בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | הוא לוחש, תוקף, מתפתל, משעשע

הסנגורית מנהלת את החקירה מספר שש של אהוד אולמרט בכפפות משי פריסאיות, רכות. שולה זקן בפינה, קוראת תהלים

תגובות

שלחו אותי לסקר את משפטו של אהוד אולמרט. אולי בשל היותי סופרת ספרי מתח שמתפרנסת לא רע ממעשי רצח, נוכלויות ושאר מעשים שהשתיקה יפה להם. אשרי, חשבתי, הדרמה האמיתית, הנתחים המדממים של מערכת המשפט, נתונים בידי. אחרי הכל, אני בוגרת מאות פרקי חוק וסדר, מעריצה דרמות של בית משפט שבהן פרקליטים כרסתניים מרעימים בקולם, שולפי שפנים מהכובע ומזכים נאשמים חסרי סיכוי. אבל במשך יומיים, שבהם לא עזבתי את אולם בית המשפט המחוזי בירושלים אפילו לדקה, ניתן לומר שהדרמה הגדולה ביותר התרחשה כאשר ביקש התובע במשפט, אורי קורב, מכבוד השופט יעקב צבן, מחזיק השלט של המיזוג, להגביר את החימום. פרץ ויכוח בשאלה האם דיבר הפרקליט הנכבד בלשון סגי נאור, באירוניה או שבאמת קר לו לפרקליט באמצע יוני.

טוב, אמרו לי הקולגות החדשים שלי כשהצגתי עצמי, חבל שבאת עכשיו. פעם - לפני שבועיים - היה כאן שמיח, חכי תראי מה יהיה בחקירה הנגדית. הרי התביעה כבר מצפה להתנפל על הנאשם ולטלטל אותו אחרי כל כך הרבה שעות חקירות נינוחות וחביבות של סנגוריו.

משפט אולמרט - חקירה ראשית מספר שש. הימים ימי פרשת ראשונטורס ומטעם נבחרת ההגנה מתייצבת עו"ד נוית נגב. מחכים לשופטים. "בית המשפט", לוחש הכרוז. נכנסים שלושת השופטים - מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל - שלישייה מנוסה, סבלנית, מסורה לעניין. לכל אחד יש אי אלו ניסיונות עם נאשמים ברמתו של אולמרט.

מולם נוית. שלווה, רגועה, מונוטונית. יש האומרים, מושכת זמן. היא מחזירה את הלקוח שלה למסעותיו לארצות הנכר, במיוחד לאותן 17 נסיעות שנויות במחלוקת הכלולות בכתב האישום.

בצד השני - נציגי התביעה, שהלכה על כל הקופה והימרה על יוקרתה, לוחצת להגיע בזמן לחקירה הנגדית כדי לסיים אותה לפני הפגרה המתקרבת. אולם בית המשפט מלא מפה לפה. לא שהעם בהמוניו בא לצפות במשפטו של ראש הממשלה הראשון שעומד לדין. פשוט, המשפט נותן תעסוקה לעשרות בעלי תפקידים. שלושה שופטים, שלושה תובעים ועוזריהם, חמישה סנגורים ועוזריהם (אם לספור גם את מר פכטמן, עורך דינה של שולה זקן), אנשי יחסי ציבור, דובר, אנשי ביטחון, מקליטים, עיתונאים וצלמים. ולפעמים כמה סקרנים, שמוותרים מהר.

בפינת האולם יושבת שולה. היא תמיד שם. הדמות הטרגית של הדרמה. האשה שמסירותה לבוס ומשפחתו לא ידעה גבולות. היא לא נפרדת מפינתה, ממעטת לדבר, צמודה לעורך דינה. היא וספר התהלים שהיא ממהרת לפתוח מיד כשמתחילה חקירתו של אהוד אולמרט בבית המשפט. שפתיה ממלמלות וקולה לא יישמע. רוב הזמן היא מתפללת. אם לא יועיל, לא יזיק.

אולם בית המשפט נראה כמו טרמינל שהוכרזה בו שביתה. מזוודות ענק רחבות ירכיים וגדושות של הפרקליטים, מצד ההגנה והתביעה, חוסמות את המעברים; מדי פעם נשלף מאחת מהן בקבוק מים או מסמך. ארגזי קרטון ובתוכם קלסרים עבי כרס מלאים מסמכים או רבי-מכר ששמם "שולה זקן" או "אהוד אולמרט", כרוכים בכריכה אדומה. עדת הפרקליטים, כמו עורבים גדולים בגלימה שחורה (יוחזרו הפאות הנכריות!) המבדילה אותם מכל אדם באולם. בין ספסלי העץ הלא נוחים נמתחים כבלים וחוטי חשמל הנכרכים זה בזה, אולם התקשורת של היום. אתה אמנם באולם אבל גם מחובר לעולם, לכל מה שקורה שם בחוץ. נדמה לי שכמויות המסרונים והודעות המייל הנשלחים משם במשפט הן עצומות. הנייד הוא הברומטר למתח במשפט.

ישנו גם הרגע הזה, שבו מתרחשת תקרית קטנה שמעוררת תקווה לדרמה גדולה. למשל, כשיצא אולמרט מגדרו ותקף את התביעה, הטוענת שניהל שיטה למימון כפול של נסיעות ושילשל לכיסו סכומים שהתקבלו למימון נסיעות פרטיות ושדרוגים. אולמרט כינה האשמות אלה "שקריות, הזיה והבל", והצהיר שהן מבוססות על "רשע, זדון וחוצפה". לא, הוא לא יכול לשתוק, הוא מרים את קולו, "להאשים אותי בתכנון מערכת שתפקידה בין היתר לרמות את ?יד ושם', הרי לא היה מישהו שאסף כספים כמוני. ביליתי שעות משמימות לאין סוף עם תורמים, הופעתי באין ספור מקומות. אז מה הבעיה - בשביל מישהו שמעולם לא נקף אצבע בעניין הזה - להאשים אותי שרציתי לגזול את יד ושם? אותי?".

או כשהקשה השופט צבן על אולמרט בשאלת הבהרה - אני מרגישה את התקשורת כולה נדרכת. ממתינה. אולי עכשיו יקרה הדבר הזה שמצפים לו, שיעיר את האולם מהערפל הלבן הרובץ על יושביו.

אהוד אולמרט, או כמו שכותבים בעשרות עמודי כתב האישום - הנאשם - זוהר פחות מאשר בימים שהתהלך בין נשיאים ורוזנים, ידוענים ועשירי עולם. הוא אפור יותר מהימים שבהם ניהל את הממשלה, ניצב על דוכן העדים שעות, בסבלנות אין קץ, מנהל את הקרב האמיתי על יושרו וכבודו. זו אולי המלחמה הקשה שניהל בחייו. על דוכן העדים הוא מיטיב להשתמש בקסם האולמרטי. יש הרגעים האלה שהוא מתלוצץ עם שופטיו, במיוחד כשהוא נזכר, כמה נעים, בארוחות צהריים עם מיליארדר זה או אחר, מנופף בשמות מהצמרת הכלכלית העולמית, מגייס אפילו את ריצ'רד גיר ומסביר לשופטיו שוב ושוב כמה חשובה היתה המשימה שנסע אליה. וכן, במחלקה ראשונה. למה לא, אם מישהו שמוכן לשלם, אם אנשים עשירים מאוד רצו שיבוא לנאום ולהרצות, ולא חלילה בכספי הציבור. הכל התחשבנויות, הוא אומר, המרתי כרטיס ביזנס במחלקה ראשונה, זה הכל.

70 נסיעות עשה אולמרט בשנים 2002-2006, כשכיהן בתפקידים ציבוריים, כראש עיריית ירושלים וכשר התמ"ת, מ"מ ראש הממשלה וחבר הממשלה. ב-15 מהן, כך נאמר בכתב האישום, שילמו כמה גורמים את הוצאות הנסיעה. היתרה שנוצרה הועברה לחשבונו בראשונטורס, חברת נסיעות שהוא עומד עמה בקשר שנים ארוכות. בשתי הסיעות נוספות מדובר בהפרת אמונים. כנגד ההאשמות טוען אולמרט - לא היו דברים מעולם. אלה הזיות פרועות. זוהי תביעה שמבוססת על שקר גס. ההיפך הוא הנכון. יש לו הסבר לכל, וכשאין לו, חוזר ועולה הפזמון המוכר, אני לא זוכר, לא זכרתי. אולי לא ראיתי, ואולי אני לא זוכר שראיתי. אני לא יודע.

הוא מוכן לעבור כאן ועכשיו על כל קבלה וקבלה, על כל הערה של רייצ'ל (רז-ריסבי), שבתוקף תפקידה טיפלה בנסיעותיו, להתעמק אם האו-קיי נרשם בכתב ידו, כמעט בכתב ידו או בכלל לא. אהוד מפעיל את כל התחמושת שלו, מגייס את כל צבעי הקשת, הוא לוחש, הוא תוקף, הוא מתפתל, הוא משעשע, הוא כואב. כי הוא יודע - זו מלחמה ויש אויב ברור ומזוהה: התביעה. מדי פעם אני רואה אותו מתבונן בתובע. מעינו ניבט מבט קשה, חוצב שיש, מפורר סלעים. הוא נמנע מעימות. אחרי הכל, החקירה הזאת היא כסף קטן ליד מה שמצפה לו.

האם היה מר אולמרט איש ציבור חסכן, חרוץ ומסור, שפיאר את שמנו, שבנסיעותיו חסך כספים למדינה וגרף תרומות לארגונים ולעמותות, כמו שהוא רואה את עצמו; או שהיה טרוד ברמאויות וקיבל מימון כפול לנסיעות וגרף סכומי כסף ששילמו לחשבונו הפרטי בראשונטורס? האם מדובר באביר הכבוד, או במי שנהג במרמה ובהפרת אמונים?

וישנה שולה. אני מתבוננת בה שוב. מה את חושבת? מה את לוחשת? שולה זקן, עיניה עצובות והיא נעה קדימה ואחורה בתפילה. אולי יעזור בכל זאת.

נוית נגב מנהלת את החקירה בכפפות משי פריסאיות רכות, באורך רוח ובסבלנות. כמה סבלנות צריכה אשה מוכשרת כנוית נגב כדי לעבור ימים על חשבוניות, קבלות, מזכרים ומסמכים. כמה עניין היא מוצאת בנומרטור 75, נסיעה 23 או לוכסן 65? היא נותנת ללקוח שלה כל הזדמנות להסביר את עצמו, באותם מקומות בדיוק שבהם תנסה התביעה ללחוץ בעוד כמה ימים.

מה מזכיר לך המסמך הבא? מה מה אתה יודע? מה אתה זוכר? האם היתה שם שיטה כזאת? וחוזר הפזמון, לא ידעתי. לא עירבו אותי בנושא הזה. אין לי מושג. אני מניח שלא אמרו לי, לא יודע. לא זוכר. טסתי וזהו.

מתעמקים בפרטי הטיסות, ומר אולמרט זוכר טיסה לסין. ברור שהוא זוכר, גם טיסה לקנדה ולניו יורק. הוא זוכר היטב את מי פגש ומתי, איך הביא משקיעים כאלה ואחרים, איך אחרי הטיסה לניו יורק, בשעה חמש בבוקר, היישר משדה התעופה, בג'ינס, הוא נסע להיפגש עם מי שהיה צריך לפגוש, ושם הגישו לו מגבת ונתנו לו זמן להתרענן. ושוב הפזמון, לא זוכר דבר כזה. לא התערבתי. לא ידעתי. לא עסקתי בזה, אחרי הכל הייתי טרוד בעניינים שברומו של עולם.

הזיכרון האנושי הפתיע אותי בבית המשפט. למדתי משהו חשוב על פעולתו החמקמקה. אולמרט אינו זוכר את פרטי מימון נסיעותיו בהיותו שר התמ"ת. לעומת זאת, הוא תיאר בפרטי פרטים את פגישותיו באותן נסיעות, עם מי, כמה ולמה. ומה היו מטרות הפגישות. הוא אף הזכיר פגישות שלא צוינו בלוח הזמנים הרשמי שלו. שמות ידועני העולם עפים בקצב מסחרר.

ביוני 2004, למשל - אהוד פונה לשלושת שופטיו, עיניו בורקות והוא מפעיל את כל קסמו - הוא נפגש עם שלי אריסון, ממציא הברקוד. בעקבות פגישה זו נחתמה עסקה גדולה בין חברה ישראלית לחברה סינית. ועוד פגישה עם מי שהיה החשב הכללי של מדינת ניו יורק, אלן הוואסי, כדי להגדיל את השקעות קרן הפנסיה העצומה של ניו יורק, שבראשה הוא עמד, בישראל ובונדס.

ישיבה מספר שש הסתיימה. עוד ועוד דפי נייר הוצאו והוחזרו לקלסרים, ופעם אחרי פעם נשמע הפזמון החוזר. שולה המשיכה למלמל פסוקי תהלים.

עזבתי את אולם בית המשפט וירדתי לשפלה, הביתה, למחשב שלי. בדרך הרהרתי, כמה טוב לו לאדם כמוני שלא חשקה נפשו במחלקה ראשונה, שמוכן להצטופף באקונומי כדי לראות תיאטרון בניו יורק. כמה טוב לו לאדם שישן בלילה בשקט. ובעיקר, מה שפר מזלי שלא נעשיתי עורכת דין אלא רק סופרת ספרי מתח, שמפצחת תעלומות ומשאירה את הדיונים לעורכי דין.



אולמרט וגפן בבית המשפט המחזוי בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו