בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

מערכת אכיפת החוק גיבתה וידוא הריגה, והקריבה את דמותה המוסרית של ישראל

החלטת מח"ש לא לחקור שוטרים שירו בראשו של מחבל פצוע מבהירה שהנורמות המוסריות והמשפטיות לא חלות על פלסטינים. התקרית בשער שכם חייבה חקירה, שכן לפעולות השוטרים אין כל צידוק

89תגובות
זירת התקרית ליד שער שכם. לא פעולה שמקצוענים יכולים לתת לה הכשר
אי־פי

מסיפור שוטרי המג"ב שהודו שווידאו הריגה במחבל בירושלים עולה תהייה גדולה. האירוע עצמו, שהתרחש באוקטובר 2015, נחלק באופן ברור לשני חלקים. בחלקו הראשון איתרו שוטרי מג"ב אדם חשוד בקרבת שער שכם ודרשו ממנו להתקרב אליהם. הוא נענה לדרישה והשוטרים הבחינו כי הוא מחזיק בידו סכין. אחד השוטרים ירה לעברו כדור ספוג והחשוד החל במנוסה במדרגות לשער שכם, חרף קריאות השוטרים שיעצור. משום שהמשיך לאחוז בסכין ולכן היווה סכנה עבור שוטרים נוספים שעמדו באזור השער, נורתה לעבר מרכז גופו של החשוד אש חיה והוא נפגע ונפל. עד כאן פעלו השוטרים במקצועיות, בנחישות וללא מורא, וברור שהם נהנים מגיבוי מלא של הדין.

הקושי מתעורר ביחס לשלב השני של התקרית, שבו החשוד שכב על הרצפה כשהוא מוקף בלפחות ששה שוטרי מג"ב. השוטרים החליטו להמשיך לירות לעברו, הפעם לעבר ראשו, משום שהוא עדיין זז והסכין היתה בידו. אחד השוטרים תיאר זאת כווידוא הריגה, אחר כנטרול סופי. מח"ש החליטה שאין מקום לפתוח בחקירה משום שהשוטרים פעלו כדין ופרקליטות המדינה גיבתה את ההחלטה.

עדויות השוטרים
ר', מפקד הכוח: "הוא לא עצר. יריתי לכיוון שלו כדור אחד. הוא נפל ברחבה מול השער. עמדתי במרחק שבעה מטרים ממנו. הוא עדיין זז כשהסכין בידו. יריתי שוב לכיוון הראש שלו כדור נוסף, על מנת לנטרל את הסכנה, וזהו". 
מ': "הוא הוציא סכין מתקפלת והחל לרוץ לכיוון שער שכם. צעקתי 'מחבל' והמשכנו לירות בו עד שראינו אותו נופל. התקרבתי אל החשוד, זיהיתי שהוא עדיין מרים את ראשו — ואז ביצעתי ירי נוסף של כדור או שניים על מנת לנטרלו סופית״.
א': "מהצעקות שמ׳ צעק המחבל נבהל והתחיל לרוץ לכיוון הצוות. יריתי שתי יריות לפלג גופו העליון. ראיתי שהמחבל מנסה לקום. השוטר לידי, ר׳, ירה במחבל — אני חושב עוד שני כדורים — ווידא הריגה״.

ההתנהלות של מערכת אכיפת החוק בפרשה תמוהה. קשה לראות בצעיר שנורה באש חיה כמה פעמים ונפל סיכון ממשי לשוטרים חמושים שעמדו מעליו במספר משמעותי, אלא אם מאמינים שלחשודים בטרור יש כוחות טמירים העומדים לרשותם גם אחרי שנפצעו באורח קשה. ההוצאה להורג של החשוד לא נראית כמעשה שמקצוענים יכולים להתגאות בו או להעניק לו תעודת הכשר. נוכח הפער העצום ביחסי הכוחות, קשה גם להאמין שהשוטרים פעלו מתוך פניקה שגרמה להם לראות צל הרים כהרים. העדויות שמסרו השוטרים מלמדות כי הם ראו את פעולת החיסול של מי שכבר נוטרל כפעולה שקולה, וכי נעשתה בקור רוח.

מעבר לכך, לא היתה כל הצדקה לירות בראשו של החשוד. ירי בראש אינו מיועד בנסיבות המקרה למנוע סכנה (לשם כך ניתן היה לנקוט באמצעים אחרים), אלא לוודא הריגה. וידוא הריגה במי שאינו מהווה עוד סיכון הוא מעשה בלתי חוקי, שאין לו צידוק ואינו חוסה בצילה של שום הגנה משפטית. ככל שהוא מביא לתוצאה קטלנית או תורם לה, וידוא ההריגה נופל בגדר הריגה או רצח – בהתאם ליסוד הנפשי שניתן לכאורה לייחס ליורים. הדרישות בחוק לקיום של כוונה תחילה במקרי רצח הן קלושות, ומצטמצמות לפעילות פיזית ולא להליך נפשי של שקילת המעשה ותוצאותיו. לכן, במקרים בהם קיימת כוונה ברורה להרוג קל מאוד לייחס כוונת תחילה. כל זאת, כמובן, בבחינת ניתוח תיאורטי של מה שהתפרסם. אולם, התקרית חייבה חקירה של ממש בנסיבות שלבה השני.

הכניסה למח"ש. העדויות מלמדות כי השוטרים ראו את פעולת החיסול כשקולה
אמיל סלמן

כאשר החלה אינתיפאדת הסכינים, נשמעו בציבור קולות רבים של פוליטיקאים ואנשי ביטחון ששחררו תחושות תסכול וזעם. היו בהתבטאויות גוונים שונים של התרת דם: החל מהאמירה שאסור שמי שמנסה לפגע ייצא חי (כלומר, שיש לנקוט בפעולה קטלנית גם כאשר ניתן לנטרל את הסיכון בדרך שאינה כרוכה במעשה המתה), ועד לביטול מפורש של ההבחנה בין מחבל מנוטרל למחבל מסוכן - וקריאה להרוג גם את המנוטרלים לשם הצדק וההרתעה. כל מי שאוזניו היו כרויות יכול היה לדעת שבאווירה הציבורית אז, קיים סיכוי גדול שהקולות הללו יפלו על אוזניים קשובות.

אולם, היה מקום לתקווה שהמערכות המקצועיות-הביטחונית והמשפטית יפעלו באופן שונה. בין היתר, משום שניתן היה להעריך שדווקא הריגת המפגעים תוביל לניסיונות פיגוע נוספים, מתוך הזדהות עם מי שנהרגו או רצון לחקות את "גבורתם". ניתן היה לייחס משקל גם לטענה כי ישראל היא מדינת חוק, ולשיקול המוסרי - שמקבל ביטוי בגאוותם של כוחות הביטחון על מוסריותם.

והנה, מתברר שמערכת אכיפת החוק העניקה גיבוי מלא לווידוא הריגה. מה שנחזה להיות וידוא הריגה - אינו ראוי לפיה אפילו לחקירה. הפעם אין מדובר בפרשנים למיניהם, אלא בקולה הרשמי של המערכת. העמדה הזו ודאי תשפיע על התנהגותם של לוחמים בשטח, שיוכלו להסתמך על ההחלטות האלה, ועל מי שמתחנכים בארץ.

קדושת החיים היא כנראה ערך בערבון מוגבל אצלנו. היא אינה חלה על מחבלים שהם פלסטינים, לאחר שחדלו להיות מסוכנים. מדוע? משום שאין הם בני אדם, או שהם לכל היותר חיות-אדם או תתי-אדם, שהנורמות המוסריות והמשפטיות אינן חלות עליהם.

תחילה חשבתי לסיים טור זה בקריאה לרשויות להתעשת ולעשות את המתחייב - לפתוח בחקירה. במחשבה שנייה, ומתוך שברון לב, אני מסופק אם יש טעם בכך. מי שטחו עיניהם עד כדי כך, לפתע ייפתחו עיניהם לראות?  ואולי, בכל זאת, תהיה התעשתות, ולא נוותר באופן כזה על דמותנו המוסרית והיותנו מדינת חוק.   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו