המחוזי דרג נמוך מדי, תיקי אולמרט צריכים להגיע לעליון

השופטים הנפיקו מהדורת רטרו, שלא לומר וינטאג', של נימוקים סלחניים שאפיינו זיכויי בכירים בעבר. כשבגין אמר "יש שופטים בירושלים", הוא לא התכוון לזה

אמיר אורן
אמיר אורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אמיר אורן
אמיר אורן

שמחה משונה סחפה אתמול את מדינת ישראל: ראש ממשלה לשעבר חויב בדינו, אבל רק בתיק אחד מתוך שלושה. לא שזה עושה אותו לשליש עבריין מורשע. בסוף ההליך, אם לא יערער על ההרשעה או אם יערער אך לא יצליח לשכנע את בית המשפט העליון בחפותו, יונפק לו רישום פלילי. למרות הצהלות, זה אינו עונש קל, במיוחד לא לאהוד אולמרט. לאמריקה, למשל, לא יורשה עוד לטוס, כפי שגילה בשנים האחרונות, למרבה תסכולו, שר בכיר לשעבר שספג הרשעה מביכה.

יש מתאם הפוך בין היסודיות הנדרשת לקריאה מדוקדקת במאות עמודי הכרעת הדין של שופטי אולמרט לבין הזריזות המתבקשת לתגובה תקשורתית. אבל המזדרזים ידעו מה הם עושים. תוכנה של פסיקת השופטים חשוב פחות מהשיח הציבורי השטחי והמוטה שהגיח לאוויר בתוך רגע. אצל השופטים, אולמרט הפסיד; בשיח, הפרקליטות הובסה.

ומפני שהרושם גובר על המהות, המנוצחים הגדולים אינם משה לדור ועמיתיו, אלא בנימין נתניהו ואהוד ברק. מי שנושא את אולמרט על כפיים, למרות הרשעתו, מבטא בכך הסתייגות משתי הדמויות שנבנו מאילוצו של אולמרט להתפטר ב-2008 (אילוץ פוליטי ולא משפטי) ושהיו למובילי הממשלה הנוכחית. החלשת נתניהו וברק היא בשורה טובה למי שחוששים כי הצמד חותר, לפני ככלות הכל, להרפתקה צבאית נגד איראן. עד כדי כך חושש הציבור הישראלי מנתניהו ומברק, שהוא מוכן להתעלם, לפחות לרגע, מחטאי אולמרט.

אהוד אולמרטצילום: מיכל פתאל

קריאת הקרב של אולמרט אינה פוליטית, אלא אישית: הגידו כן לזקן - שולה זקן, השכפ"ץ שלו. זקן היא החוליה החיונית בשרשרת שלעולם אינה מגעת עד אולמרט, עוד מסוף שנות ה-80. לאדם מן השורה אין מנהלת לשכה. כשהוא מטפל בענייניו, הוא עושה זאת במו-פיו ובמסמכים בחתימת ידיו. לא ככל האדם אולמרט. זקן מפרשת את רוח המפקד ובולמת בשתיקתה את ציפת ההרשעה מעלה-מעלה. את הזיכוי ב"ראשונטורס" קיבל אולמרט משלושה שופטים - ומנאשמת. וזהו, כידוע, זיכוי החוסה בצל ספק סביר: גרסת התביעה לא נדחתה, אך השופטים לא השתכנעו מעבר לספק זה שאין ממש בגרסת אולמרט. מקורו של אותו ספק בקוצר מודעותם של בכירים למעשיהם. הקודקודים טרודים בעבודת הממלכה ואין דעתם פנויה להבלי העולם הזה; חזקה עליהם שלא היו מסתבכים בעבירות, אילו רק חלפה המחשבה במוחותיהם העמוסים.

אחד השותפים לגישה סלחנית זו היה, עד ששינה את דעתו ברבות מפרשות אולמרט, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז. אותו יועץ, שסגר את תיקי האי היווני של אולמרט (שהסתתר כבר אז מאחורי חצאיתה של זקן) ושל אריאל שרון, הצטרף לעמדת חוקרי משטרת ישראל ופרקליטי המדינה נגד אולמרט בדיוק בסוגיה זו של שליטת נבחר הציבור העסוק בפרטי-פרטים. הסגנון, אמר אז מזוז, הוא ההבדל בין שרון לאולמרט. הראשון, בזקנתו, משל בהשגחה רופפת וכוללנית. השני, בפעלתנותו, היה סקרן-חקרן וריכוזי לעילא, ידו בכל. בכובעו השני, כראש התביעה הכללית, לא היה מזוז יכול להתכחש לאצור במוחו של מי שחובש את כובע היועץ ופועל מתוך היכרות קרובה עם ראשי הממשלה.

השופטים לא ראו את אולמרט בעבודתו. הם נסמכו על עדים ועל ראיות והנפיקו מהדורת רטרו, שלא לומר וינטאג', של נימוקים סלחניים שאפיינו זיכויי בכירים בשנות ה-90: שובו של היסוד הנפשי. ומי ישכיל לחדור לנפשו ההומייה של ראש עיר, שר, ראש ממשלה?

השופטים, שלא חסכו במלים לתיאור התנהגותו הפסולה של אולמרט, החליטו להזיז לאחור את המחוג שבין המשמעתי והפלילי. זהו אתגר לפרקליטות. אם תבליג על כך, רק כדי שלא תוצג כרודפת את אולמרט - או חמור מכך, כמי שאינה יודעת להפסיד בכבוד - תאשר במחדל את התקבעותה של נורמה ישנה-חדשה.

במשפטו הקודם של אולמרט, לפני 15 שנה, שגתה פרקליטת המדינה עדנה ארבל כאשר השופט המחוזי עודד מודריק זיכה אותו. ארבל התקוממה לנוכח הזיכוי ונימוקיו, אך החליטה לוותר על ערעור. אולמרט חזר לסורו ביתר שאת והיה לנאשם ולמורשע. ראוי שלדור ילמד מהמשגה ההוא ויעביר לארבל ולחבריה בתפקידה הנוכחי, בבית המשפט העליון, את הזכות לקבוע מסמרות ב"הלכת אולמרט" - התנהגות פסולה או ממש פלילית. כשמנחם בגין אמר שיש שופטים בירושלים, הוא לא התכוון לבית המשפט המחוזי, שכמותו יש גם בתל אביב והוא דן ב"הולילנד". המחוזי, עם כל הכבוד, הוא דרג אחד נמוך מדי, כמו זקן לעומת אולמרט. תיקי אולמרט, על הזיכויים והספקות, צריכים להגיע לעליון.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ