בציטטות מספרו".

אטינגר פתח את תביעתו בחרוזים: "אתם חוזרים ואומרים ושמים על כך את הדגש, שבית המשפט המחוזי בתל אביב חוגג 75. ואני חוזר ואומר, שזה כלל לא בטוח, כי יש הטוענים שאין זה הגיל המדויק, ויש על כך ויכוח".

אטינגר סיפר על "הימים שבית המשפט המחוזי המנדטורי ביפו שכן, והשופטים היו אנגלים, ערבים ויהודים שהביאו עדים אל הדוכן". על משכנו השני של בית המשפט בתל אביב סיפר כי "היה זה בניין ישן, עם שני חדרי שירותים לשימוש - כך קרה שלא אחת, האנס והשופט נפגשו בתור לבית השימוש".

הראשון להעיד במשפט היה ד"ר נתן ברון, החוקר את ההיסטוריה של מערכת המשפט הישראלית. ברון סיפר כי השלטון הבריטי סירב להקמת בית המשפט בתל אביב, אך לבסוף הוא הוקם בפינת הרחובות יהודה הלוי ונחלת בנימין. שם הוא פעל עד קום המדינה, ומשם עבר לרחוב אילת.

"בימי המנדט הבילוי העיקרי של שופטי בית המשפט המחוזי היה ציד", סיפר ברון, "ולא סתם ציד, אלא ציד שועלים וציד חוגלות". ברון אמר כי השופטים טענו להגנתם כי הם "מתאמנים לקראת המדינה היהודית שתקום". השופט גרוס, בתגובה לא מתוסרטת, השיב: "אני מבין שאז השופטים עשו ציד, והיום עורכי הדין עושים פישינג".

ברון סיפר על פרשיות שהסעירו את בית המשפט באותה תקופה: משפטו של פסיכיאטר שהחזיק מטופלת בלול תרנגולות, וחטיפת השופט האנגלי ראלף וינדהם על ידי אנשי האצ"ל בעיצומו של משפט.

נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר, השופט ד"ר אליהו וינוגרד, העיד אף הוא בחרוזים שכתב, כי "למרות שהנני עד מטעם התביעה, אני חושב שבבחירתי כעד התובע מאוד מאוד טעה. כי בראותי את בית המשפט שלי עומד כאן ללא פרקליט, החלטתי אני ליטול את השרביט. אבקש מבית המשפט, במלוא הנימוס, להרשות לי לייצגו כנשיא בדימוס".

וינוגרד סיפר על תיקו של העבריין שמעיה אנג'ל, בו דן: "שמעיה אנג'ל, שהיה איש מאוד אלים, הורשע ברצח שניים שבמו ידיו נפלו חללים. עמו הורשע גם חיים שושן - שהיה איש מיוחד, מוכשר מאוד ועקשן (...) ובטרם הספיק לעלות על דוכן-עד (...) את חייו הוא איבד. כשהודיעו לי בבוקר ששושן נרצח, הרגשתי שגם רוצח ראוי להיות מונצח. ועל הדוכן נשאתי לו הספד, על שאנג'ל את חייו קיפד. זה אמנם לא מקובל ששופט יספיד רוצח, אבל לא רציתי שאנג'ל ייצא מזה מנצח. ומה נכתב על מצבה של רוצח ששפך כל כך הרבה דם? ?איך נפלו גיבורים - היית בן אדם'".

נשיאת בית המשפט, השופטת דבורה ברלינר, אמרה כי כמו העיר תל אביב, גם בית המשפט עובד ללא הפסקה, ומנקז אליו עד היום את התיקים שמסעירים את המדינה (ראו תמונות). בין תיקים אלו ניתן למנות את תיקיהם של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט (בהיותו ראש העיר ירושלים בפרשת החשבוניות הפיקטיביות), תיקו של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר, תיק השוחד של אשר ידלין, תיק הרצח נגד חוה יערי, פרשת האופנובנק, תיקו של האנס בני סלע, ועוד תיקים רבים שקצרה היריעה מלמנות - כולם היו בזמנם ההצגה הטובה בעיר.

השופט גרוס הציג שתי שיטות לפסוק בתביעה: "השיטה האסקימוסית" הנקבעת, לדבריו, על פי עוצמת מחיאות הכפיים של הקהל, או "שיטת השכל הישר", שלדבריו היא "הליך שעלינו אינו מקל, ושאינו מופיע בספר החוקים של מדינת ישראל". השיטה האסקימוסית נבחרה. וכך, על פי מחיאות הכפיים התביעה הוכרעה.

הרכב השופטים פסק: "עדים נכבדים וחשובים בפנינו הופיעו, ודברים מעמיקים וחשובים לנו השמיעו. לאחר בחינה מדוקדקת של כל עדות וכל ראיה, התברר לכאורה כי התביעה אינה מבוססת דיה (...) אמנם שמך לא שמשון וזו בהחלט הקלה, אך תביעתך בתיק הזה מאוד מאוד דלילה". וכך, בסדר דין מקוצר על פי קולות הכיכר הוחלט: 75 הוא אכן גילו של בית המשפט.



תצלומים: מוטי קמחי


הרכב השופטים, מימין: מיכל רובינשטיין, יהושע גרוס ואסתר קובו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו