בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

וינשטיין בעקבות איינשטיין

ליברמן יועמד לדין ויאלץ להיפרד מהממשלה, אך זו פרשה עגומה שבה האישומים הלכו והתכווצו עם הזמן. מה שפספסה הפרקליטות - בג"ץ חייב להשלים

61תגובות

ליברמן ניצח. הצדק הפסיד. מאחורי כל הקביעות, ההסברים, הפילפולים וההתנצלויות מזדקרת עובדה ברורה אחת: כתב האישום הנרחב והחמור שרצה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להגיש נגד שר החוץ אביגדור ליברמן, לא יוגש. כל השאר - פרטים. ליברמן, בלי לנקוף אצבע (או לפחות ללא טביעת אצבע), זכה מן ההפקר של התביעה הכללית.

אכן, ליברמן יועמד לדין על מרמה והפרת אמונים, בסעיף אחד, וייאלץ להיפרד מהממשלה. זה בהחלט טוב יותר מלא-כלום; אבל זה רע הרבה יותר למדינת ישראל, משהיה מצבו של ליברמן לפני 20 חודשים, כאשר וינשטיין חתם על טיוטת כתב אישום בסעיפי מרמה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון והטרדת עד. גם כתב אישום זה יצא ממשטרת ישראל כשהוא עבה יותר ומוכתר בסעיף "שוחד", אבל הפער שבין השוחד לבין האישומים החמורים האחרים נחשב זניח. העיקר, להגיע למשפט, חזק ומהר. ולפתע, אוי לאותו פתע של חלזון, לאט וחלש.

"מותק, האישומים התכווצו", ניתן לכנות פרשה עגומה זו, אבל כתב האישום לא התכווץ בכביסה. הוא הפך למוצר עם תאריך תפוגה. שמו אותו במקרר, מעת לעת בדקו לראות אם עודנו שם ולאחר כשנה וחצי נדהמו לראות שאינו אכיל.

מוטי מילרוד

בעקבות אלברט אינשטיין, גילה גם וינשטיין משוואות מאלפות של זמן ומרחב, עם מסה פוליטית, כבידה אישית, מהירות האור (במקרר של תיק ליברמן) ואנרגיה אפסית במערכת אכיפת החוק. נפתרה השאלה הנצחית, לטובת מי פועל הזמן. התשובה: לטובת ליברמן, כמובן. הוא רשאי לשנות את שמו לליבר-זמן. זאת תורת היחסות הפרטית: כשמדובר בפוליטיקאי רב כוח ותחבולות, חוששים להפסיד במשפט ומחפשים אמתלות שלא להסתכן בזיכוי. למרות הדיבורים על אמת מידה ראייתית אחידה, לחשוד מן השורה זה לא היה קורה.

כמו סילביו ברלוסקוני, שמשפטו מתעכב עכשיו בגלל היעדרה של עדת מפתח, הצילה את ליברמן עדה אחת ששכחה את המפתח, ובכלל מתקשה לזכור. אבל וינשטיין אומר שלפני שנתיים וחצי עוד זכרה דניאלה מורצי היטב את הנתונים שהפלילו לכאורה את ליברמן. מה קרה בין ה-13 באפריל 2011 ל-13 בדצמבר 2012? נמוגו להם בין האצבעות 20 חודשים יקרים, מאכלי זכרון כחומצה.

איך אבד לו הזמן? בקדם-משפט המתקרא "שימוע" ובדיונים הפנימיים של צוות התביעה, אך ללא הנמקה משכנעת של התפנית בקו-המחשבה של אותו צוות, למצער לא עד לקיץ האחרון. אז התרחש אירוע משמעותי: הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של אהוד אולמרט, שני זיכויים והרשעה אחת.

וינשטיין אינו מעורב בתיק אולמרט; הוא היה אחד מפרקליטיו, בתיק ראשונטורס, עד למינויו הממלכתי. אבל לא ברור כיצד הוא עומד מן הצד ואינו מכהה בכפופים לו, הסותרים עצמם בהתחשבותם בזיכוי החלקי של אולמרט בעודם מוחים עליו ומערערים לבית-המשפט העליון. מה הקשר בין החלטתם של שופטים מסויימים בתיק מסויים, שהפרקליטות אינה מסכימה לה, לבין החלטתם העלומה של שופטים אחרים שזהותם טרם נקבעה, בתיק אחר?

לפרקליט המדינה משה לדור, שכחייל נאמן בצבא התביעה התנגד להחלטת וינשטיין אך גם התגייס להגן עליה מפני עתירות לבג"ץ, מייחסים את ההערכה ש-80 אחוזים משופטי ישראל עשויים לזכות את ליברמן מכתב האישום הגדול, שנגנז, וכי איש אינו יכול לערוב לו, ללדור, שהתיק יגיע למי משופטי 20 האחוזים שירשיעו. זו הערכה מצמררת: אמור לי מי יישב במשפט, ואומר לך איך יסתיים התיק.

במבחן התוצאה המיידית, ליברמן אינו יכול להישאר עוד דקה אחת שר החוץ. מי שכתב אישום קובע (והנאשם השני בתיק כבר הודה) שקיבל משגרירו מסמך חסוי הנוגע בו-עצמו והכניס אותו לכיסו, חייב לשמוט מיד את תיק החוץ ואת האחריות לשגרירי ישראל ולקשרים עם מדינות זרות. גם כסגן ראש הממשלה וחבר בממשלה אין ליברמן יכול להישאר. אבל זו נחמה זעירה, שאינה מקזזת את העוול הגדול שבגניזת התיק העיקרי.

בג"ץ בוודאי ידון עכשיו בעתירות נגד הסגירה, אלא שלא יהיה זה הדיון הנכון, כי במרכזו יעמוד וינשטיין ולא ליברמן. למרות סגנונו הנחרץ של וינשטיין, דומה שעדיין מקנן בו גם לדור קטן, ושאם בג"ץ יתגבר על נטייתו להישען על תקדימי העבר ויתערב הפעם בשיקול הדעת של היועץ, עד כדי הוראה להעמיד את ליברמן לדין, וינשטיין לא ייעלב מרה.

למקרא דברי וינשטיין, דומה לרגע כי לא נפל בפח של ליברמן. לאחר הקידומת "לא נשלל החשד", הוא כותב, "ליברמן נקט במסכת מורכבת של תחבולות, השלובות זו בזו, ופעל כדי להסתיר את מעשיו, כדי לאפשר לו להמשיך בעסקים וליהנות מפירותיהם, גם במהלך כהונתו הציבורית". אך ברגע הבא מתברר שאולי בכל זאת המלכודת נפרשה היטב, כי וינשטיין מאזכר גם הסברים חלופיים, "העדרם הכמעט מוחלט של עדים לחובת ליברמן" וקיומן של "ראיות של ממש התומכות בגרסתו".

זהו, בעצם, מדריך לחשוד: לעולם אל תודה, תמיד המצא הסבר חלופי, התפלל – או אל תסתפק בתפילה – שהעדים יסבלו מאמנזיה, מי יודע, או אולי תיפול לידיו הרחומות של תובע שיאמין לך, או שייאחז בעתה, שמא השופט יאמין לך.

בידי הפרקליטות הפך סיפור המעשה של תיק ליברמן למבחן רורשאך במהופך. בדיחה שחוקה מספרת על נבדק שהתבקש לומר מה הוא רואה בכתמים השחורים של רורשאך. "זוג מתעלס," השיב למראה הכתם הראשון. "זוג מתעלס במטבח," זיהה את השני. "זוג מתעלס ביער," נהנה לנוכח השלישי. "רק על סקס אתה חושב?" שאל אותו הבודק. "אני?" התמרמר הנבדק, "של מי התמונות?"

בתיק ליברמן, דף אחר דף, מסמך אחר מסמך, יש תמונות ברורות לחלוטין, של העברת כסף אם לא של חומרים אחרים, אבל בפרקליטות התעקשו לראות בהם כתמים שחורים – והרי גם אלה נכללים בתורת היחסות.

תחושת הצדק של הציבור הישראלי ספגה היום מכה אנושה, מצד הממונים הראשיים על אכיפת-החוק. חזקת החפות היתה עומדת לליברמן אילו הועמד לדין, והיא נמצאת שם גם לנוכח כתב-האישום הגנוז, אבל בדעת הקהל ישתרש הרושם שהיועץ המשפטי לממשלה לא עשה צדק. מה שהחסיר וינשטיין, חייב למלא בית-הדין הגבוה לצדק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו