פרשנותפרשנות |

היחס לאבן משתנה לפי היד הזורקת: אפס סובלנות לפלסטיני, כוננות ספיגה ליהודי

המחוקק החמיר מאוד את העונשים למיידי אבנים, אך איש לא תמה לגביהם כשהופנו נגד פלסטינים. מתברר שכשהתוקף הוא יהודי, משמעות המעשה משתנה

מרדכי קרמניצר
מרדכי קרמניצר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתנחלים מיידים אבנים לעבר פלסטינים ליד יצהר, ב-2013
מרדכי קרמניצר
מרדכי קרמניצר

ניסיון החיים בארץ הזאת, לפחות מאז האינתיפאדה הראשונה, מלמד כי יש סוגים שונים של זריקת אבנים על בני אדם. היא עשויה לבטא רמות שונות של סכנה מבחינה אובייקטיבית — בשים לב לגודל האבן, למרחק שממנו היא נזרקת, לכוחו של הזורק ולמיומנות הזריקה שלו, למידת המיגון של מי שזורקים עליו וליעד הזריקה — אדם או רכב נוסע. לכך מתלוות כוונות של הזורקים, שעשוית גם הן להיות נבדלות — מכוונה לזרוק בלבד, דרך כוונה לפגוע ועד לכוונה להרוג ממש; או אם אין מתכוונים להרוג, אך מביאים בחשבון במידה רבה של ביטחון כי זו תהיה התוצאה. כל אבן ונסיבותיה. 

והנה, בשנת 2015, על רקע תוצאות קטלניות־טרגיות של זריקת אבנים על כלי רכב, ובאווירה נגועה בהיסטריה, עשה המחוקק הישראלי מעשה והחמיר מאוד את העונשים על מיידי אבנים על כלי רכב, או על מי שנמצא בקרבתם. בסעיף 332א לחוק העונשין נקבע כי מיידה אבן באופן שיש בו כדי לסכן בטיחות אדם (ואפילו אם אין בידו לסכן חיי אדם אלא רק לגרום לפחד או לבהלה) — עונשו המרבי הוא עשר שנות מאסר. זאת, בלי להתחשב בכוונתו של הזורק, וגם אם לא נגרמה כל תוצאה מזיקה. אם התלוותה לזריקת האבן מטרה לפגוע באדם, העונש המרבי מוכפל ומועמד על 20 שנות מאסר. זאת, גם כאשר לא נגרמה בפועל שום פגיעה, וכאשר הכוונה היא לפגוע, ולא להרוג.

לא נחה דעתו של המחוקק, ובנוסף נקבע גם כי תישלל זכותם לקצבה של הורי קטין כזה. צעדים אלה, כשהיו מכוונים נגד פלסטינים, נראו מתבקשים ומוצדקים וזכו לתמיכה פוליטית וציבורית רחבה. איש לא תמה איך ייתכן שעונשו של מיידה אבנים שכוונתו לפגוע הוא 20 שנות מאסר, גם כאשר כלל לא התרחשה פגיעה. עונש זה זהה בחומרתו לדינו של מי שממית אדם מתוך כוונה (ספונטנית) להמית. האבן הנזרקת ביד פלסטינית קיבלה כוח מאגי. 

והנה ברבות הימים, הצטרפו גם יהודים אל זורקי האבנים, ובין הזריקות גם כאלה הגורמות חבלה, גם כאלה הממיתות. ולפתע, נראה שהיחס לזורקי אבנים על כלי תחבורה, באשר הם כאלה, הוא חמור מדי — גם כאשר החשד הוא שהזריקה הביאה לתוצאה קטלנית. לא מעטים שואלים: האם החשדות חמורים דיים להצדיק חקירה אינטנסיבית של שב"כ? מניעת פגישה עם עורך דין? מעצר ממושך? מתברר שכאשר היד המשליכה היא יהודית והקורבן — פלסטיני, משתנה המשמעות של המעשה. המשקל האנטי־חברתי שלו נמוג כמעט לחלוטין, ובמיוחד כשמדובר בחשודים שהם צעירים לומדי תורה, ולכן "ילדים". אף אם תוכח אשמתם, איש לא יעלה על דעתו, ובצדק, לפגוע בקצבאות של הוריהם. גם כאשר אבנים מושלכות על כוחות הביטחון, הן משנות את טבען לפי זהות הזורקים. אם פלסטינים — אפס סובלנות. אם יהודים — כוננות ספיגה.

כך גם הביטוי המסית לזריקת אבנים משנה כליל את אופיו לפי זהות המוסתים. אם מדובר בפלסטינים זו הסתה לאלימות, אך לא כן כאשר הדיבור מופנה ליהודים — אז הוא הופך להיות דברים בעלמא. 

לא נצא מן המבוכה הזאת, מהמצוקה הזאת, עד אשר יכון שלום. לא בכדי קרא יהודה עמיחי בשירו "שיר זמני": "אנא אל תזרקו עוד אבנים... זרקו כורכר, זרקו זיף־זיף, זרקו את החול אשר על שפת הים, זרקו חור מן המדבר, זרקו נייר, זרקו אבק זרקו רוח, זרקו הבל, זרקו את האין, עד אשר יתעייפו הידיים ותתעייף המלחמה ויתעייף אפילו השלום ויהיה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ