בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השופטת סברה שהילד חכם, והתעלמה מהפרת זכויותיו

השופטת הצבאית שרון ריבלין אחאי מוצאת כי האינטליגנציה של קטין פלסטיני, ערנותו ורהיטות הדיבור שלו מנטרלות את הפרת החוק בזמן חקירתו במשטרה. הסנגורים: זה לא מוחק את העובדה שכללים וחוקים הופרו

24תגובות

השופטת רס"ן שרון ריבלין אחאי, מבית המשפט הצבאי לנוער "עופר" הכריעה בתחילת החודש את הכף בדיון הפנימי שניהלו באחרונה פעילים נגד הכיבוש: האם נצרבה במערכת הצבאית ההבנה, שנוהלי מעצר ילדים פלסטינים פסולים, לפי אמות המידה של האמנה לזכויות הילד - שישראל חתומה עליה - ולפי חוק הנוער בישראל, או שמא הקמת בית משפט צבאי לנוער (בנובמבר 2009) והעלאת גיל הקטינות הפלסטינית מ-16 ל-18 (בספטמבר 2011) נעשו רק למטרות הסברה והעמדת פנים. בלא ידיעתה חתמה ב-9 בינואר רס"ן ריבלין אחאי את הוויכוח, כשקבעה במשפט זוטא כי ההודעה שמסר בינואר 2011 א"ד, אז בן 14, לשוטרים שחקרו אותו היא קבילה - חרף שורה של פגיעות בזכויותיו.

לפני כשנה עצרו חיילים את א"ד באישון ליל ("הארץ" 8.4.2011), בביתו בכפר נבי סאלח, שבו מתקיימות הפגנות קבועות נגד הכיבוש. לצה"ל היתה הפללה לגבי א"ד ואחיו הגדול ממנו, כמשתתפים בהפגנות, אולם דווקא האח הקטן נעצר, אולי מתוך מחשבה שאותו יהיה קל יותר לחקור. בשעות שעברו מהמעצר הלילי ועד לתחילת החקירה לא הורשה א"ד לנוח, לאכול או לצאת לשירותים. וכותבת ריבלין אחאי: "מדובר בבן 14, שנחקר כשהוא עייף, ללא נוכחות אדם מבוגר מטעמו, זכותו שלא לומר דבר לא הוסברה לו באופן מפורש, ונמנעה פגישתו עם סנגור במשך השעות הראשונות של החקירה".

החקירה הוקלטה בווידיאו, שהוצג בבית המשפט. השופטת התרשמה מהילד: "מצפייה בקלטת החקירה נראה הנאשם כשהוא במצב גופני ונפשי טוב.... גם מצב רוחו נראה שפיר לאורך רוב רובה של החקירה... מגלה השתתפות פעילה, מנדב מידע רב, שואל שאלות ואף מתבדח עם החוקרים.... למשל, הוא צוחק על קצב ההקלדה האיטי של החוקר ארנון יהב ומעיר לשוטרת ניהאי סוסאן שאם לא תזדרז בתרגום הם ייאלצו להישאר שם כל הלילה... משך כל שעות החקירה הרבות (מ-9:24 בבוקר עד 16:52 עם הפסקה לצהרים והפסקה מאוחרת לפגישה עם העו"ד, ע"ה) הוא לא מעלה כל טענה ביחס לנסיבות מעצרו.... ניתן לראות בבירור כי הנאשם מדבר בשטף ובפתיחות רבה, ואף מפתיע את חוקריו בפרטי מידע רבים". השופטת לא מערערת על אמינות הפרטים האלו, אבל היא כן מציינת את חוסר אמינותו כשדיווח לסנגורו לימור גולדשטיין, כאילו הודה בחקירה רק ביידוי אבן אחת.

השופטת המשיכה ואמרה: "בשלב מסוים הנאשם פורץ בבכי ומוסר לחוקרים כי הוא חושש להיכשל במבחנים. שטף דיבורו של הנאשם נמשך גם כשהוא עדיין בוכה... (אבל) בשום שלב של החקירה הוא לא נראה מפוחד או עצור והוא מדבר באופן חופשי... אכן ישנם רגעים בהם הנאשם נראה עייף ועצוב, אולם רוב החקירה הוא נראה ערני ומשועשע לפרקים...מדובר בחקירת נער אינטליגנטי, אקטיבי ואף גאה".

הסנגורים, גולדשטיין ועו"ד גבי לסקי, ראו באותו הסרטון ילד נבוך ומפוחד, ואינם חושבים שהאינטליגנציה ורהיטות הדיבור שלו מוחקות את העובדה העקרונית- משפטית שכללים וחוקים הופרו. הם כותבים בסיכום: "חקירתו של הנאשם ע"י ארבעה חוקרים כאשר שלושה מהם אינם חוקרי נוער והרביעי חוקר נוער אשר כלל אינו מכיר את כללי החקירה, חקירתו מבלי... להודיע לו כי הוא רשאי שהוריו יהיו עמו בחקירתו, וחקירתו מבלי להסביר לו כראוי ובשפה המובנת לו את זכויותיו, מייצרים מסה קריטית של הפרות ... המצדיקה את פסילת אמרת הנאשם".

ואילו ריבלין אחאי קובעת: "כל אחת מהנסיבות שנסקרו לעיל: חקירה ללא נוכחות הורים, אי המתנה לסנגור, מניעת מפגש ועייפות נאשם, היתה יכולה בנסיבות מסוימות, כל אחת בפני עצמה ובוודאי בהצטברותן, להביא למסקנה כי הוגנות החקירה נפגעה באופן משמעותי. במקרים קיצוניים המסקנה אף עשויה להיות כי אמרה (הודעה) שנגבתה בנסיבות אלו לא ניתנה מרצון טוב וחופשי של הנחקר. בנסיבות הקונקרטיות הייחודיות של המקרה לא מצאתי כי כך הוא הדבר...". יש פגם ראשי אחד שהיא מוצאת: "אי הסברת זכות השתיקה באופן מפורש לנאשם. מדובר בפגם מהותי שבשום אופן אינו יכול להיחשב פגם טכני. העובדה כי פעם אחר פעם, הזכות המהותית שלא לומר דבר בזמן החקירה נשכחת על ידי החוקר משה מדיוני חרף העובדה שהוא טורח להקריא את יתר הזכויות מנוסח האזהרה ובד בבד אומר לנאשם שוב ושוב כי עליו לומר את האמת, עשויה ליצור בפני הנאשם מיצג שווא, לפיו האפשרות היחידה שלו היא למסור מידע בחקירה".

ואז קובעת השופטת: "מאידך הגעתי למסקנה כי לפגם זה לא היתה השפעה ממשית על אופן מסירת הודאתו של הנאשם. מכאן שלטעמי, הפגיעה בזכויותיו של הנאשם במקרה הקונקרטי, לא הביאה לפגיעה במידה העולה על הנדרש בזכותו להליך פלילי הוגן, עד כדי פסילת הודאתו של הנאשם וכפועל יוצא, פגיעה בחשיפת האמת העובדתית ובאינטרס הציבורי של לחימה בעבריינות". לכן "החלטתי שלא לפסול את האמרה".

בגלל אותו פגם לא הושאר א"ד במעצר עד תום ההליכים ושוחרר למעצר בית באפריל 2011. מאז הוא רק מורשה לצאת לבית הספר ולבית המשפט. לו היה מסכים לעשות מה שרבים אחרים עושים - לחתום על עסקת טיעון ולוותר על משפט זוטא ולחסוך למערכת זמן וכוח אדם - הוא כבר מזמן היה משוחרר.

פחות פלסטינים קטינים בכלא; הפרת הזכויות - כבעבר

מאמצע שנת 2010 חלה ירידה עקבית במספר הפלסטינים הקטינים שצה"ל עוצר ושכלואים בבתי מעצר ובבתי סוהר ישראליים. זאת על אף שלא חלו שינויים דרמטיים במספר תקריות יידוי האבנים - עבירה שרוב הקטינים העצורים מואשמים בה.

ביוני 2010 - לראשונה מאז ינואר 2008, החודש שבו DCI (האגון הבינלאומי להגנת הילד) החל לרשום את מספר הקטינים הכלואים לפי נתוני שב"ס - ירד מספרם אל מתחת ל-300: 291 לעומת 305 במאי 2010 - החודש שקדם לו. מאז נמשכת מגמת הירידה ובאוגוסט 2011 ירד מספר הכלואים אל מתחת ל-200, ועמד על 180. בנובמבר 2011 היו 161 קטינים כלואים. לעומת 327 באותו חודש ב-2008. זאת לפני שחרור 55 קטינים במסגרת עסקת שליט, בדצמבר.

ירידה זו במספר הכלואים לא לוותה בירידה במספר מקרי יידוי האבנים. מנתוני דובר צה"ל עולה כי ב-2008 תועדו 3,903 מקרים שפלסטינים יידו אבנים ואילו ב-2009 עלה מספר זה ל-4,354. ב-2010 אמנם חלה ירידה והמספר עמד על 3,726 מקרים, אולם בשנה שעברה נספרו 4,336 כאלה. יש שיטענו כי הירידה במספר העצורים (ולכן של מואשמים ונשפטים) מעידה על איזשהו שינוי באווירה, בהוראות - הרי בשלוש השנים האחרונות מעצרם של קטינים פלסטינים הפך עניין בינלאומי, בעיקר בשל פעילות DCI וועדת התיאום של הוועדות העממיות, ועבודה משפטית וציבורית של "בצלם", "יש דין", מחסום ווטש והאגודה לזכויות האזרח.

אולם ב-DCI וב"בצלם", שגובים עדויות מקטינים ועוקבים אחרי פעולת בתי המשפט, מציינים כי נוהל מעצר הילדים נשאר כשהיה: הם עדיין נעצרים לרוב באישון ליל, כשהם מוצאים ממיטותיהם בידי חיילים חמושים ולעתים רעולי פנים; לפעמים גם בני 12 ו-13 נעצרים - בחלק מהמקרים כשהם בדרכם לשדה או לביקור אצל דודתם - בטענה שיידו אבנים. הילדים עדיין נכבלים באזיקוני פלסטיק הדוקים ועיניהם נקשרות, לעתים קרובות הם מושלכים אל רצפת ג'יפ מלא חיילים שלעתים קרובות "מחטיפים" להם איזו מכה או שתיים או שלוש בדרך. במצב של הפחדה וישנוניות הם מובלים לתחנות משטרה ונחקרים בלי נוכחות ההורים ולעתים קרובות בלי שהתייעצו עם עורך דין; השחרור בערבות נדיר וגם קטינים (כמבוגרים) נשארים במעצר עד תום ההליכים - אמצעי שמעודד עסקות טיעון; ועדיין בכתבי אישום נמצא הניסוח הסטנדרטי שהנאשם יידה אבנים "בתקופה בלתי ידועה לתביעה" וגם במקומות לא ידועים לה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו