בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרצח בבאר שבע

אנחנו שנינו מאותה שכבה

בפארק שמתחת לביתו של גדי ויכמן שלמד איתי בתיכון, ילדים מקפצים ושמחים. בדירת המשפחה כועסים על המשטרה שלא מנעה את הרצח שלו

51תגובות

גדי ויכמן שנרצח בסוף השבוע ליד ביתו ואני למדנו באותו תיכון, מקיף ד’ בבאר שבע. תיכון חסר אופי שנסגר לפני כמה שנים. אנחנו בני אותו גיל, 36. אני לא ממש זוכר את השם, אבל חלפנו זה על פני זה מדי יום במשך כמה שנים, חולקים את הקיוסק, המדשאות הדהויות וזרם הברזייה.

ויכמן גר בנווה זאב, מהשכונות החדשות שנבנו לאחר שכבר עזבתי את העיר לתל אביב. זה אזור יוקרתי במונחים מקומיים, לחלוטין לא אחת השכונות המושמצות שמוזכרות בעמודי הפלילים. שכונות כאלה אפשר למצוא גם במודיעין או רחובות. גינת משחקים אנמית מוקפת בבניינים גבוהים בגימור גבוה, המחפים על השטנציות שלהם בבז’ בוהק. “ילדי עשירים שיכורים”, אומר נהג המונית על הרוצחים של ויכמן. אנחנו עוברים לא רחוק מצומת שמעוטר במטוס כפיר, שאריות מתכת שהציב ראש העיר הקודם יעקב טרנר, ומגיעים לגינה הציבורית שבה קרה הכול.

יום אחרי הלוויה, והגינה הצמודה לדירה של ויכמן עמוסה ילדים והוריהם עם שקיות שוש. מקום הרצח מסומן בזר של בוגנוויליות ונרקיסים שכבר נבל, שוכב בין טפטפות ליד כמה נרות זיכרון. שלושה מטר משם הילדים מקפצים ושמחים.

שתי אימהות הולכות לצד לעשן, מצביעות על הבית של ויכמן ומתלחשות. כשאני מתקרב, הן מספרות על שחזור הרצח. “היו מצלמות מקומה ראשונה, זה היה שחזור שחבל על הזמן”. הן מספרות שהגן תמיד שקט. “אבל ביום ראשון, אחרי הסופשבוע, תמיד אני מוצאת בדלי סיגריות במגרשי החול. למה הם לא זורקים בפח את הסיגריות?”. הן אומרות שלילדיהן לא סיפרו מה קרה. הם בני שלוש.

רפרודוקציה

אחת האימהות מאשימה את תכנון הבניינים בצורה של האות ח’ סביב הפארק בסיבה לרעש בגן, שהגיע עד לדירה בקומה הרביעית שבה גרה משפחת ויכמן. “גם טיפה צחוקים זה מפריע. לא חייבים לצרוח”. אחת האימהות מספרת שהנערה בת ה–16 שחשודה שהיתה במקום גרה איתה בבניין. “כנראה לא היתה במקום הנכון”. גם החשוד ברצח גר במרחק שני בתים משם.

ויכמן התגורר בדירה רגילה עם אשתו מיכל ושני ילדיהם. בסלון הבית יש צנצנות ומהן יוצאים זרדים חסרי עלים, אולי לקישוט. בחוץ הוצבה סוכת אבלים גדולה, אבל בשעה שאני מגיע כולם בדירה על הספות ועל כסאות כתר פלסטיק. בפתק קטן שהוצב על המקרר רשומות המשימות לארגון ובתחתיתן המלה “מצבה”. ילדתו בת השנתיים של גדי רצה אליי ומצמידה אל פי מפית. אני נבהל. מתברר שהיא רוצה שאנשים יעשו פוּ ואז היא פורצת בצחוק גדול. לאחר מכן, הילדה קופצת על בקבוק גזוז מנתה ירוק זרחני של קריסטל. היא מאושרת מתשומת הלב ומהאורחים הרבים והנחמדים שמביאים כיבוד.

מיכל מצביעה על עוגייה בקופסה. “זו העוגייה שהוא אכל לפני שירד. הוא אמר לי 'קחי ביס' וירד”. היא עברה ראיון ארוך לפני שהגעתי ואין לה כוח לשיחה, היא מרוצה כשאני אומר שהגעתי מתל אביב כי למדתי איתו באותו תיכון ורק באתי לשבת ולכתוב, לא להעיק בשאלות.

אלי הרשקוביץ

נכנסים שני פועלים בבגדי עבודה מאתר הבנייה של משרד הביטחון שבו עבד גדי כמפקח. “גדי”, צועקת לעברם הילדה בשמחה, חושבת שאחד מהם הוא אביה. הפועלים מספרים על החריצות של גדי שנשאר לעבוד בלילות ועל רוסי אוסף בקבוקים שגדי הכניס אותו למשרד ונתן לו כסף. “קראתי ביום שבת על אדם בשם ויכלר שנרצח. התקשרתי, כי הייתי בטוח שזה ויכמן”, אומר אחד מהם. הם מתמודדים עם הטענה של החשוד ברצח שגדי תקף אותו. “הוא ירד עם נעלי אצבע ובא לתקוף? אני ראיתי מהחלון איך הם הרגו אותו”, אומרת מיכל. “ניסו להחיות אותו, אבל בלי הצלחה. הוא נשם שתי נשימות ומת. אולי רצה להגיד לי משהו”. “עונש מוות”, ממלמל אחד האבלים.

לסלון נכנסים מקליט עם חולצת סופרוומן וצלם. הם מערוץ 2, ואומרים שתיאמו ראיון, אבל מיכל אומרת שהיא לא יכולה ובמצב שהיא לא זוכרת אם בכלל קבעה, והם הולכים בנימוס.

באופן טבעי, המשפחה מלאת כעס על המשטרה שלא הגיעה בזמן ועל מכת האלימות. הם מעבירים טלפון סלולרי ובו תמונת החשוד שהופיעה באינטרנט. למיכל בעיקר חשוב שהרוצח ייכנס לכלא לזמן ארוך, כדי לעצור אלימות עתידית ושהנושא לא יישכח. “דור לא מחנכים ביום”, אומרת אשה דתייה בחוכמה. “זה טירוף הדעת”, אומר אביה של מיכל.
הוא מספר על המדור “היום לפני x שנים” ב”הארץ”, שציטט ידיעה משנות ה–50 על צבע שגנבו לו את האופניים וכתגובה המשטרה נפרשה כדי למצוא אותם. הסיפור כמובן נועד לבקר את המשטרה חדלת האונים של ימינו, חסרת היעילות במקרים כאלה, ולא תלך ותרדוף אחרי גנבי אופניים.

קל ללעוג למשטרה שלא הגיעה בזמן, לדבר על מערכת החינוך הכושלת או לרטון על מצב הנוער. אבל הבעיה היא עשורים ארוכים של הורדת משאבים וקיצוץ. כמו גמל שהרזו והרזו אותו וראו שהכול מסתדר, אבל בסוף הוא קורס. מדוע אדם עם אפשרות אחרת יבחר להיות שוטר או מורה, עבודות כפויות טובה ולא מתגמלות? ידידה שגרה בחו”ל החליטה לחזור לארץ ולהיות מורה בשביל האידיאולוגיה. היא פנתה לסמינר מורים מרכזי ללמוד. מהלימודים שם חזרה המומה. סיפרה שהסטודנטים סביבה, המורים לעתיד, לא שמעו על אותיות אהו”י ושכל מלה מעט מסובכת או לועזית המרצה צריכה להסביר. אם יאשימו את הגמל הקורס במקום להאכיל אותו, אם לא יתנו משקל אמיתי והגדלת תקציבים לחינוך, למשטרה ולרווחה, סוף השבוע השחור הזה שבו מת גדי ויכמן מהתיכון שלי הוא רק יריית פתיחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו