בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תושבי ליפתא יוצאים למלחמה על הבית, גם אם לא יהיה לאן לחזור

לפני ארבע שנים, לאחר שקיבל תביעת פינוי מביתו בליפתא, עזב יוני יוחנן את עבודתו ויצא למאבק. עתה, כשכבר נחרץ דינו של היישוב להפוך לחלק מהרחבת כביש 1, הוא יוצא למאבק אחרון על הכבוד

107תגובות
אוליבייה פיטוסי

עבודות הענק להרחבת כביש 1 משער הגיא לירושלים נמשכות כבר כשנתיים, ועד כה הן שינו ללא היכר את הנוף בדרך לבירה. אך העבודות מסתיימות, נכון להיום, בגינות סחרוב, בואך ירושלים. משם ועד לעיר הכביש הוא אותו כביש ישן, שמצד שמאל שלו (עם הפנים לירושלים) שוכנים 13 בתים ישנים. הרחבתו באזור זה תחייב את הריסת המבנים, שהיו פעם הבתים העליונים של הכפר הערבי ליפתא ובשנים האחרונות הם עומדים במרכז סאגה היסטורית ומשפטית שיכולה להשפיע על חייהם על אלפי תושבים אחרים בכל הארץ, המתגוררים בשכונות שהיו פעם בתי נפקדים.

לאחרונה הגישה עיריית ירושלים תביעה לפינוי 13 המשפחות המתגוררות במקום, רובן גרות שם מאז שנות ה–50. פינוי המשפחות הכרחי כדי להרחיב את הכביש. אולם, תביעת פינוי קודמת שהוגשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל לפני ארבע שנים הוקפאה אחרי שאחד התושבים, יוני יוחנן, איתר מסמכים היסטוריים שהוכיחו, לכאורה, שהמדינה העלימה מתושבי ליפתא — וגם מתושבי כפרים ושכונות בכל רחבי הארץ שמתגוררים בבתי נפקדים — נוהל שנועד להסדיר את מעמדם.

בתשובה לבג"ץ הבטיחה המדינה כי ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) תיערך עבודת מטה שתבחן מחדש את היחס לתושבי אותן שכונות לאור הממצאים של יוחנן, אבל הבחינה מחדש לא הולידה דבר מלבד תביעת פינוי חדשה. עתה מבטיח יוחנן להיאבק עד הסוף, בשם כבודם של תושבי ליפתא ותושבי שאר שכונות העולים שיושבו אחרי מלחמת העצמאות והמדינה מעולם לא טרחה להסדיר את הזכויות שלהם.

לפני ארבע שנים, אחרי שקיבל את תביעת הפינוי הראשונה, עזב יוחנן את עבודתו והקדיש את זמנו למאבק נגד הכוונה לפנות אותו ואת משפחתו מהבית שבו הם גרים מאז 1952. כמו אלפים רבים בכפר שלם בתל אביב, בגבעת עמל, בסומייל, בשכונת הארגזים ובעוד מקומות ברחבי הארץ, הם חיים בבתים שננטשו על ידי ערבים וניתנו להם על ידי המדינה בשנים הראשונות לאחר הקמתה, מבלי שהסדירו את מעמדם.

במחקר שערך יוחנן הוא מצא בארכיון המדינה שני מסמכים בעלי משמעות דרמטית. אחד מהם הוא נוהל של משרד האוצר מ–1955, הקובע שכל מי שגר בבית לפני מארס 1953 זכאי לקבל מהמדינה חוזה שכירות ללא תמורה על הבית. מסמך נוסף קובע שמי שגר בבית נפקד הוא בעל זכות ראשונים לרכוש אותו, אם המדינה מבקשת למכור. כלומר שלא ניתן למכור קרקעות ליזמים עם הדיירים עליהן, כפי שנעשה במקרים רבים, למשל בכפר שלם.

על סמך המסמכים האלו הגיש עו"ד גיל־עד חריש, בשם עצמו, כמי שמייצג דיירים רבים שהמדינה מבקשת לפנותם, עתירה לבג"ץ ב–2012. בעתירה מבחין חריש בין שכונות מסוג א' — כמו שכונות היוקרה בקעה, המושבה הגרמנית וטלביה בירושלים, שאוכלסו בידי "פקידי הממסד והמקורבים", כלשונו, שמעמדם הוסדר, לבין שכונות מסוג ב' — שאוכלסו בידי עולים חדשים מארצות המזרח. "תראה לי פולש אחד בטלביה או בבקעה ותראה לי תושב אחד מסומייל, גבעת עמל או ליפתא שעשו אתו חוזה. צדיק אחד בסדום?", אומר יוחנן.

הקו המפריד בין שתי הקבוצות, לטענת יוחנן, ברור: המוצא העדתי. האשכנזים קיבלו את הבתים היקרים, ותוך זמן קצר גם חוזה שהעניק להם אותם באופן חוקי, בזמן שהמזרחים נותרו לגור בבתים הקטנים והמרוחקים, בחזקת פולשים במשך עשרות שנים.

בעתירתו טען חריש שהנהלים שמצא יוחנן בארכיונים הוסתרו מהדיירים, ובכך נמנעה מהם הזכות לקבל חזקה על הבתים שלהם. בתשובת המדינה לעתירה נטען כי הנהלים פורסמו והוצגו מודעות בעיתונות מ–1953, שקראו לדיירים להגיע למשרדי האפוטרופוס כדי להסדיר את מעמדם. המדינה גם הצליחה לאתר אדם אחד משכונת אבו כביר שהגיש ב–1953 בקשה לחתום על הסכם שכירות עם המדינה.

"הם טוענים שפרסמו את ההודעה על הנהלים בעיתון 'דבר'", אומר יוחנן, "אבל אנחנו מדברים על אנשים שהגיעו לפני כמה שנים מכורדיסטאן. מי ידע לקרוא? מי בכלל קרא את 'דבר'? ברור למי הפרסום הזה נועד".

עוד טענה המדינה כי העתירה כוללנית מדי והוגשה באיחור של שנים. אבל בסוף תגובת המדינה נכתב כי "במינהל מקרקעי ישראל (שהפך מאז לרשות מקרקעי ישראל, נ"ח) מתבצעת עבודת מטה שעשויה להשליך ולו בעקיפין על ענייניו. בין היתר, נבחנת לפנים משורת הדין האפשרות לחתום על הסכמי שכירות עם מי שמחזיקים שנים ארוכות בנכסים של רשות הפיתוח, ללא תשלום דמי שכירות". לטענת יוחנן, הסעיף הזה הוא הודאה במשתמע בבעיה שיצרו המסמכים שמצא בארכיונים לרמ"י. לנוכח ההודעה הזו הסכים חריש למשוך את העתירה, כדי לתת למינהל זמן לגבש את עמדתו. במקביל, נמחקו תביעות הפינוי הקודמות והדיירים המשיכו להתגורר בביתם בשקט. מאז חלפו שלוש שנים, ללא שום עדות להתקדמות ב"עבודת המטה".

אבל בינתיים הועבר השטח שעליו מתגוררים תושבי ליפתא לעיריית ירושלים. הפעם, העירייה היא זו ששלחה לדיירים תביעות לפינוי הבתים, כדי שניתן יהיה לקדם את פרויקט הרחבת כביש 1. בבקשה מאיצה העירייה בבית המשפט להורות על פינוי הבתים: "ביצוע עבודות שדרוג כביש 1 דרוש באופן מיידי, ברמת נחיצות גבוהה ובלוחות זמנים שאינם סובלים דיחוי", נכתב בתביעה.

בימים אלו מתכנן יוחנן הגשת עתירה חדשה לבג"ץ. לטענתו, הנהלים שנועדו למקורבים הוסתרו בכוונה מהדיירים המוחלשים של השכונות. "אני מרגיש כמו מי שמחזיק את הפתיל שיכול להצית את המלחמה בין מזרחים לאשכנזים. מצד אחד הם אומרים שהם יושבים ושוקלים, אבל ביד השנייה מחזיקים גרזן ומעיפים אנשים מהבתים. אני טיפש ותמים שהאמנתי להם והסכמתי למשוך את העתירה, אבל לא רציתי לעשות נזק למדינה", הוא אומר.

מעבר למאבק המשפטי, תושבי ליפתא כבר מבינים שגם אם ינצחו הם לא יוכלו להישאר בבתיהם. שכן אין דרך להרחיב את הכניסה לעיר מבלי לפנות אותם. את המאבק, לדבריהם, הם מנהלים על כבודם ועל פיצוי הולם שיאפשר להם לקנות בית במקום אחר. "כל הילדים שלי נולדו פה. אם יש הפקעה אני מבין שאין ברירה, אבל אני לא אצא בשום פנים ואופן אם לא יהיה לי פתרון לדירה בשבילי ובשביל המשפחה שלי", אומר משה מנשה, מוותיקי השכונה.

מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה כי "הצגת הדברים מסלפת את העובדות". לדבריהם, בעקבות הגשת העתירה הזמינה רמ"י חוות דעת מההיסטוריון יוסי כץ, שהיה בה כדי להפריך את הטענה שהמדינה הסתירה נהלים שלפיהם יש לדיירים זכות לקבל חוזה להסדרת זכויותיהם בנכסים וכן שיש להם זכות ראשונים ברכישתם.

"יוסי כץ מצא פרסומים בעיתונות מהתקופה הרלוונטית, שבה פורסמו זכויות הדיירים באותה תקופה — כך שלא הוסתר דבר. נהפוך הוא. עמדתנו היתה שיש לדחות את העתירה על הסף וגם לגופה. רק בשולי הדברים צוין כי מתבצעת עבודת מטה שעשויה להשליך ולו בעקיפין על ענייננו. העותר משך את העתירה כי הבין שאין לה סיכוי ורצה להימנע מהוצאות".

לטענת רמ"י, לא היתה הקפאת הליכים לפינויים בעקבות העתירה. "המינהל הפסיק לעסוק בתביעות פינוי כי הטיפול בנושא עבר לגורמים האחראים על הרחבת כביש 1".

טל שחר

שכונות היוקרה מחליפות את שכונות הנפקדים ודייריהן

סוגיית זכויותיהם של הדיירים בבתי נפקדים היא מהסוגיות המשפטיות והחברתיות המורכבות והנפיצות בישראל. מדי פעם היא עולה על פני השטח כאשר המדינה, או יזם פרטי שהמדינה מכרה לו את הקרקע, מנסה לפנות את הדיירים מביתם לטובת הקמת שכונה חדשה. 

כך קרה בג'מוסין (גבעת עמל), שהפכה בחלקה האחד למגדלי אקירוב, בחלקה האחר למגדלי YOO, ובחלק נוסף מנהלים היזמים יצחק תשובה ומשפחת כוזהינוף מאבק לפינוי התושבים להקמת שכונת יוקרה נוספת. התרחשות דומה היתה גם בכפר שלם, בסומייל, בשכונת הארגזים ועוד. המעמד המשפטי והסיפור ההיסטורי של כל שכונה שונים, אך המשותף לשכונות הללו הוא שכולן אוכלסו על ידי עולים ממוצא מזרחי בתוך בתים של פליטים פלסטינים, ושהמדינה לא טרחה להסדיר את הזכויות שלהם על הבתים במשך עשרות שנים. 

ראשית הבעיה בסוף מלחמת העצמאות. הפליטים הפלסטינים הותירו אחריהם עשרות אלפי בתים בכל רחבי הארץ. הבתים אוכלסו במהירות על ידי המדינה ולרוב הופנו אליהם עולים חדשים שהגיעו מצפון אפריקה וממדינות ערב. אכלוס הבתים שימוש פתרון מגורים מהיר לאלפי משפחות של עולים, אבל ממסמכי התקופה עולה שלתפיסת הבתים היו גם מטרות אחרות, לא פחות חשובות — ביצור גבולות המדינה החדשים ומניעת חזרתם של הפליטים הערבים.

אבל בניגוד לתפיסה המקובלת, הביורוקרטיה הישראלית החלה לגבש מדיניות מסודרת כלפי הבתים האלו די מהר, באמצעות רשות הפיתוח (שהיתה אז מחלקה במשרד האוצר), הסוכנות היהודית, השלטון המקומי, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומשרדי הממשלה. עם זאת, ההסדרה נשמרה לעתים בסוד — כדי שלא לעורר תרעומת בינלאומית על חיסול הרכוש הערבי שנותר בשטח מדינת ישראל. 

בראשית שנות ה–50 קיבלו כמאה אלף עולים שהופנו למושבים זכויות חכירה על הבתים ועל קרקעות העיבוד. גם הקיבוצים שתפסו קרקעות נפקדים פלסטינים קיבלו אותן כחוק. 
קבוצה נוספת שקיבלה הסדר על הבתים היא זו של כמה מאות שופטים, פקידים ואנשי ממסד, שקיבלו בתים מהמדינה. באמצע שנות ה–50 הוסדרו הבתים האלו והועברו לידיהם כחוק. מה שלא קרה בנוגע לבתים שנמסרו לעולים החדשים.

בין המסמכים שהגישו עו"ד גיל־עד חריש ויוני יוחנן בעתירה לבג"ץ בשנת 2012 ישנו סיכום פגישה דרמטי מאפריל 1949, מדיון בהשתתפות פקידים ממשרד ראש הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל. בעקבות החלטת הממשלה להעביר את משרדי הממשלה לירושלים, נכתב במסמך, "תקבענה בערך 400 יחידות דיור לפקידי הממשלה ולהם זכות בכורה לדירות בבקעה, המושבה הגרמנית והיוונית, עד כמה שדירות אלו לא חולקו לנו".

באותה ישיבה נמסרו השכונות מוסררה וליפתא לניהול מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. בעוד הפקידים קיבלו את הבתים הערביים המפוארים בשכונות היוקרה בקעה והמושבות, העולים קיבלו בתים, שלרוב היו מנותקים מחשמל וממים, בשכונות הקצה – ליפתא, מוסררה ועין כרם. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו