יוסי ורטר
אהוד אולמרט בבית המשפט העליון, היום
צילום: אמיל סלמן
יוסי ורטר

ב-15 בפברואר 2016 יתייצב האסיר המיועד, אהוד אולמרט, גורר עמו קיטבג תפוח, מאחוריו שני מאבטחי שב"כ בפתח בית הכלא מעשיהו. לאחר כמה רגעים הוא ייבלע מאחורי שער הברזל ההו-כה-מוכר לנו מאפיזודות דומות. הוא יעבור מעין שרשרת חיול, יתבקש ללבוש מדי אסיר ויישלח אחר כבוד לתאו באגף מיוחד למיוחסים שהתקנתו מסתיימת בימים אלה. זה יהיה יום עצוב, זה יהיה יום שמח - הכול בעיני ובלב המתבונן. זה בוודאי יירשם בהיסטוריה הפוליטית והמשפטית של מדינת ישראל כיום בו בכיר המדינאים, ראש ממשלה לשעבר, נכנס לכלא כאחרון העבריינים. בעצם, כראש וראשון לעבריינים.

רכבת ההרים המטלטלת, האקסטרימית ורבת הדרמות ששמה "החשוד/הנאשם אהוד אולמרט", מלווה אותנו מזה עשור כמעט. היום (שלישי), באולם בית המשפט בירושלים, היא ביצעה עוד סלאלום חד ועוצר נשימה. זיכויו של אולמרט מעבירת ההמחאה הנעלמת בת 500 אלף השקלים נחזה על ידי מרבית המשפטנים הרציניים שניתחו את פסק דינו של השופט המחוזי דוד רוזן. הזיכויים החלקיים וההקלה בעונשם של נאשמים אחרים, מלמדת כי רוזן פסק את שפסק עם סכין בין השיניים ודם בעיניים ולאו דווקא בהתבסס על ראיות.

סיבוב הניצחון שערך אולמרט באכסדרת בית המשפט העליון היה מופרך ויהיר, כדרכו. לא צל"ש, לא פרס מטעם התנועה לאיכות השלטון ולא תעודת יושר הוא קיבל, אלא אות קלון מוחץ, רשמי וסופי מידי בית המשפט הגבוה במדינה. חשוב היה לו לצרוב בתודעה שהוא יצא זכאי בפרשת הולילנד והורשע על עניין צדדי. זה לא יועיל לו. בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הוא ייזכר לתמיד כבכיר מורשעי פרשת פרויקט הבנייה המכוער התקוע כעצם בגרונה של ירושלים והקרוי על שמה של ארץ הקודש - וכמובן, כראש הממשלה הראשון שנשלח לבית האסורים. חבל שגם ברגעים הקשים האלה אולמרט בוחר להתעסק יותר ביח"צנות וספינים, מאשר להרכין ראש, להביע חרטה ולבקש מחילה מאזרחי ישראל. בסוף, החרפה שלו היא הבושה שלנו.

והרכבת המטורפת ממשיכה לדהור. פרשת המאכער טלנסקי, שבה הורשע אולמרט ונגזרו עליו שמונה חודשי מאסר, טרם הוכרעה בבית המשפט העליון. כך גם פרשת "ראשונטורס" שבה זוכה ופרשת מרכז ההשקעות (הורשע, ללא עונש מאסר). מעליו מרחפת עננה כבדה של כתב אישום נוסף על שיבוש הליכי משפט, כאשר ניסה לכאורה לשכנע את ראשת לשכתו המיתולוגית לשעבר, שולה זקן, לשקר ולכסות ולחפות עליו, בתמורה לדמי שתיקה ותמיכה כספית נדיבה.

אהוד אולמרט לאחר ההכרעה בבית המשפט העליוןקרדיט: פול, רויטרס

הקריירה הציבורית העשירה והמרתקת של אולמרט הסתיימה לפני כמעט שבע שנים, כאשר עזב את לשכת ראש הממשלה. כל השלדים שצצו וכיכבו בכתבי האישום שלו נוצרו ונולדו בשנים טרום ראשות הממשלה, עת כיהן כשר או כראש עיריית ירושלים. בשלוש שנות כהונתו כראש ממשלה לא דבק בו רבב, ככל הידוע. אף לא שערורייה כספית אחת נקשרה בשמו או בשמה של רעייתו עליזה, בשנים בהן התגוררו במעון הרשמי ברחוב בלפור בירושלים. הוצאות המחיה היו סבירות, הגיוניות, בוודאי נמוכות בהרבה מהסכומים המפלצתיים המתפרסמים חדשות לבקרים בשנים האחרונות. משהו נרגע אצלו כשכבש את הפסגה, כשהגיע, במפתיע, לשפיץ. אבל עברו האפל, הנגוע, המיותר כל כך קם עליו ורדף אותו ולא נתן לו מנוח אפילו לא יום אחד.

בשנותיו כראש ממשלה, אולמרט עסק נטו בענייני המדינה. שריו וראשי המערכת הציבורית והביטחונית זוכרים אותו לטובה, כמנהיג ומנהל מוכשר ורב יכולות שידע להכריע, לנווט, לתמרן ולחתוך. מנהיגי עולם העריצו אותו, חיבבו אותו. הוא שצמח בימין הקיצוני, עבר מהפך אישי ואידיאולוגי דרמטי כאשר נשא ונתן עם אבו מאזן על הסכם שלום שבו ישראל הייתה אמורה לעשות ויתורים מרחיקי לכת שאולמרט הבין כי אין בלתם. איך הסגולות הללו מתיישבות עם אופיו העברייני, הציני, המושחת והחמדן, העולה שוב ושוב מכתבי האישום, כמו גם מהקלטות שולה זקן? זה כבר עניין לפסיכולוגים ולקרימינולוגים.

ב-15 בפברואר 2016, תחנות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט יסקרו את דרכו האחרונה של אולמרט כאדם חופשי, עד שתישמע טריקת דלתות המתכת. היו סמוכים ובטוחים שגם ביום הזה הפרשן דן מרגלית מ"ישראל היום" (נציג "בני האור" עלי אדמות) יהיה שם, מוכן ומזומן לשתף בהגיגיו את כל עם ישראל. אין שמחה כשמחה לאיד. עשרות שנים, השנים בהן הכל התרחש, הם היו הטובים והקרובים בחברים, והוא לא ידע. דן לא ידע. מלחמת לבנון השנייה הפרידה ביניהם, ומאז דן לא יודע. לא יודע שובעה. הבוקר, מתקשה להסתיר את אכזבתו מהזיכוי החלקי ומההפחתה הדרמטית בעונש, הוא ציין בראיונות לתקשורת כי "לדעתי, הם היו צריכים להרשיע אותו גם בסעיף הזה" (של הצ'ק החסר). לא נורא. לא אלמן ישראל (היום). יש עוד הכרעות משפטיות בדרך. לא תחסרנה סיבות לחגוג.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ