רצח משפחת אושרנקו | רצח אופי לעלייה הרוסית

קודם אמרו שהרצח של משפחת אושרנקו הוא עבודה של המאפיה הרוסית. אחר כך תיארו זאת כ"רצח רוסי". מכאן ועד להשתלחות קבוצתית בקהילה כולה, הדרך היתה קצרה

לילי גלילי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לילי גלילי

דימיטרי אושרנקו חלם להיות שוטר. לא חלום ילדות חולף, אלא תוכנית קריירה של אדם בוגר. בתום שירותו הצבאי, הוא ביקש להתגייס למשטרה. איש "ישראל בעלייה" אז, מיכאל רייף, שהיה מ"מ ראש העיר ראשון לציון, ניסה לעזור, אבל, הוא אמר השבוע ל"הארץ", "זה לא הסתדר מסיבות טכניות". בלי קשר לסיבות, קשה שלא להרהר באפשרות שהכל היה יכול להתגלגל אחרת.

אם אושרנקו היה שוטר, הוא לא היה בעלים של מסעדת פרמייר, לא היה פוגש באחד, דמיאן קרליק, ולא היה נהפך בעצמו לקורבן ומושא לחקירת משטרה. זה אינו ה"אילו" היחיד. אילו, למשל, היתה ישראל בודקת יותר את עברם של הבאים בשעריה, במקום לפתוח את דלתה לכל דיכפין ובלבד שאינו ערבי. ואילו היתה נוהגת יתר כבוד וטורחת לפחות לדון בבקשה של רוסיה להסגיר לידיה את דמיאן קרליק, החשוד בביצוע שוד מזוין בעיר הולדתו, צ'לבין באזור אורל, אולי גם אז היה לסיפור סוף אחר.

"במקום טיפול רציני בבקשה, קיבלנו קרקס", אומר עו"ד דוד נרודצקי, שייעץ ב-2007 למשטרת רוסיה, בבקשת ההסגרה של קרליק. לדבריו, "ברוב הבקשות המגיעות מרוסיה נוהגים באופן שונה מאוד מבבקשות ההסגרה לארצות הברית, למשל. הבקשה, מן הסתם, מעלה עד היום אבק באיזה ארגז. איני יכול לומר בוודאות מה היתה התוצאה לו התקיים תהליך משפטי לקראת הסגרה, אבל המחשבה על כך אינה מרפה בימים אלה".

עכשיו, באיחור טרגי, מתייחסים לבקשת ההסגרה בכובד ראש הראוי. נרודצקי יודע לספר כי שני קציני משטרה יצאו לפני כמה ימים לצ'לבין עם נתוני ד-נ-א של החשוד, שנמצאו בזירת הרצח.

מה שהריץ אותם לשם הוא משפט מצמרר שאמר קרליק בחקירה, ולפיו אינו מבין את ההתרגשות מרצח ילדים בעת שברוסיה לא עושים מזה עניין. מאות נורות אדומות נדלקו בשתי יבשות. פתאום שיתוף הפעולה בין המשטרות תפס תאוצה, באיחוד נורא של שנתיים.

כלי התקשורת ברוסיה מתקשים להסתיר נימה של שמחה לאיד. "קרליק הרג עם סכין משפחה בישראל, בעוד שישראל סירבה להסגיר אותו לרוסיה" היא כותרת אופיינית, שכמותה יש רבות.

חמישה ימים אחר מעצרו של החשוד, הסיפור אינו סגור, רחוק מזה. הפצעים של החברה הישראלית, שחתומים בגלד דקיק, נפערו כולם מחדש. הגזענות נגד "הרוסים", הערעור על תקפותו של חוק השבות, העולים היהודים נגד הלא-יהודים. אפילו הימין נגד השמאל, ולהיפך - הכל חילחל לסיפור הזה.

תחילה כתבו בבלוגים של הימין כי חשיפת מעצרו של המחבל היהודי יעקב טייטל כוונה ליום הזיכרון לרצח רבין, כדי ליצור זיקה בין שני האירועים. כשהוסר צו האיסור פרסום על רצח אושרנקו השיבו מעט השמאלנים שבין דוברי הרוסית, כי העיתוי הזה נבחר כדי להוריד את פרשת טייטל מעל סדר היום. כולם חושדים בכולם וכולם חושדים שהמשטרה נכונה תמיד לשרת אינטרסים פוליטיים.

אבל ההשלכה החברתית החמורה ביותר של הרצח היא ההתנפלות על קהילת דוברי הרוסית כמאגר פושעים בלתי נדלה. אווירה זו הפכה את הרצח ממקרה פרטי לאירוע קהילתי. כמה וכמה מיוצאי רוסיה אמרו השבוע שחשו נבוכים כל אימת שפתחו עיתון וראו על פני עמודים שלמים את קרליק או את המרגל שבתאי קלמנוביץ'.

כל הסטריאוטיפים היו שם: ההכרזות בשבוע הראשון על "מאפיה רוסית" שהתחלפו בתיאור הרצח כרצח "רוסי". זה לא רק קרליק, זה "הם", שהביאו באמתחתם תרבות אכזרית במיוחד. הסוציולוגים יוצאי רוסיה דווקא אינם חולקים על הטענה כי ההוויה הסובייטית, שבה באמת היה רק ערך מועט לחיי אדם, גלשה גם אל תוך עולם הפשע. עם זאת, גם הם חרדים מן ההכללה ומכתב האישום המופנה לא נגד אדם בודד, אלא נגד הקהילה כולה.

אלא שגם הקהילה אינה אחידה. הרצח חשף שוב את התפרים הגסים שבהם מחבר חוק השבות את העולים היהודים ללא-יהודים. "אמרתי לך מראש שהרוצח לא יהודי", הכריז בשמחה דוד שכטר, עורך העיתון "מנורה" של העדה הבוכארית, ששימש בעבר יועצו של נתן שרנסקי. הסבתא של שכטר, שחזר בתשובה עוד במוסקווה, לימדה אותו שבנדיטים יהודים אינם רוצחים.

מה שנראה בעיני הישראלים הוותיקים כגוש אנושי זר ואחיד של דוברי רוסית מורכב מתת-קבוצות, לעתים עוינות זו לזו. ברגעי משבר, נפערים השסעים האלה וכך מעלים שוב לדיון את חוק השבות, ברגעים הכי לא נכונים. החוק ראוי לעיון מחדש, אבל לא כשהדם רותח ולא כפעולת תגמול.

ויש גם היבט פוליטי: מאחורי הקלעים אורבים יריביה של מפלגת ישראל ביתנו, בראשם כמה מאנשי קדימה, ממתינים לרגע הנכון לגלגל לפתחה זיקה לעסקיה היותר בעייתיים של משפחת אושרנקו, שטרם ניתן להם פרסום. בעניין זה בודקים כמה פעמים ביקר אביגדור ליברמן באולמי פרמייר (התשובה, אגב, היא פעמיים). גורמים בקדימה בודקים דרכים לכרוך את שר התיירות, סטאס מיסז'ניקוב, בעבר חבר מועצת עיריית ראשון לציון וחבר קרוב של משפחת אושרנקו, ברישוי ההפעלה של עסקים אלה. בני משפחת אושרנקו, ראוי להזכיר, היו פעילים מסורים בישראל ביתנו.

ואולם, דווקא ה"עליהום" על הקהילה (כמו דברי הבלע של הרב יצחק פרץ, בעבר שר פנים מש"ס שאמר השבוע לאתר Ynet, ש"רצח אושרנקו - בגלל העלאת גויים") משחק לידיה של ישראל ביתנו, שרוצה לשמר את צביונה הסקטוריאלי.

בקדימה עלה בינתיים הרהור שני אם תהיה זו תבונה פוליטית לשחק עתה ביצרים קהילתיים. וליברמן בחר במודע לשתוק ולתת לתהליך למצות עצמו מבלי לזעוק "גזענות" בעצמו. ידוע הרי שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ