קסמו של הטיול השנתי המסורתי נזנח לטובת גימיקים ואטרקציות

הטיול השנתי, פעם מוסד מכובד בכל בית ספר, הולך ומאבד מקסמו. נגמרו הטיולים עם מדריך ידען ואת מקומם תפסו אטרקציות כמו סנפלינג, שיט קיאקים ואפליקציה של "חפש את המטמון"

שירה קדרי-עובדיה
חברי קבוצת הנוער "אייל" מקיבוץ שפיים בטיול שנתי בכיתה י"א בנגב, ב-1958
חברי קבוצת הנוער "אייל" מקיבוץ שפיים בטיול שנתי בכיתה י"א בנגב, ב-1958צילום: אלבום כרמלה ונדב
שירה קדרי-עובדיה

סרט הקאלט הישראלי "אלכס חולה אהבה" מקדיש שמונה דקות, כעשירית מהסרט כולו, לתיאור הטיול השנתי שאליו יוצאים אלכס ובני כיתתו: מהאם המודאגת שדוחפת נייר טואלט לתיק והסבתא שמציידת בממתקים, דרך הנסיעה באוטובוס לצלילי שירת "הנהג שלנו חברה'מן", ועד לתעלול המוכר של מריחת משחת שיניים על פני המורים.

לטיול השנתי נשמר מקום של כבוד בתרבות הישראלית לאורך השנים. טיולים היו חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים מאז קום המדינה ועוד קודם. פרופ' תמר הרמן, שכתבה ספר על שביל ישראל ועל תרבות הטיולים הישראלית (בהוצאת אוניברסיטת חיפה והמכון הישראלי לדמוקרטיה), אומרת שזה רחוק מלהיות מובן מאליו: "צריך לשאול ממתי יהודים מטיילים בכלל — זה הרי לא חלק מהאתוס היהודי. לאורך השנים תזוזה ממקום למקום היתה דבר שנכפה על היהודים מבחוץ, ולא נעשה מתוך בחירה". גם הממסד הרבני בגולה הטיף להימנעות משהייה בטבע. התנועה הציונית שינתה זאת. "היציאה אל הטבע היתה חלק מהרצון לבנות 'יהודי חדש'", אומרת הרמן. "זה היה חלק מהרעיון שצריך ליצור חברה יהודית שלא תסתגר, אלא תצא החוצה ותכיר את הסביבה, הגיאוגרפיה, החי והצומח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ