בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלתי חוקתי, משפיל - ופסול

תקציר פסק הדין בבג"ץ החוק למניעת הסתננות

9 שופטי בג"ץ פסלו פה אחד תיקון לחוק המאפשר להחזיק מהגרים שהסתננו לישראל במעצר של עד 3 שנים, וקבעו שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

26תגובות

בפסק הדין דן הרכב מורחב של תשעת שופטי בית המשפט העליון בשאלת חוקתיותו של ההסדר שקבעה הכנסת ב–2012 בתיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד–1954, המאפשר להחזיק מסתננים במשמורת לתקופה של שלוש שנים. כל תשעת שופטי ההרכב קבעו, פה אחד, כי הסדר זה אינו חוקתי, שכן הוא פוגע באופן שאינו מידתי בזכות החוקתית לחירות, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

לעניין היקף הסעד החוקתי קבע בית המשפט, ברוב דעות של הנשיא אשר גרוניס, המשנָה לנשיא מרים נאור והשופטים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, יורם דנציגר, עוזי פוגלמן ויצחק עמית, כי יש לבטל את כל ההסדרים שנקבעו בהוראות השונות שבסעיף 30א לחוק למניעת הסתננות. זאת, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט ניל הנדל, אשר סבר כי יש לבטל רק את הוראות סעיף 30א(ג) לחוק למניעת הסתננות.

בית המשפט קבע עוד, כי עם ביטול החוק ייכנסו לתוקף ההוראות של חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952, באופן שצווי המשמורת וההרחקה שהוצאו ייראו כאילו ניתנו לפי חוק זה. כמו כן נקבע, כי יש להתחיל בהליך הבחינה הפרטנית והשחרור של כל המוחזקים כיום במשמורת לאלתר. תהליך הבחינה של כלל המוחזקים נתחם לפרק זמן של 90 ימים מיום פסק הדין.

אליהו הרשקוביץ

תמצית חוות דעתה של השופטת עדנה ארבל: השופטת, שכתבה את חוות הדעת המרכזית, סקרה את תופעת ההסתננות לישראל בשנים האחרונות, תוך שציינה כי כיום שוהים בישראל כ–55 אלף מסתננים. השופטת ארבל עמדה על כך שמרבית המסתננים מוצאם במדינות אריתריאה וסודאן, ועמדה על הקשיים שחווים תושבי מדינות אלו...

עוד עמדה השופטת ארבל על השלכותיה של תופעת ההסתננות על החברה בישראל. באשר לפשיעת מסתננים ציינה כי קיימת מחלוקת באשר לתמונת המצב בנושא זה, כאשר ישנם מחקרים שמראים שנתוני הפשיעה של המסתננים נמוכים מאלו שבחברה הכללית. עם זאת הדגישה כי לא ניתן להמעיט מתחושתם הקשה של תושבי דרום תל אביב לפיה רמת הביטחון בסביבת מגוריהם ירדה באופן משמעותי...

במסגרת בחינתו החוקתית של התיקון קבעה השופטת ארבל כי הוא פוגע בזכות לחירות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היא עמדה על חשיבותה של זכות זו שהינה אחת מזכויותיו הבסיסיות של האדם, והמתבססת על ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית...

באשר לתנאי שעניינו בתכלית ראויה עמדה השופטת ארבל על שתי התכליות של התיקון. התכלית האחת הינה מניעת השתקעותם של המסתננים בישראל והתמודדות המדינה עם השלכותיה של התופעה. תכלית זו, כך נקבע, אינה מעוררת קושי. התכלית השנייה, כפי שהציגה אותה המדינה, הינה בלימת תופעת ההסתננות... השופטת ארבל הטעימה כי תכלית זו יוצרת קשיים בלתי מבוטלים. אדם מושם במעצר לא מפני שהוא מהווה באופן אישי סיכון כלשהו, אלא על מנת להרתיע אחרים. ההתייחסות אליו אינה כאל מטרה אלא כאל אמצעי... עם זאת הייתה השופטת ארבל מוכנה לצאת מהנחה כי מדובר בתכלית ראויה...

מכאן עברה השופטת למבחן המידתיות. באשר למבחן המשנה הראשון נקבע כי באופן תיאורטי מתקיים קשר רציונאלי בין השמתם של מסתננים במשמורת לבין מניעת השתקעותם ומניעת ההשלכות השליליות הנובעות מהשתלבותם בערי ישראל. עם זאת, יש לשים לב ליישום התיקון בפועל. על פי הנתונים שוהים כיום בישראל כ–55 אלף מסתננים. מתוכם, כ–1,750 במשמורת, כאשר כיום מדובר בקיבולת המקסימאלית. המשמעות היא שספק רב אם בפועל מושגת התכלית האמורה...

באשר למבחן המשנה השני שעניינו בבחירת האמצעי שפגיעתו פחותה, קבעה השופטת ארבל כי הוא אינו מתקיים. ככל שמדובר בתכלית הרתעתית הרי שקיימת הסתברות נאותה כי ניתן היה להסתפק בגדר הגבול שבין ישראל למצרים. באשר לתכלית של מניעת השתקעות והשלכות שליליות של תופעת ההסתננות, ניתן לגבש מגוון אמצעים חליפיים אשר ישיגו את התכלית המתבקשת באופן פוגעני פחות. כך למשל ניתן ליצור חובות דיווח; לחוקק הגבלות מגורים; לחייב מסתננים לשהות בלילות במתקן שהייה; להחליף חלק מהעובדים הזרים במסתננים; להגביר את המאבק במבריחי המסתננים; לשפות את הרשויות המקומיות על הוצאותיהן בגין הטיפול במסתננים; להגביר את הפיקוח המשטרתי באזורי ריכוז של מסתננים; לאכוף באופן הדוק את חוקי העבודה; ועוד...

למעלה מן הצורך בחנה השופטת גם את מבחן המשנה השלישי של המידתיות, שעניינו יחס סביר בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין התועלת מהפגיעה. נקבע כי מבחן זה אינו מתקיים אף הוא. כליאת המסתננים ושלילת חירותם לתקופה של שלוש שנים הינה פגיעה אנושה ולא מידתית בזכויותיהם, בגופם ובנפשם. הפגיעה קשה ביותר ובעלת עוצמה גבוהה ורבה... לא ניתן לומר כי התועלת המושגת מהשמה במשמורת עולה על הפגיעה הקשה בזכויותיהם של המסתננים...

השופטת ארבל העירה לסיום כי תוצאת פסק דין זה לא תהיה קלה לציבור הישראלי ותהיה קשה במיוחד לתושבי דרום תל אביב, שהמצוקה המשתקפת מזעקתם נשמעת כיוצאת מן הלב ומעוררת אמפתיה והבנה באשר לצורך לסייע להם במצבם. עוד הוסיפה: "...כחוט השני בחוות דעת זו עובר הניסיון להבהיר ולשכנע שלא נכון לבחור בפתרון שנראה לכאורה פשוט, כליאה לתקופה ארוכה, בהיותו האמצעי הפוגע ביותר... אל לנו לפתור עוול אחד ביצירת עוול אחר. לא נוכל לשלול זכויות יסוד בסיסיות ובה בעת לפגוע ביד גסה בכבוד האדם ובחירותו במסגרת פתרון לבעיה הדורשת פתרון מערכתי מדיני הולם. כבר ציינתי בעבר בהקשר אחר כי 'צרכיה החשובים ככל שיהיו של אוכלוסיה אחת אינם יכולים להיות מסופקים על ידי פגיעה בצרכים ובזכויות של קבוצת אוכלוסיה אחרת'... אסור לנו לשכוח את ערכינו הבסיסיים, הנשאבים מהכרזת העצמאות, ואת חובתנו המוסרית כלפי כל אדם באשר הוא, כפי שהם חרוטים על תבניות הבסיס של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית..."

תמצית חוות דעתו של השופט עוזי פוגלמן: בחוות דעתו, הצטרף השופט למסקנת השופטת ארבל כי הסדר המשמורת שנקבע בתיקון אינו חוקתי, וכי דינו בטלות. נקבע כי הפגיעה האנושה בזכות המוחזקים במשמורת לחירות אישית אינה עומדת ביחס מידתי לתועלת הנטענת של התיקון. בנוסף, ההסדר שנקבע סוטה מהעקרונות המקובלים בישראל ובעולם לעניין שלילת חירות שוהים שלא כדין במסגרת דיני ההגירה.

וכך נאמר בסיכום פסק הדין: "האתגר שעמו נאלצה ונאלצת מדינת ישראל להתמודד על רקע הגירה בלתי מוסדרת של עשרות אלפים מאפריקה אל גבולותיה אתגר מורכב הוא... לא יימצא חולק על כך שהמדינה אינה יכולה לשקוט על שמריה, ושעליה להתמודד עם תופעה מורכבת זו. זו אינה אך סמכות רשות המסורה למדינה; זוהי חובה המוטלת עליה.

"פתרונות קסם אינם בנמצא. במוקד דיוננו זה עמדה חוקתיותו של האמצעי שנבחר לצורך כך. בחברה דמוקרטית לא כל האמצעים כשרים. זה הדין גם בהתייחס להסדר שחוקתיותו ניצבה כאן לבחינתנו. קשה ככל שתהא המשימה שעמה נאלצת מדינת ישראל להתמודד על כורחה, עלינו לזכור כי אלה שכבר באו בשערינו מצויים עמנו. הם זכאים לזכות לחירות ולזכות לכבוד המוקנות בחוק היסוד לכל אדם, באשר הוא אדם. פגיעה בזכויות אלה תיתכן רק לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. האמצעי שנבחר על ידי המדינה אינו עומד באמת מידה זו, והוא אינו צולח את הביקורת החוקתית. ההסדר הקבוע בתיקון, שעל בטלותו אנו מכריזים כאן, פוגע פגיעה אנושה ולא מידתית בזכות לחירות אישית, שהיא זכות יסוד של כל אדם באשר הוא אדם, תוך סטייה מהעקרונות המקובלים בישראל ובמדינות העולם המתוקן..."

תמצית חוות דעתה של המשנָה לנשיא מרים נאור: המשנה לנשיא הצטרפה לחוות הדעת של השופטים ארבל ופוגלמן... עוד ציינה המשנה לנשיא, כי אין ספק שלמדינה זכות להחזיק במפתחות הבית ולקבוע מי יבואו בשעריה. בשל מצבה הגיאופוליטי מדינת ישראל מצאה עצמה מתמודדת עם מספר רב מאוד של מסתננים, מעל ומעבר לחלקה היחסי של המדינה בין המדינות שוחרות החירות. המסתננים הם אורחים לשעה, אף שהשעה מתארכת. המסתננים אינם זכאי שבות. מותר למדינה לחפש דרכים חוקיות להרחקתם; דרכים התואמות את פסיקתו של בית משפט זה ואת המקובל במשפט הבינלאומי.

ועוד כתבה המשנה לנשיא: "המדינה ניצבת מול מציאות חיים הכפויה עליה הר כגיגית עמה עליה להתמודד. התמודדות זו מציבה קשיים, שאתגרים בצדם, המחייבים פתרונות יצירתיים. יכולה זאת להיות שעתה היפה של המדינה, שבמציאות שנכפתה עליה תשכיל למצוא פתרונות הומניים, פתרונות התואמים לא רק את המשפט הבינלאומי אלא גם את התפישה היהודית. בד בבד, יכולה זאת להיות גם שעתם היפה של ארגוני זכויות האדם ושל שוחרי זכויות האדם. חברתי השופטת ארבל הזכירה (בפסקה 66 לחוות דעתה) שיתוף פעולה אפשרי בין רשויות המדינה לבין ארגוני זכויות האדם. לדברים אלה אני מבקשת להצטרף"...

תמצית חוות דעתו של השופט יצחק עמית: השופט צירף דעתו לדעותיהם של השופטת ארבל והשופט פוגלמן, ולפיהן ההסדר החוקי המדובר סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך דינו בטלות.

השופט עמית קבע כי בכל האמור במבקשי המקלט שכבר נכנסו בשערי המדינה, על המדינה להתייחס אליהם ברוחב לב ובמידת החמלה בכל הקשור לעבודה, רווחה, בריאות וחינוך, בפרט על רקע מסע התלאות שעברו בדרכם לישראל... בה בעת, השופט עמית העיר כי יש לתהות מהו "הקו האדום" המספרי שמדינה יכולה לשאת, ללא חשש לפגיעה של ממש בריבונותה, באופיה, בזהותה הלאומית, בצביונה התרבותי חברתי, במבנה האוכלוסיה שלה ומכלול מאפייניה הייחודיים, וללא חשש לחוסנה ו"לשבירת מפרקתה" בהיבטים של צפיפות, רווחה וכלכלה, בטחון הפנים והסדר הציבורי... מכל מקום, השופט עמית הבהיר כי אין זה המצב כיום, אך בהינתן מצבים ונתונים שונים, עשויה התוצאה להשתנות גם במישור המשפטי.

תמצית חוות דעתו של השופט סלים ג'ובראן: עמדת המדינה היא כי עצם מודעותם של המסתננים לכליה המשפטיים להתמודדות עם הגירת העבודה, משפיעה על החלטתם אם להגר לתחומה. השופט ג'ובראן סבור כי מתקבל על הדעת שמצב נורמטיבי בְּמדינה פלונית, הוא שיקול המשפיע על החלטה של מהגרי עבודה אם "להסתנן" אליה. לדעתו, אין מניעה עקרונית מנקיטת אמצעים המהווים "חסם נורמטיבי" בפני מהגרי עבודה אלה. הוא סבור כי רצונה של מדינה לעצב חקיקה שאינה מעודדת הגירת עבודה אינו בלתי לגיטימי... הוא עולה בקנה אחד עם ריבונותה. זאת כמובן, בכפוף לפסקת ההגבלה, ולמחויבויותיה מכוח הדין הבינלאומי. שאלה זו הופכת מורכבת יותר בכל הקשור למי שזכאי למעמד של פליט. עם זאת, הואיל והתיקון לחוק מאפשר להחזיק מסתננים במשמורת שלוש שנים, וזאת עד להרחקתם, בפועל, הרחקתם אינה אפשרית, ונגזר עליהם להיוותר במשמורת. מצב זה, סבור השופט ג'ובראן, פוגע בזכותם של המסתננים לחירות, פגיעה שלעת הזו אינה יכולה לסכון. לפיכך, מסכים הוא כי דינו של התיקון בטלות.

תמצית חוות דעתו של השופט יורם דנציגר: אף השופט סבר כי ההסדר הקבוע בחוק למניעת הסתננות... הינו בלתי חוקתי ודינו בטלות. השופט דנציגר ביקש להוסיף, כי אף אם ניתן להניח שקיים אלמנט כלכלי בבחירתם של אלפי נתיני סודאן ואריתריאה להגיע למדינת ישראל, לא ניתן לתייגם כמהגרי עבודה בלתי חוקיים ותו לא. יש להניח שבחלק מן המקרים מדובר בפליטים הזכאים למקלט מדיני. אף על פי כן, בחרה מדינת ישראל שלא לבחון בקשות מקלט פרטניות שהגישו חלק מנתיני סודאן ואריתריאה, אך בו זמנית גם נמנעה מלגרשם חזרה לארצותיהם, בין בשל מדיניות "אי ההרחקה הזמנית" ובין בשל אילוצים אחרים.

האתגר שעימו נאלצת המדינה להתמודד שעה שמדובר בהגירה בלתי מסודרת בהיקפים גדולים מתעצם נוכח מצוקתם של תושבי שכונות דרום תל אביב שרבים מן המהגרים מתגוררים בהן. זעקתם של תושבי השכונות מהדהדת בליבנו, וכאבם כאבנו. עם זאת, הפיתרון למצוקה זו אינו החזקתם במשמורת של אלפי בני אדם - גברים, נשים וטף במתקני כליאה, לתקופת זמן בלתי מוגבלת... על המדינה מוטלת החובה להתמודד עם בעיה מורכבת זו בדרכים שתתיישבנה עם נורמות חוקתיות המקובלות בישראל ובמדינות העולם המתוקן.

תמצית חוות דעתה של השופטת אסתר חיות: השופטת הצטרפה לפסק הדין של השופטת ארבל ולפסק דינו של השופט פוגלמן. היא הוסיפה והעירה כי מדינת ישראל נותרה הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם ללא מדיניות הגירה סדורה, וכי פתרונות אד הוק אינם תחליף למדיניות הנדרשת.

על פי השופטת, הצורך בהסדר נורמטיבי הולם ומקיף נענה על ידי המחוקק במהלך נקודתי בעייתי ומרחיק לכת, על דרך של הוספת תיקון לחוק למניעת הסתננות. התיקון לוקה בשניים. ראשית, אין בו כל מענה לבעיות המורכבות שנוצרו בעקבות הגעת עשרות אלפי המסתננים לישראל והתרכזותם בקבוצות גדולות בערים וביישובים השונים. כליאת המסתננים אשר זה מקרוב באו ואשר מספרם נמוך יחסית, הוא בהקשר זה אמצעי חסר כל אפקטיביות. שנית, קבעה כי הוראות התיקון לחוק ומתווה המעצר הכלול בהן, מגדילים ומעצימים באופן ניכר את הפגיעה בזכותם החוקתית לחירות של השוהים שלא כדין, ופגיעה בעוצמה כזו עולה על הנדרש להשלמת הליך גירושם. עוד הדגישה השופטת כי המסקנה בדבר בטלות החוק אין משמעה כי המצב המשפטי ששרר טרם חקיקתו היה משביע רצון. ההיפך הוא הנכון. סוגיית מדיניות ההגירה זועקת להסדרה חקיקתית כוללת ולמחשבה ארוכת־טווח שיהא בה משום מענה ראוי לשלל האתגרים שהיא מציבה בפני החברה הישראלית.

תמצית חוות דעתו של השופט ניל הנדל: לא ניתן להתעלם מן המציאות שהולידה את התיקון לחוק: שיטפון של עשרות אלפי מסתננים בלתי חוקיים, אשר פגע בעיקר בשכבות הסוציו אקונומיות החלשות יותר. זו הקרקע עליה צמח התיקון לחוק, ואין לשכוח שמשנכנס המסתנן למדינה, תוך הפרה ברורה של החוק, רשאיות הרשויות להחזיקו במשמורת. ברם, יש להבדיל בין עצם ההחזקה במשמורת, שהיא כשלעצמה הכרחית, לבין משך ההחזקה... מהנתונים שמסרה המדינה עולה כי חלה ירידה דרסטית במספר המסתננים: מאלפי מסתננים בכל חודש עד לעשרות ואף בודדים בחודש. ירידה זו "זועקת" בעד עצמה. אין להשוות בין מצב בו נכנסים 10 מסתננים לחודש, לעומת מצב בו נכנסים 10,000 מסתננים בחודש. לכך מצטרפת העובדה שהסעיף מוגדר כהוראת שעה, אשר מעצם הגדרתה הגיבה למציאות מסוימת, מציאות שאיננה קיימת עוד. בנסיבות החדשות שנוצרו, וכל עוד לא יחול בהן שינוי, ניתן יהיה להסתפק באמצעי מידתי יותר: רף עליון למשמורת שאיננו מגיע או מתקרב לשיעור של 3 שנים...

תמצית חוות דעתו של הנשיא אשר גרוניס: הנשיא צירף את דעתו לזו של השופטת ארבל והשופט פוגלמן, לפיה החוק למניעת הסתננות... סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך דינו בטלות.

את דעתו ביסס הנשיא על טעמים שונים במידה מסוימת מאלה שהעלתה ארבל. לשיטתו, הפגמים שבחוק נובעים מכך שלא קיים יחס סביר בין תקופת ההחזקה במשמורת ליתרונות שבחוק. לטעמו, במציאות הנוכחית, ההסדר שבחוק, המאפשר להחזיק את המסתננים במשמורת לתקופה של שלוש שנים, הינו פסול, בפרט לאור העובדה שלא ניתן, לעת הזו, לגרש מישראל את מרבית אלה שבמשמורת, אזרחי אריתריאה וסודאן. עם זאת, הדגיש הנשיא כי בטלות החוק נכונה לשעתה, לאור הנסיבות הקיימות. לטעמו, שינוי מהותי לרעה בנסיבות, למשל עלייה משמעותית במספרם של המסתננים החוצים את גבולות ישראל, יצדיק בחינה שיפוטית מחדש, אם הכנסת תחוקק שוב חוק דומה. לגישתו, גם בנסיבות הקיימות אין מניעה לחוקק חוק חדש שיאפשר החזקה במשמורת תקופה קצרה משמעותית משלוש שנים.

פסק הדין המלא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו