בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הופך סיטואציה מינית לאונס? הצעת חוק מדגישה את המעשה ולא ההסכמה

"הבועל אשה שלא בהסכמתה החופשית" הוא אנס, קובע החוק. אלא שפעמים רבות לא ברור מה משמעות הסכמה זו. ח"כ מיכאלי: "החוק הנוכחי נוסח מנקודת מבט גברית"

385תגובות

האם היא הסכימה? האם התנגדה? האם היתה יכולה להסכים? ואם כן, מה המשמעות של ההסכמה הזו בכלל? פרשת "אלנבי 40" החזירה למרכז הדיון הציבורי את הסוגיה המאופיינת יותר מכל בחוסר הסכמה — מה הופך סיטואציה מינית לאונס. הצעת חוק חדשה שיזמה ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) מוותרת על רכיב ההסכמה או הבחירה החופשית, ומבקשת להגדיר אונס כשימוש בעל אופי מיני בגופו של האחר. 

במשך 15 השנים האחרונות דנים בישראל לאורכו ולרוחבו של מושג ההסכמה, לאחר שתיקון לחוק משנת 2001, שהובילו חברות הכנסת יעל דיין וחוסניה ג'בארה, קבע שכדי להוכיח אונס אין עוד צורך בהוכחת הפעלת כוח או איום מצד הגבר, כי אם הסתפקות בכך שהמעשה נעשה "ללא הסכמתה" של האשה. לתיקון לא קדם שום דיון ציבורי.

"מושג ההסכמה החופשית, ככלל, הוא מושג מאוד חמקמק", אומרת ד"ר הדר דנציג־רוזנברג, חוקרת ומרצה בתחום המשפט הפלילי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן. "להסכמה יש את ההיבט הרצוני — האשה צריכה להסכים באופן חופשי, ויש את ההיבט הקוגניטיבי — האשה צריכה לדעת למה היא מסכימה. יש פה שאלה עקרונית אם מושג ההסכמה הוא הקונספט הנכון לבחון דרכו מקרים כאלה". לדבריה, "רכיב זה מפנה את הזרקור לאשה, כך שבמקום שהמשפט יעסוק בגבר הנאשם עוסקים באשה הנפגעת, מה שפותח את הפתח בחקירות נגדיות לחטט בנפשה".

וכך, ההסכמה או אי ההסכמה הפכה לרכיב הנסיבתי הבלעדי שעליו עומדת עבירת האונס, ובשנים האחרונות קו ההגנה העיקרי של גברים שהואשמו באונס היה כי לא ידעו שלא היתה הסכמה או טעו במחשבתם כי היתה כזו. מכאן הדרך קצרה להסטת הדיון למתלוננת, אישיותה, התנהגותה, לבושה ואורח חייה.

"דומה שאין עוד עבירה בספר החוקים הפלילי המעסיקה כל כך בבחינת התנהגותו של הקורבן במקום בהתמקדות במעשי הנאשם", אמר בעבר ד"ר יובל ליבנת מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "האם נאבקה האשה בנאשם? האם שרטה אותו? מדוע לא צעקה? האם ברחה בהזדמנות הראשונה? כמה זמן חלף עד שהתלוננה במשטרה? מהי ההיסטוריה המינית של האשה? הקורא את פסקי הדין עלול לעתים לטעות ולסבור כי האשה היא היושבת על ספסל הנאשמים".

הבעיה הזו אינה בלעדית לישראל או לנשים בה. גם במדינות אחרות בעולם מתחבטים בהגדרת האונס ובנסיבות המאפיינות את קיומו. בצרפת למשל, שבה שיעור ההרשעות באונס עומד רק על 2.6% מהמקרים בהם הוגשו כתבי אישום, דרוש להוכיח שימוש בכוח או אלימות, כאשר סוגיית ההסכמה כלל אינה עומדת על הפרק. לעומת זאת, ברוב מדינות ארה"ב, עבירת האונס דורשת גם שהמעשה יבוצע בכוח וגם שלא תהיה הסכמה. שם שיעור ההרשעות (מתוך כתבי האישום) עומד על 12–25 אחוזים, לא כולל הסדרי טיעון. בריטניה, שעל בסיס החוק שלה נעשה התיקון בישראל, דורשת רק אי הסכמה ושם שיעור המורשעים הוא 6%.

כבוד האשה וחירותה

מקרים כמו "אלנבי 40" והסוגיות העולות מהם בדבר רצונה של האשה העלו גם מחשבות בדבר שינוי מהותי של החוק הקיים בישראל.

"הבעיה בחוק היום היא שהוא ארכאי", מסבירה מיכאלי. "הוא בעצם אף פעם לא היה רלוונטי למציאות באופן שאנחנו מבינות את המציאות. אונס מאז ומעולם נוסח מנקודת המבט של גברים". על כן הניחה באחרונה מיכאלי את הצעת החוק שלה על שולחן הכנסת, שנכתבה בסיועה של ד"ר אורית קמיר (ובהשראת המשפטנית האמריקאית פרופ' קתרין מקינון), המאגדת את כל עבירות המין לחוק אינטגרטיבי. ההצעה מגדירה מחדש את הקשר בין אינוס ובין העבירות המכונות כיום "מעשה מגונה" ו"מעשה סדום". במקום שלוש העבירות הקיימות, הצעת החוק מגדירה עבירה חדשה המכונה "כפייה מינית", ומגדירה אינוס כמעשה מסוג זה הכולל גם חדירה (בין שזו חדירה וגינלית ובין שזו חדירה לפי הטבעת או לפיו של אדם). בנוסף היא מוחקת שימוש במונחים ארכאיים כמו "בעילה" ו"מעשה סדום".

אותה "כפייה מינית" מוגדרת בהצעה החדשה כ"שימוש בעל אופי מיני בגופה של אשה (לרבות איש) או בנוכחותה בנסיבות שיש בהן איום, סחיטה, דרישת שוחד או שימוש בכוח או הונאה יסודית, או ניצול לרעה של סמכות, אמון, תלות או פגיעות". "היום, אחרי מאה שנים שיש לנו זכות בחירה, אנחנו יכולות לנסח את הצרכים שלנו, את החוק מנקודת המבט שלנו והגיע הזמן", אומרת מיכאלי. "הצעת החוק החדשה מגדירה באופן חד־משמעי מה הוא אונס באופן שהוא אובייקטיבי. נכון שהתקדמנו מהסכמה להסכמה חופשית אבל החוק היום מנוסח כך שיש מישהו שרוצה או יוזם ואת כן או לא מסכימה. אין פה בכלל שאלה של רצון. שאלת ההסכמה מבססת את הפסיביות של האשה".

ח"כ מיכאלי נואמת בהפגנה לסגירת אלנבי 40 בתל אביב
דודו בכר

כיום מפרט חוק העונשין חמש התנהגויות המהוות אונס: "הבועל אשה שלא בהסכמתה החופשית; בהסכמת אשה שהושגה במרמה; כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה 14 אף בהסכמתה; תוך ניצול מצב של חוסר הכרה שבו שרויה האשה; או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית". כשקמיר מסתכלת על החוק הזה ועל התיקון שנעשה ב–2001, היא אומרת שאין זה יותר מתיקון קוסמטי. מה שדרוש הוא חישוב מסלול מחדש.

למעשה, הצעת החוק החדשה מחליפה את שאלת ההסכמה לשאלה האם נעשה שימוש מיני בגופו של אדם "וזאת כדי להדגיש את ההבדל המהותי העמוק בין קשר מיני רצוי לשני הצדדים, לבין מעשה שבאמצעותו אדם אחד משתמש באדם אחר כאילו היה חפץ לשימוש מיני", נכתב בדברי ההסבר לחוק. "התנהגות זו שונה מהותית מהתנהגות מינית הדדית של שני משתתפים המעוניינים בקשר המיני, ולכן היא אינה מכונה 'מגע מיני', אלא 'שימוש בעל אופי מיני'".

השינוי הזה הוא פרויקט לאומי ממדרגה ראשונה, אומרת קמיר. "אנחנו צריכים להגדיר על מה אנחנו רוצים להגן". לדבריה, בחברה הישראלית כיום ברור לכל שיש להגן על כבוד האדם, או כפי שקמיר נוהגת לומר, "כבוד האדם וחווה".

"כפייה מינית זה הדבר שאותו אנחנו רוצים למנוע", היא אומרת. "השאלה הקשה היא איך יודעים שזאת כפייה מינית. החוק אומר: תשאל את עצמך האם יש כאן סקס או שימוש בעל אופי מיני בגוף של מישהו. שימוש זה בדיוק פגיעה בכבוד האדם. להשתמש בגוף זה בדיוק לא לכבד את האנושי".

קמיר ומיכאלי רואות בפרשת "אלנבי 40" שעת כושר לשינוי החוק, בתמיכה חוצת מפלגות. מיכאלי אמנם הגישה את החוק יחד עם שותפותיה מהשמאל, מיכל רוזין וזהבה גלאון, אבל גם מהימין נשמעים קולות גינוי וחלחלה מתיעוד אירועי הלילה. שר האנרגיה יובל שטייניץ התראיין בערוץ 1 ביום שישי שעבר ואמר: "זה מקרה חמור ביותר וזה מאיים על החברה שלנו ועל המדינה שלנו לא פחות או כמעט כמו אירועי טרור. אם זה לא פלילי, אני לא יודע מה זה פלילי. מועדונים כאלה צריכים לסגור".

דניאל בר און

איש אינו מערער על שהצעירה היתה שיכורה ועתה נבדק חשד שהיתה גם תחת השפעת סמים קשים. כל אלה מאירים באור מורכב יותר את הצהרתה לאחר האירוע, כי היחסים היו בהסכמתה — גם אם מתעלמים מגרסה אחרת שבה דבקה בהמשך שלפיה "באותו רגע אולי הסכמתי (ליחסי המין), אבל ההסכמה לא היתה כשהייתי שפויה".

"כשמסתכלים על מה שקרה שם ושואלים אם היתה כאן פגיעה בכבודה — התשובה היא כן", אומרת קמיר. "האיש מהמועדון יורד ואומר 'עכשיו תעשי ככה' והיא מתערטלת שם חצי בהכרה. זה צריך להיות ברור לגמרי שיש כאן שימוש בגוף של אדם שלא נועד לכבד את האנושי שבאותו אדם, לא נועד לאפשר לו לממש אותו, אלא להשתמש בו לצרכים כלכליים של המועדון, מציצניים או צחוקים של הקהל". לדבריה, "ברגע שאנחנו רואים אשה אחת והרבה גברים, ברגע שרואים אשה שמתנדנדת — צריך להידלק לנו האור האדום".

קמיר מתייחסת לטענה שנשמעת כי ייתכן שהאשה בחרה מרצונה החופשי לעשות סקס על הבר. "אם יש בחורה, למרות שאני לא מאמינה שיש, שרוצה כדי לממש את האוטונומיה שלה לשכב עם 20 גברים והיא לא במצב של נסיבות בעייתיות, אז זה לא כפייה, אבל זה החריג שבחריג".

אך כאן עולה שאלה נוספת — האם בכל מצב שבו לפחות אחד מבני הזוג נמצא בגילופין אין בהכרח הסכמה? "החוק מדבר על מצב המונע מתן הסכמה", אומרת ד"ר דנציג־רוזנברג. "שכרות משמעותית היא מצב קלאסי כזה". לדבריה, כאשר אשה אומרת כי בזמן המעשה לא הבינה מה קורה אבל בדיעבד מספרת כי זה היה בהסכמה, "עדיין מתרחש אונס".

אך כאן נכנסת סוגיה אחרת — האם המדינה תבחר להעמיד לדין אדם בנסיבות כאלה, של "הסכמה בדיעבד". החוק החדש מבקש לסייע גם כאן, שכן לצד המסלול הפלילי הוא יאפשר גם מסלול אזרחי לתביעת פיצויים. מסלול שיקל משמעותית על רף ההוכחה.

שלושה מושגי יסוד

זה לא חייב להיות במועדון, על הבר, וגם אין הכרח שהאשה תהיה שיכורה או תחת השפעת סם. לפעמים זה רק מתחיל מרצון בתשומת לב. האם תמיד על הגבר לוודא את הסכמתה באופן שעשוי אולי לפגוע בלהט הרגע, או שמא מספיק שהאשה לא התנגדה, או לפחות לא חזרה חזור ושנית על המילה "לא".

כך, בסרט "שש פעמים", ניסו התסריטאית רונה סגל והבמאי יונתן גורפינקל, להציג איך נראית "הסכמה" — איך גילי בת ה–17 מוכנה לשלם מחיר גבוה כדי להיות מקובלת בקרב הנערים בתיכון החדש שאליו עברה. היא לא באה לפגוש אותם בשביל המין. כשהם מנסים להפשיט אותה, היא מספרת שהיא במחזור, אומרת שעוד מעט, אך הם לא מקשיבים לה. הם שולחים את ידיהם, חודרים אליה, והיא לא מתנגדת. אך האם היה זה רצונה?

כאן בדיוק נכנס החוק החדש. "הוא מדבר על שלושה מושגי יסוד: כפייה מינית, שימוש בעל אופי מיני בגוף ונסיבות שיש בהן ניצול של פגיעות", אומרת קמיר הסבורה כי אם ילמדו ילדים כבר מגיל 14 את המושגים האלה ויסבירו להם אותם, אז כאשר הם יהיו בסיטואציה מסוימת "במועדון, בחתונה או על הברזלים בשכונה", הם יוכלו לדעת אם יש שם "כפייה, שימוש באדם אחר ולא מימוש עצמי שלו. אנשים יכולים להפנים את זה".

השבוע הצטרפה גם עמותת "אחת מתוך אחת" לקריאה לשינוי החוק. "רק 10% ממי שנפגעו בוחרות ובוחרים להגיע למשטרה ולהתלונן ורק 30% מתוך התלונות על אונס יגיעו לבית משפט ויוגש נגד התוקף שלהן כתב אישום", נכתב בדף הפייסבוק של העמותה. "70% ילכו הביתה בלי שהגיעו בכלל לבית משפט. הנתונים הללו מוכיחים שמה שצריך להשתנות הוא החוק".

כאשר הגיעה לפני 22 שנים פרשת האונס בשמרת לבית המשפט העליון, אימץ השופט לשעבר מישאל חשין את הגישה הקנדית — נטל בירור ההסכמה מראש מוטל אך ורק על הגבר. אם לא בירר לעומק, בנסיבות שבהן היה עליו לברר, אנס הוא. ברוח דבריו הבהיר השופט כי כשאתה נכנס לבית אתה דופק בדלת ואתה מחכה שיגידו לך פתוח, תיכנס. כשמדובר בגופה של אשה, לא תעשה אותו דבר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו