בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

פסק הדין בעניין לארה אל־קאסם קבע: איסור הכניסה נועד למנוע, לא להעניש

חשיבותה של הפסיקה המבטלת את גירושה של הסטודנטית האמריקאית היא בהגבלת סמכותה של המדינה, שתוכל לגרש רק את מי שקוראים לחרם בהווה. טענת ארדן כי הפסיקה היא ניצחון לתנועת החרם - היא זו שמעניקה את הניצחון למחרימים

68תגובות
לארה אל-קאסם יוצאת בנתב"ג לאחר פסיקת העליון, שלשום
דודו בכר

פסיקת בית המשפט העליון - שביטלה את ההחלטה להרחיק את לארה אל-קאסם מישראל ולאפשר את כניסתה לארץ - היתה צפויה. כל בית משפט שאינו שבוי בפרדיגמה של הצדקת הרשות המבצעת ויהי מה, היה מחליט כך. עם זאת, צריך להודות - וההחלטות של ערכאות נמוכות בפרשה זו יעידו - שבתי משפט לא מעטים שבויים בפרדיגמה הזו. לכן היתה ההחלטה צפויה - אך לא מובנת מאליה.

גם אב בית הדין השופט ניל הנדל, שיצא מגדרו כדי להצדיק את חוק החרם ולשבחו, היה שותף מרכזי להחלטה. רק חשיבה לא-רציונלית יכולה להוליך למסקנה כי אל-קאסם היא פעילת חרם מרכזית, שפעילות ההחרמה שלה היתה משמעותית (ולא שולית וזניחה); שאין חשיבות לכך שהארגון שעמדה בראשו מנה שמונה חברים לכל היותר; שאין חשיבות לכך שניתקה עצמה מהארגון כשנה וחצי לפני שפנתה לבקש אשרה. רק חוסר-רציונליות יכול להסביר התעלמות מן הנתון המכריע שאל-קאסם באה כדי ללמוד באוניברסיטה העברית - ההפך ממה שעושים המחרימים.

הלך נפש המנוגד לשכל הישר נדרש כדי להתעלם מהצהרתה שתימנע מכל פעילות של החרמה בהיותה בארץ. רק התנכרות למציאות יכולה להוביל למסקנה שיש להתעלם מהנזק שהרחקתה היתה גורמת לאוניברסיטה העברית (שהתנהלותה בפרשה היתה מופתית ומעוררת כבוד) ולשאר מוסדות האקדמיה הישראלית; מהנזק שהיה נגרם לאל-קאסם עצמה עקב ביטול אשרת השהייה שניתנה לה, שעליה הסתמכה ולפיה ארגנה את חייה; ומהנזק התדמיתי שנגרם לישראל עקב יחס השלטונות כלפיה.

לכן, חשיבות פסק הדין היא בעיקר בקביעה העקרונית שבו לעניין תכלית הסמכות למנוע את כניסתם של פעילים מרכזיים למען החרמת ישראל. העליון קבע שהסמכות הזו מניעתית, ולא עונשית. מכאן, שמרכז הכובד מבחינת הזמן הרלוונטי הוא ההווה - כלומר אם בזמן בקשת האשרה פעל המבקש עבור ארגון תומך חרם.

החלטת העליון - דלג

ראוי להזכיר גם את דבריה של השופטת ברון, שלפיהם הרושם הבלתי נמנע הוא ששלילת האשרה שניתנה לאל-קאסם נבעה מדעותיה הפוליטיות. ברון קבעה כי גישה כזו היא "צעד קיצוני ומסוכן, העלול להוביל להתפוררותם של עמודי התווך שעליהם בנויה הדמוקרטיה בישראל".

בהחלטתם הסתמכו השופטים על עילת חוסר הסבירות כדי לפקח על הרשות המבצעת, שעליה נמתחת ביקורת מצד מבקרי בית המשפט. עילה זו דרושה במיוחד במקום שבו חוסר הרציונליות שולט ברמה.

לארה אל-קאסם בבית המשפט המחוזי, בשבוע שעבר
תומר אפלבאום

פעילותה של המדינה למנוע כניסת תומכי חרם מעוררת שאלה-תהיה: מדוע מעדיפה ישראל שפעולה להחרמתה תיעשה מחוץ לגבולותיה מאשר בתוכה. לכאורה, הסכנה הגדולה יותר היא דווקא בהשפעת קריאות להחרמה מחוץ לישראל, כאשר לפעילים שיושבים בתוכה פחות השפעה. בנוסף, בתוך תחומה של המדינה יש לישראל יכולת גדולה יותר להתערב ולהגיב על קריאות לחרם.

התשובה לכך היא שהממשלה חוששת ממה שהבאים לישראל יגלו ויחוו בשטחים. מכאן המדיניות הממשלתית העקבית להסתיר, להעלים, להדחיק ולכזב לגבי הנעשה בשטחים. מכאן הרדיפה של ארגוני זכויות האדם העוסקים בשטחים. מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית צריך להיבהל מהתופעה הזו, שכן כיצד יוכלו הבוחרים הישראלים לגבש לעצמם דעה על גורל השטחים ללא מידע שיש לו קשר למציאות.

מן הבחינה הזו, מוזר לקרוא את דבריו של השופט הנדל, שאמר כי החוק מגן על הדמוקרטיה בישראל. יותר משהוא בא להגן על הדמוקרטיה בישראל, בא החוק להגן על המשטר האנטי-דמוקרטי בשטחים, משטר של שלילת זכויות פוליטיות ואחרות, של דיכוי, אפליה, נישול ורדיפה.

אי-רציונלית היא שעומדת ביסוד התנהלותם של השרים ארדן ודרעי: חיפוש אויבים בכל מקום, ראיית צל הרים כהרים, סירוב לשקול מחדש את ההחלטה, כפי שהוזמנו לעשות בשלבים הראשונים של ההתדיינות - בבחינת טעות לעולם עומדת - ולאחרונה בהתגוללותם יחד עם שרים אחרים על בית המשפט ובתגובותיהם המתלהמות כלפיו (שאין בינן לבין ביקורת ולא כלום).

ציוץ ארדן - דלג

השרים מלמדים על עצמם שביקורת שיפוטית מקובלת עליהם רק כשהיא מאשרת את צעדיהם. מבחינתם אין מקום לביקורת שיפוטית של ממש, אלא רק לכזו של שופטים מטעם המסתכמת באמירת הן. מבחינת הציבור, שופטים כאלה הם ברכה לבטלה, בזבוז של כספי ציבור על שכרם.

במאבק על התודעה, יש חשיבות למי שנתפס כמנצח. השר ארדן מתגלה כתומך חרם מובהק, שכן בהכריזו, ללא כל הצדקה ובניגוד לשכל הישר, שהחלטת בית המשפט היא ניצחון לחרם - הוא אכן העניק למחרימים ניצחון כזה. בכך הוא ממשיך נאמן של דרכה של הממשלה הפועלת במרץ וללא לאות להחרמת ישראל על ידי התנהלותה בשטחים, וכדוגמה קריטית במיוחד – הקמת מכללת אריאל, שדרוגה לאוניברסיטה ונעיצתה הכוחנית בלועה של ההשכלה הגבוהה של מדינת ישראל (גם במחיר של דרדור עצמאותה ורמתה של המועצה להשכלה גבוהה). לא מלארה אל-קאסם צריכים אזרחי ישראל לחשוש, אלא מממשלתנו - הפועלת בשירות המחרימים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו