בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החילונים ניצחו בקרב על השבת, המערכה נמשכת

כמעט 30 שנה לאחר הסערה שחוללה פתיחתו של קולנוע ירושלמי ראשון בשבתות, נראה שהעיר מעולם לא היתה תוססת כל כך ביום המנוחה - אבל מי שאמורים ליהנות מהמהפכה לא ממהרים לחגוג

117תגובות
אמיל סלמן

המאבק הגיע לשיאו בסוף הקיץ של 1987; בכל יום שישי נאספו מאות מפגינים חילוניים כדי להגן על בית הקולנוע הראשון שנפתח במרכז ירושלים. השכונות החרדיות הוקפו במחסומים ובמאות שוטרים כדי למנוע ממפגינים לצאת מהן ולשבש את ההקרנות. המשטרה עשתה אז שימוש נפוץ בגז מדמיע ובאלות כדי לפזר את החרדים שהצליחו להסתנן אל הקולנוע בבית אגרון, ועימותים אלימים פרצו בינם לבין החילונים. אהרון גרטנר, מבכירי הפעילים בעדה החרדית בעיר באותה תקופה, עמד בפתח הקולנוע כשהוא זועק "שאבעס" ומאחל לכל אחד ואחד מהצופים שנכנסו: "כל מחלל שבת מות יומת". סער נתנאל, אז חבר בנוער רצ ומפגין קבוע ולימים חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מרצ, נזכר: "לראות סרט ביום שישי בירושלים באותה תקופה היה ממש פעולה חתרנית. הרגשת שזה מרד נעורים, משהו חלוצי".

ביום שלישי הקרוב, 28 שנים אחרי המאבקים ההם, ייפתח בשכונת אבו טור שבדרום ירושלים מתחם הקולנוע "יס פלאנט" ובו 15 אולמות. אלה יצטרפו לעשרות רבות של בתי עסק, מסעדות, בתי קפה, מועדונים ופאבים ירושלמים שפתוחים בשבתות. האם ניתן סוף־סוף להכתיר בהצלחה את המאבק החילוני על השבת בעיר? האופטימיים יגידו שכן ויזכירו שאין עוד עיר, מלבד תל אביב, שבה כל כך הרבה עסקים פתוחים בשבת. רואי השחורות מבין החילונים יזכירו את התחרדות השכונות, את המאזן הדמוגרפי המשתנה לרעתם ואת תחושת חוסר הנוחות שלהם בחלק מהמרחבים הציבוריים בעיר.

מאיה לוין / ג'יני

המאבק על השבת בירושלים שזור בכל תולדותיה של העיר בעת המודרנית. כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת התקיימו בעיר הפגנות של חרדים נגד חילול שבת, והן נמשכו גם בשנותיה הראשונות של המדינה. עד אמצע שנות ה-80 היה הסטטוס קוו בעיר נוקשה למדי ולא אפשר פתיחת בתי עסק בשבתות. ככל הידוע, באותה תקופה פעלו במערב ירושלים רק שתי מסעדות בשבתות, וגם הן הגישו אוכל מוכן שנמסר בתמורה לתלושים שנרכשו מבעוד מועד. באמצע שנות ה-80 נעשו ניסיונות ראשונים של מסעדות לפעול בשבת, ואלה לוו לעתים בהפגנות של חרדים ובהפגנות נגד חילוניות. עיריית ירושלים, בראשות טדי קולק, העדיפה לרוב להעלים עין כל עוד היו אלו מסעדות שפעלו הרחק מהשכונות החרדיות. אבל ב-1986 החליט יזם פרטי, אמציה קפלן, לנסות ולפתוח ביום שישי בערב בית קולנוע במרכז אגרון בעיר.

החרדים יצאו למאבק חסר פשרות, שהדיו משתקפים באוסף הפשקווילים של הספרייה הלאומית, שנתרם על ידי הפעיל החרדי יואליש קרויס. "שמע ישראל", זועק אחד מהם, "אויבי ד' ותורתו הכריזו מלחמה על השבת בכדי להחריב את ירושלים מקדושתה... אל תעמדו מנגד". בשיא המחאה קיימו החרדים תפילות המוניות בלא פחות מ-26 כיכרות וצמתים בערב שבת. ראש העיר קולק - שבחלק מהפשקוולים הואשם בעידוד בתי הקולנוע, מה שזיכה אותו בהשוואה ל"נחש ההיטלראי" - דווקא ניסה למנוע את ההקרנות ואף חוקק לשם כך חוק עזר עירוני. כדי לעקוף אותו הוגדרו ההקרנות כערבי תרבות, הגדרה שאילצה את הצופים לשמוע הרצאה קצרה לפני תחילת הסרט. בסגנון ירושלמי אופייני, ההרצאות הללו נמשכו עוד זמן רב לאחר שהוסר האיסור.

המאבק החילוני למען בתי הקולנוע המשיך להדהד במערכת הפוליטית המקומית שנים לאחר מכן. בכל יום שישי נאספו מאות חילונים בהפגנות בכיכר החתולות, שהפכו לבילוי בפני עצמו. שני גורמים הובילו את המאבק - תנועת רצ, בהנהגתו הבלתי מעורערת של ארנן יקותיאלי, והמקומון "כל העיר". "בכל יום שישי היה ברור שהולכים לכיכר החתולות", נזכר שחר אילן, היום סגן מנכ"ל עמותת חדו"ש, שסיקר את המאבק ככתב "כל העיר". "היו שם אלפים כשהקולנוע יכול היה להכיל מאות, היתה תחושה של עוצמה באוויר. בסיום המאבק היה ברור שפתיחת מקומות בשבת אפשרית". גיא ארליך, אז פעיל נוער רצ, מוסיף: "לפני המאבק הייתי יכול ללכת לסככת האבטיחים או לסחלב בעיר העתיקה, ואחריו היה מהפך אדיר. זה עשה מהפך גם בחיים שלי, גרם לי להבין שאם אתה מספיק נחוש אפשר לשנות".

לא פעם הידרדר המאבק לאלימות של ממש. "היתה תקופה שהחרדים היו מפוצצים את ההקרנות ואף סרט לא נמשך עד הסוף", מספר ארליך. "פעם הגענו אני וכמה חברים, בחורים צעירים. כשהחרדים התחילו לנקוט באלימות, החבר'ה המבוגרים של רצ הלכו הצידה ואנחנו הרבצנו בחזרה עד שהחרדים הלכו. גם בסינמטק הכנסנו להם מכות. העסקונה הוותיקה של המפלגה ביקשה שלא ננהג באלימות כי זו לא דרכה של התנועה ודדי צוקר שלח לי פתק שאין לשנינו מקום באותה המפלגה, אז פרשנו והמשכנו את המאבק לבד".

ובעקבות המהלך הזה קרה דבר מדהים, נקודת התפנית במאבק היה החלטה של השופטת איילה פרוקצ'יה בסוף 1987. פרוקצ'יה, שישבה אז בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ודנה בתביעה שהגישה העירייה נגד מפעילי הקולנוע, ביטלה את חוק העזר העירוני שאסר על הפעלת בתי קולנוע בשבת. "מטרתם של חוקי העזר הנוגעים לפתיחה וסגירה של בתי עסק היא להגשים מטרות של סדר ציבורי וחיי עיר תקינים ולא לקבוע לתושבי העיר תכני חיים", כתבה, ובכך מיסדה את הסטטוס קוו הירושלמי הנוכחי.

מאז זרמו הרבה גלילי צלולויד במכונות ההקרנה בירושלים. בתי קולנוע, מסעדות ובתי קפה החלו להיפתח בקצב מהיר, והניצחון החילוני התבטא גם בהצלחתן של מפלגות השמאל - רצ, ירושלים חופשית ולימים מרצ - שלמרות ימניותה המובהקת של העיר זכו בנתח ניכר מהקולות החילוניים. מפעם לפעם ניסו החרדים להיאבק נגד פתיחת מקום חדש, אך לרוב ללא הצלחה. בשנתיים האחרונות הם נאבקו בפיצוצייה ובמסעדה חדשה במרכז העיר. המאבק הגדול האחרון היה נגד פתיחת חניון קרתא ליד העיר העתיקה לפני שש שנים. המאבק היה עיקש וארוך, אך הסתיים גם הוא בכישלון של החרדים.

אוליבייה פיטוסי

בימים האחרונים שוב קוראים קירות השכונות החרדיות להתגייס למען קדושת השבת "בפלטין של מלך", אבל נראה שהסיכוי למאבק נרחב שיאיים על פתיחת בתי הקולנוע בשבת קלוש. הסיבה העיקרית היא שמדובר במתחם פרטי המנוהל על ידי קרן שרובר, שלעירייה אין שום שיקול דעת לגבי פתיחתו או סגירתו (בניגוד לסינמה סיטי, שנבנה על קרקע בבעלות העירייה והמדינה). סיבה נוספת היא הריחוק בין המתחם לבין השכונות החרדיות, שייאש גם את המוחים נגד מתחם התחנה הראשונה; קשה להאמין שהמונים יטריחו את עצמם בשבת קילומטרים רבים כדי להפגין במקום. נראה שגם האנרגיות שהזינו את המאבקים לפני 30 שנה כבר לא קיימות - אם בגלל שחלף זמנם של הרבנים הגדולים ואם מפני שההנהגה החרדית משקיעה את עיקר מרצה במאבקים על תקציבים ונגד גיוס.

בינתיים מסתפקים החרדים בסגירתו בשבתות של סינמה סיטי, מתחם הקולנוע הראשון שנפתח בעיר. ראש העיר ניר ברקת מתנגד לפתיחתו, למרות מחאות מצד שותפיו הקואליציוניים, עתירה לבג"ץ ואף קריאות לחרם מצד חילונים. רבים בעיר מעריכים כי בעקבות פתיחה יס פלאנט יגבר הלחץ הכלכלי על יזמי סינמה סיטי והם ידרשו ביתר תוקף את הסכמת ראש העיר לפתיחה בשבת.

בדו"ח שהכין לאחרונה מכון ירושלים לחקר ישראל בעבור קואליציה של ארגונים פלורליסטיים בשם "ירו-שלם" נספרו 244 מקומות ואירועים הפתוחים בשבת. אבל המספרים, מסביר אילן, לא מציגים את התמונה המלאה. "ירושלים היא העיר השנייה או השלישית במספר המקומות הפתוחים בשבת בישראל, אבל אני מניח שבמקומות אחרים לא עושים את הספירה הזו", הוא אומר. "למרות שהירושלמי יכול למצוא חנות נוחות, מסעדה ובית קפה, העיר עדיין נותנת תחושה מאוד סגורה, בין היתר בגלל הרחובות הריקים ובגלל שלא ירושלמים מפחדים לנסוע בה בשבת. יש פער עצום בין המצב לבין הדימוי של העיר כמקום סגור, אבל בכלל לא בטוח שהעובדות הן הצודקות ולא הדימוי. רוב המקומות הפתוחים הם מתחמים סגורים - עין כרם, נחלת שבעה והתחנה הראשונה. כל השאר מאוד נקודתי".

מהבחינה הזו יס פלאנט עשוי לשנות במקצת את התמונה, שכן הוא מצטרף למתחם התחנה הראשונה הסמוך, לסינמטק ולקולנוע סמדר, ויחד אולי יצליחו לפוגג מעט את תחושת הכבדות של השבתות בירושלים. דודו עוזיאל, עד לאחרונה עוזרו של סגן ראש העיר קובי כחלון, נאבק רבות למען המיזם: "המטרה היא ליצור מרחב עירוני שבו האוכלוסייה שלא שומרת שבת מקבלת את הצרכים שלה", הוא מסביר, "לא כדי להרגיז מישהו אלא בשם הזכות של התושבים לעיר שלהם ולאיכות החיים שלהם".

נתנאל מסרב להתרגש מפתיחת המתחם. "אני עדיין פסימי", הוא אומר. "החרדים לא טיפשים, בשלב מסוים הם הבינו על מה שווה להיאבק ועל מה לא. הם יודעים שבעוד 15 שנה לא יהיה טעם לפתוח בתי קולנוע בשבת. לא סוגרים לנו את העיר, אבל השאלה היא אם מספר החילונים יספיק". אילן, שממלא כבר עשרות שנים את תפקיד נביא הזעם של החילוניות בירושלים, מסרב גם הוא לחגוג ניצחון: "השאלה הגדולה היא לא מספר המקומות הפתוחים, אלא עד מתי יהיו להם לקוחות. ירושלים מתחרדת, ילדינו עוזבים ואין מקומות עבודה. מחירי הדירות מטורפים ורק אדם שמאמין שצריך לגור בירושלים, דהיינו דתי, יסכים לשלם אותם. האם פתיחת יס פלאנט היא חגיגה לציבור החילוני? כן. האם הוא יציל את החילוניות בעיר? לא".

אורי איילון, פעיל פלורליסטי ורב קונסרבטיבי, רואה את הדברים אחרת. לדבריו, "קשה לדבר היום על האיום הדמוגרפי, כי החרדים של היום הם לא החרדים של שנות ה-80 ולא של עוד 20 שנה. הם כבר לא רואים בירושלים עיר הקודש שיש להיהרג עליה. החברה החרדית נמצאת היום במשבר גדול והם לא מתעסקים בסוגיות האלה. להיפך - המשפחה החרדית הממוצעת, שאחד מילדיה הולך לעבוד, מאושרת מכך שהעיר נותרת פלורליסטית. זו עיר פתוחה שיכולה להיפתח עוד, הבעיה היא שאנחנו שבויים בסיפור של ירושלים הסגורה ותל אביב הפתוחה. כל מה שאנחנו צריכים זה להשתחרר מהסיפור הזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו