בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העליון דחה ערעור משפחה בדואית שטענה לבעלות על קרקעות בנגב

בהחלטה, שצפויה להשפיע על תביעות נוספות, נדחתה הטענה שהאדמות השתייכו לבדואים כחוק לפני 1948: "העובדה שבתקופה העותמאנית חילקו הבדואים בינם לבין עצמם את הזכויות, אין בהם משום ראיה מספקת"

2תגובות

בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר ערעור שהגישו 16 מבני משפחת אל-עוקבי הטוענים לבעלות על קרקעות בנגב, בין היתר בכפר הבדואי הבלתי מוכר אל-עראקיב. בית המשפט הותיר את הקביעה לפיה יש לרשום את הבעלות על אדמות אלה על שמה של המדינה.

שלושת השופטים, המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות, דנו באופן מעמיק בסוגיית הקרקעות בנגב, ובפרקליטות ציינו כי מדובר בפסק דין תקדימי שילווה תביעות בעלות עתידיות וכאלה המתדיינות.

המערערים הציגו טענות מפורטות, בשונה מדיונים אחרים, שנענו על ידי השופטים והופרכו על ידם בהתבסס על חוות הדעת של פרופ' רות קרק מהאוניברסיטה העברית. פסק הדין בודק עובדות היסטורית אודות ההתיישבות הבדואית עוד מהתקופה העותמאנית ומימי המנדט. ההכרעה העיקרית היתה בשאלה מי היו בעלי הקרקע לפני הפקעת האדמות עם קום המדינה. זאת, לאחר שטענת המערערים היתה שהבעלות היא של בני השבט.

אילן אסייג

השופטת חיות כתבה בהחלטה כי "אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לרשום את החלקות על שם המדינה ורשות הפיתוח, ותביעת המערערים לבעלות באותן חלקות בדין נדחתה". בהתייחס לשאלת הפיצוי לתושבים הבדואים, כתבה חיות כי "יש לבחון עתה האם היו בידי המערערים ערב ההפקעה זכות או טובת הנאה בחלקות, המזכה אותם בקבלת פיצוי או קרקע חלופית בגין ההפקעה".

בנוסף טענו המערערים כי בזמן השלטון העותמאני ואף המנדט הבריטי זכו הבדואים לאוטונומיה, גם משפטית, בשטחם, והתנהלו לפי הדין הבדואי, וכך נעשה גם לגבי חלוקת הקרקעות. חיות אמרה כי לאחר מחקר מקיף שנעשה, וכן קריאת המחקר ההיסטורי שהגישו המערערים לגביהם, כי "מחקרים אלה אין בהם כדי לבסס את טענת המערערים כאילו ניתנה לבדואים בשנים שלפני קום המדינה אוטונומיה בנגב שכללה הכרה רשמית של השלטונות בדין הבדואי המסורתי, במובן זה שמכוחו ניתנו לבדואים זכויות קניין באדמות הנגב".

היא הוסיפה כי "גם אם המקורות שאליהם הפנו המערערים יש בהם כדי ללמד על קושי לשלוט בטריטוריית הנגב, אין להסיק מכך על מתן האוטונומיה הנטענת בלא ראיות מפורשות המעידות על כך ועל הענקת זכויות קניין בשטחי הנגב בהתאם לדין הבדואי המסורתי... העובדה כי בתקופה העותמאנית חילקו הבדואים בינם לבין עצמם את הזכויות בקרקעות הנגב בהתאם לדין הבדואי המסורתי, אין בהם משום ראיה מספקת לעניין זה".

תביעות הקרקע שנידונו בפסק הדין נוגעות לשלוש חלקות בסמוך לכפר אל-עראקיב, מדרום לרהט, שייתכן כי הפסיקה תביא להמשך הריסת בתים בו. כמו כן נידונו שלוש קרקעות אחרות במועצה האזורית מרחבים, בהן לא מתגוררים בדואים. את המדינה ייצגו בתיק עורכי הדין משה גולן וחבצלת יהל.

בעבר ניסתה המדינה להגיע להסדרים עם תושבים בדואים באמצעות משא ומתן, אך החל העשור שעבר הדיונים עברו לערכאות משפטיות. בחוות הדעת הגיאוגרפיות-היסטוריות משני הצדדים, נבחנו המקורות הידועים כדי להבין מה היה המצב בנגב, בעיקר סביב שנת 1858, זמן חקיקת חוק הקרקעות העותמאנית. טענה נוספת שהועלתה על ידי משפחת אל-עוקבי במשפט הנוכחי היתה כי המדינה צריכה להכיר בזכויותיהם על האדמה מכוח הדין הבינלאומי בדבר זכויות ילידים. גם טענה זו נדחתה על הסף מכיוון שישראל לא אימצה את הדין.

השופט ג'ובראן, שהצטרף לפסיקה של השופטת חיות, הוסיף בסוף הדברים כי "מן הראוי שהמדינה תפעל בהקדם למציאת דרך שבה יהיה ניתן להסדיר את זכויותיהם של שבטים בדואים בנגב". השופט רובינשטיין שהצטרף גם הוא, כתב: "הסוגיות העולות בפסק הדין ודוגמתן הן מן המורכבות ביחסי מדינת ישראל עם הבדואים בנגב, וראשיתן עוד בטרם קום המדינה, והמצב המשפטי שתיארה חברתי, דבר דבור על אפניו, טבול מורכבויות אלה. שותף אני למסקנותיה וגם לצורך בפתרונות, וכידוע עשתה המדינה, בעידננו ולפניו, מאמצים מסוגים שונים, שהתקדמו בהקמת עיירות בדואיות ובדרכים נוספות, אך לא נשלמו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו