בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבת התלוננה בעקבות חלום, העליון הרשיע את אביה באונס

הבת, כיום בת 38, חלמה כי אביה אונס אותה, ונזכרה בהתעללות שעברה מצדו כשהיתה ילדה. 12 שנים לאחר שהגישה את התלונה, האב ייאסר

151תגובות

בתום הליך משפטי שנמשך 12 שנה, דחה היום (רביעי) בית המשפט העליון את ערעורו של בני שמואל, והרשיע אותו באונס בתו, שהיתה אז בת 10. ההרשעה בעליון ניתנה לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע פעמיים את האב, כשהסוגיה המשפטית המורכבת היתה שהבת נזכרה במעשים בגיל 22 לאחר שחלמה שאביה אונס אותה, והגישה תלונה במשטרה שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2002. בית המשפט המחוזי הרשיע את האב ברוב קולות. זהו התיק הראשון בישראל שבו הורשע אדם באונס על בסיס זכרונות מודחקים, באמצעות חלום.

שמואל הורשע לראשונה באונס בתו בשנת 2007 בבית המשפט המחוזי בתל אביב. לבקשת הסנגוריה, החזיר בית המשפט העליון בשנת 2009 את התיק למחוזי לצורך בירור מקצועי של הזכרונות המודחקים - סוגיה שלא נבדקה בפסק הדין המקורי. בבית המשפט המחוזי העידו מומחים על הסוגיה המורכבת, והאב הורשע פעם נוספת פה אחד. הוא ערער שוב לבית המשפט העליון וטען כי "מדובר במקרה חסר תקדים שבו מקורו של תהליך ההיזכרות שעברה המתלוננת נעוץ כולו בחלום".

הרכב בראשות השופטת עדנה ארבל הרשיע היום את שמואל, כיום בן 75, והותיר את העונש שנקבע במחוזי על כנו - 12 שנות מאסר. לאורך השנים, ביצוע העונש עוכב עד להכרעה בבית המשפט העליון, וכעת נקבע כי האב יחל לרצותו ב–20 באוקטובר. המתלוננת, היום בת 38, סיפרה בעדותה שמאז שהיתה בת 3, אביה אנס אותה וביצע בה מעשי סדום. בשל ההתיישנות, הוא הואשם בביצוע מעשי האונס בעת שהיתה כבת 11-10 שנים. האב כפר באשמה לאורך השנים וטען כי מדובר בעלילה שבדתה בתו, על רקע בעיותיה הנפשיות. הוריה התגרשו בעקבות חשיפת המעשים.

אמיל סלמן

בעדותה סיפרה הבת כי הפסיקה ללמוד בכיתה ט' ומגיל 11 סבלה מהתקפי חרדה. בגיל 22, אחרי כשש שנים של טיפול נפשי, עברה לגור בניו יורק. שם, נזכרה לדבריה לראשונה, במעשי אביה כשהתעוררה מחלום. "זה היה באוקטובר 1999. אחרי שעברתי איזשהו תהליך שניסיתי, קראתי את 'כוחות של תת המודע', וכל מני דברים שינסו לעזור לי ולהבין את עצמי, מין תהליך פנימי רוחני כזה, ובאחד מהם קראתי שאחת הדרכים זה לכתוב חלומות, לכתוב אותם על דף, ובאמת באותו יום התעוררתי מחלום, חלמתי שאני מקיימת יחסי מין עם אבא שלי", סיפרה הבת. "מיד שהתעוררתי כתבתי את זה על דף, ואז באותו רגע פתאום נזכרתי בהכל. נזכרתי שחלמתי את החלום הזה מאז שאני זוכרת את עצמי או בעצם בעיקר מגיל ההתבגרות. נזכרתי שהיו לי המון פעמים בגיל 15 ובגיל 16 שלא הבנתי, כאילו הייתי מסתכלת עליו, והייתי אומרת למה אני חולמת את החלומות האלה, אולי אני נמשכת אליו, אולי משהו לא בסדר איתי, וכל הזמן הייתי בודקת מה לא בסדר איתי, ואז באותו יום פשוט נזכרתי בכל מה שהוא עשה לי".

האב הגיע היום לדיון שבו הוכרע דינו בלי אף בן משפחה או חבר, מלווה בסנגורו גיל שפירא מטעם הסנגוריה הציבורית. במשפט אחד בישר השופט ג'ובראן לאב כי הוא דוחה את ערעורו. השופטת ארבל, שאליה הצטרפו השופטים סלים ג'ובראן והשופט חנן מלצר ציינה כי אכן, מסיבות ברורות, מוסריות, התופעה של זיכרונות מודחקים אינה ניתנת להוכחה אמפירית. הזירה המשפטית והזירה המדעית לא חד הן", כתבה ארבל. "כאמור, במישור המדעי, אין לבית המשפט יומרה להכריע בסוגיה זו, ואולם, במישור המשפטי הוכרה התופעה של זיכרונות מודחקים ונקבע כי בתום דיון מפורט ומעמיק כי הם קבילים".

ארבל הוסיפה כי "שלל הראיות החיצוניות התומכות בעדותה של המתלוננת שנמצאה מהימנה, ועיקרן בעדותה הנתמכת בעדויות אמה, אחותה ובני משפחה נוספים, ברישומים ביומניה ובראשית ההודאה מפי המערער עצמו, יחד עם חוות דעת המומחים מטעם התביעה, אשר הצביעו על כך שהסימפטומים השונים שזוהו במתלוננת יוצרים תמונה אופיינית של נפגעת גילוי עריות ממושך בילדות והסבירו את המנגנון שהביא להדחקת הזיכרונות, מוליכים למסקנה כי הוכח שהמערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום".

בקול רועד פנה האב לכלי התקשורת ואמר: "העוול שנעשה לי כאן היום הוא איום ונורא. חלום שהבת שלי חלמה לפני 15 שנה הרס לי את החיים. חוץ מהחלום אין ולא הייתה שום הוכחה נוספת. שנתיים וחצי חיכיתי שהעליון יתקן את העוול הנורא אך הם גזרו את דיני לסיים את חיי בכלא על סמך חלום בלבד". בתשובה לשאלת העיתונאים כיצד היה לראות את בתו באולם השיב: "איך אני יכול לענות על דבר כזה. תארו לכם שיש לכם בת ויום אחד היא מעלילה עליכם סיפור כזה. עצוב לי לדעת שהיא משקרת, איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם יודעים שאתם הולכים לסיים את חייכם בכלא. אני הולך לסיים את חיי בכלא ללא כל עוול בכפי".

עורך דינו של האב, גיל שפירא, טען כי השאלה המרכזית שדורשת הכרעה היא האם חלומה של המתלוננת והפרשנות שנתנה בעקבותיו לאירועים שהתרחשו שנים קודם לכן, אכן משקפים מעשים שאירעו במציאות והאם ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי כי הוכחה אשמתו. הוא סבור כי מדובר במקרה של "גרסה מול גרסה", בלי שיש מספיק ראיות שיחזקו את גרסת המתלוננת, ובעוד שיש ראיות משמעותיות הסותרות ומפריכות את גרסתה בנקודות מהותיות למחלוקת. אחד הטיעונים המרכזיים היה שהיא לא ידעה לתאר מקרים קונקרטיים, אף שלטענתה מעשי האונס אירעו מדי לילה על פני שמונה שנים, חוץ מאירוע שהתרחש על מיטת הוריה, לדבריה בנוכחות אמה. אמה טענה כי לא היתה ערה בעת המעשים ובכך לא תמכה בגרסתה. 

הבת סירבה להגיב. עורך דינה, אורי קידר, אמר כי "אנו שמחים מאד שהסיפור נגמר ושהוא מאחורינו, ושכל השופטים החליטו להרשיע פה אחד עם עונש חמור. הסיפור והחוויה מאד קשים עבור הבת. אתה לא באמת מחלים מגילוי עריות, הפצע הזה לא מגליד. בית המשפט הראה לנפגעת שיש צדק בעולם והעביר מסר לנפגעים נוספים שיש למה להתלונן. יחד עם זאת, העניין לקח 12 שנים של הליכים ולצד כל העבודה היסודית והרצינית שעשה בית המשפט, יש עוד צורך במאמץ לייעול ההליכים".

האחות של המתלוננת העידה במשפט הראשון במחוזי על כך שהאב נהג להכות אותן. לדבריה, כאשר שאלה את האב האם יש אמת בטענות אחותה על אונס, הוא השיב לה "אני לא בטוח במאה אחוז". מנגד, צוין בהכרעת הדין כי במשטרה צידדה האחות באביה, ותיארה את המתלוננת כבעלת יכולת שכנוע בדברים שלא קרו. כמו כן, גורמי טיפול ופסיכולוגים שטיפלו בה לפני שנזכרה באירועים העידו כי התנהגותה לא היתה כשל נפגעת תקיפה מינית. בית המשפט המחוזי האמין לגרסת המתלוננת. השופטים ראו בתשובת האב לאחות המתלוננת על ההאשמות נגדו כהודאה. השופטת יהודית אמסטרדם, בדעת מיעוט, סברה כי בנסיבות העניין לא ניתן להסתפק בעדותה של המתלוננת ויש צורך בחיזוקים ממשיים לעדותה, שאינם בנמצא, ועל כן יש לזכותו מחמת הספק.

לאחר שהתיק הוחזר למחוזי לצורך שמיעת חוות דעת מקצועיות בעניין הזיכרונות המודחקים באמצעות חלום, העידו מטעם התביעה פרופ' אלי זומר וד"ר זליגמן שקבעו בחוות דעתם כי אין מדובר במקרה של היזכרות יש מאין בעקבות חלום, אלא במקרה של הדחקה וחוסר רצון להאמין בכך שהמעשים קרו. לשיטתם. מנגד, מטעם ההגנה העיד פרופ' גושן שיש סבירות גבוהה, אולי אפילו קרובה לוודאות, שזיכרונותיה של המתלוננת הם זיכרונות שווא. הוא הדגיש כי גורמי בריאות הנפש שטיפלו במתלוננת לפני החלום לא הבחינו בתופעות דחק פוסט-טראומטי, ואף שלל את קיומו, הגם שאישר כי אין מדובר בתחום מומחיותו. חוות דעת נוספת תמכה בעמדה זו.

שופטי המחוזי העדיפו את חוות דעת של המומחים מטעם התביעה. בפסק הדין השני של המחוזי, הפכה השופטת אמסטרדם את דעתה והוא הורשע פה אחד. תוך שהם קובעים כי עדותה של המתלוננת היתה עקבית וקוהרנטית ורואים ברישומים שכתבה לאחר החלום ובמצבה הנפשי וניסיונות האובדניים שלה חיזוקים לגרסתה. האב ערער שוב לבית המשפט העליון וטען כי "מדובר במקרה חסר-תקדים שבו מקורו של תהליך ההיזכרות שעברה המתלוננת נעוץ כולו בחלום". בעליון כאמור התקבלו נימוקי התביעה, וצויין שהמומחים מטעם התביעה הינם גורמי טיפול שעיסוקם היומיומי הוא בנפגעות תקיפה מינית בילדות, לעומת מומחי ההגנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו