בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

322 עתירות הוגשו, אך בג"ץ מעולם לא שחרר עציר מנהלי

שופט בעליון בדימוס: "לא אהבתי לשבת בתיקי מעצרים מנהליים, אתה רוצה לברוח מזה כמה שיותר מהר, אבל יודע שזה הכרחי לטובת העם והמולדת"

44תגובות

"אני לא אהבתי לשבת בתיקי מעצרים מנהליים. אף אחד לא אוהב. יש לך תחושת אי נוחות. שופטים לא אוהבים את התיקים האלה, כי אנחנו מחונכים למשפט פלילי עם עדים, עם חקירה נגדית. אתה רוצה לברוח מזה כמה שיותר מהר, אבל אתה יודע שזה הכרחי לטובת העם והמולדת" - את הדברים האלה אמר בעילום שם אחד משופטי בית המשפט העליון בדימוס, במסגרת מחקר שהתחקה אחר 322 עתירות של עצורים מינהליים שהוגשו לבג"ץ בעשור האחרון.

החוק הצבאי החל בשטחים מאפשר לעצור אדם בצו מנהלי - ללא כתב אישום וללא משפט - לתקופה של עד שישה חודשים. את הצו ניתן להאריך שוב ושוב, בשישה חודשים נוספים כל פעם, מבלי שנקבעה תקופת מעצר מקסימלית. בצורה כזו, ניתן לכלוא אדם במשך שנים, מבלי שיזכה להליך משפטי הוגן, מבלי שהחשדות נגדו יעמדו במבחן משפטי ממשי ובלי שתעמוד לו הזכות הבסיסית להגן על עצמו.

את המחקר ערכה שירי קרבס, שהיתה עוזרת משפטית של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש, בעניינים של משפט בינלאומי. קרבס, דוקטורנטית בבית הספר למשפטים באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, מצאה עניין מיוחד בתיקי העצורים המינהליים. בתקופת עבודתה בבית המשפט העליון ראתה כיצד חלק לא מבוטל מהתיקים נמחק לבקשת העצורים, זמן קצר אחרי הגשת העתירה, בלי סיבה נראית לעין. תיקים שכן התבררו, הסתיימו בדחיית העתירה, בדרך כלל בפסק דין תמציתי של שורות בודדות.

"תמיד היה מוזר לי, כמשפטנית, לראות את ההתנהלות של התיקים האלה בבית המשפט העליון", אמרה קרבס השבוע. "יש משהו לא ברור בהתנהלות עתירות מינהליות בבג"ץ: לבית המשפט מגיע מספר נכבד של עתירות של עצורים מינהליים, חלק גדול מהן נמחק יום לפני הדיון, לפעמים אפילו שעה לפני הדיון. אתה שואל את עצמך - בשביל מה כולם טרחו?".

הדר כהן

כשהחלה לחקור את התיקים לצורך המחקר האקדמי, היא גילתה כמה עובדות שהשלימו את התמונה. ראשית, במשך עשור בג"ץ לא קיבל ולו עתירה אחת של עצור מינהלי. בשתי הזדמנויות קיבל בית המשפט עתירות בעניין עצורים מינהליים: האחת, כשהמדינה ערערה על החלטה של בתי הדין הצבאיים לשחרר עצור מינהלי. השנייה, כאשר העתירה התייתרה והעצור המינהלי כבר שוחרר.

התחושה שחלק גדול מהתיקים נמחק לפני שהתקיים בכלל דיון, משום שהצדדים הגיעו להסכמות עם נציגי הפרקליטות, קיבלה גיבוי גם במספרים: 36% מהעתירות נמחקו לאור הבנות עם השב"כ לפני שהתקיים דיון, 19% מהעתירות נמחקו מאותו הטעם, רק לאחר הדיון, ו-44% מהעתירות נדחו.

קרבס גילתה כי משך דיון ממוצע בתיק של עצור מינהלי הוא 20 דקות בלבד - בלי קשר לשאלה אם העצור מוחזק במעצר במשך חודשים או אפילו שנים, בלי משפט. הדינמיקה של הדיון צפויה מראש: הדיון מתחיל, הרבה פעמים ללא נוכחות העצור, שאינו מעוניין להתייצב לדיון. נציג מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה טוען כי יש בידיו חומר חסוי, אותו הוא יוכל להציג לבית המשפט גם ללא העצור ופרקליטו. וכך, רוב הדיון מתנהל בדלתיים סגורות, מבלי שהעצור או פרקליטו חשופים לחומר שנאסף - מבלי שמישהו יכול להקשות על נציג הפרקליטות או השב"כ ולהפריך את טענותיהם.

ההחלטות של בג"ץ בעתירות העצורים המינהליים קצרות מאוד, תמציתיות באופן קיצוני. רק ב-13 בכלל תיקי האסירים בשטחים ניתנה החלטה שאורכה יותר מ-3 עמודים. ביתר העתירות ניתנו החלטות קצרות יותר, לפעמים של שורות בודדות.

לצורך המחקר שוחחה קרבס עם שופטי עליון בדימוס. בשיחות עלתה, לדבריה, מצוקתם הגדולה בטיפול בעתירות מסוג זה: השופטים ביטאו בפניה קושי גדול, לעתים אף מצוקה, לנוכח הצורך לשמש "עיניים ופה" לעצורים, שאינם נוכחים בדיון, ולהקשות על נציגי הפרקליטות והשב"כ. "השופטים ביטאו קושי וחוסר נוחות בהתמודדות עם התיקים, עם החומר החסוי, ובמיוחד עם התפקיד המאוד קשה המוטל עליהם - לשחק את תפקיד הסנגור. הרי אין סנגור שיקפוץ ממקומו ויחלוק על המידע שהשב"כ מציג לבית המשפט. יכול להיות שהמקור למידע המודיעיני הוא בכלל השכן שמסוכסך עם עצור, ואם היתה לפרקליט הזדמנות לתקוף את המידע הזה, הוא היה מטיל בו ספק", היא מסבירה.

אחד השופטים בדימוס נשאל אם לתחושתו, יש לשופט כלים לחלוק על גרסת השב"כ. "לא", הוא השיב לה נחרצות. "איך אני יכול לחלוק? אין לי עורך דין שיאמר 'מה פתאום', 'זה לא נכון' ו'זה לא היה'. כל האתוס שלי כשופט הוא שיש שני צדדים. כמובן שאני גם חושב לבד, אבל אני צריך כלים וזה חסר". שופט אחר אמר לה שהשופטים מנסים להקנות להליך "ארומה של הליך פלילי", אבל ספק אם זה בכלל אפשרי.

"הדיון מזכיר יותר גישור ופישור"

לא רק השופטים מתקשים להתמודד עם מורכבות ההליך. גם לפרקליטים ממחלקת בג"צים, שתפקידם לייצג את המדינה בעתירות של עצורים מינהליים, ואפילו לאנשי השב"כ - יש קושי ממשי. "אי אפשר לישון בשקט ולדעת שהתקיים הליך הוגן", התוודה בפניה אחד הפרקליטים לשעבר.

קרבס גילתה שהדיון המשפטי בתיקי עצורים מינהליים מזכיר יותר הליך של "גישור ופישור", בניצוחו של בית המשפט. הפרקטיקה הזו היא אחד הגורמים שהובילו לעלייה במספר העתירות לבג"ץ: במקום ביקורת שיפוטית קלאסית מתנהל משא ומתן בין הצדדים - הן מאחורי הקלעים, הן לפני הדיון בבית המשפט, הן במהלך הדיון בבית המשפט עצמו. ההליך מביא למחיקת העתירה, אך לא בהכרח לשחרורו המיידי של העצור.

"למרות שהפרקטיקה הזו הביאה להסכמות בין העצור למדינה, חסרונותיה רבים", אומרת קרבס. "העצור מגיע לשולחן המשא ומתן כשידיו קשורות - הוא עצור לתקופה ממושכת ואינו יודע מה החומר שנאסף נגדו. בנסיבות אלה, פער הכוחות העצום בין העצור למדינה אינו מאפשר לעצור לשקול נכונה את אפשרויותיו, והוא נאלץ להסכים לעסקאות גרועות בתקווה להשתחרר בעתיד".

אחד הקשיים המרכזיים נובע לדעתה מכך שבג"ץ מתייצב באופן גורף לצד המדינה, ולא מתערב בהחלטות השב"כ. "בעשור האחרון, מתוך 322 תיקי מעצר מנהלי בהם דן - לא מצא בית המשפט העליון, ולו בתיק אחד, שהחומר המודיעיני שהציג השב"כ אינו מבוסס, אינו משכנע או אינו חזק מספיק כדי להצדיק את המשך המעצר המונע". המסקנה ממחקרה היא שחייבים לצמצם למינימום את השימוש במעצרים מינהליים: "מצער לראות איך הליכי מעצר הפכו ל'פס ייצור' שבו אנשים מאבדים את קניינם הבסיסי והיקר מכל: את חירותם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו