זכרונות מהחיים בבית המצורעים שהטיל אימה על ירושלים

שתי נשים התגוררו במתחם בית הנסן, המוכר כבית החולים למצורעים בירושלים. הראשונה, אנה מרי שוברט מגרמניה עברה אליו לפני 120 שנה יחד עם בעלה קרל כדי לטפל במאושפזים. השנייה, רבקה רגב, היא בתו של הרופא הישראלי שטיפל בחולים האחרונים שנותרו במקום עד לשנות ה-2000. באחרונה איתרה רגב את יומנה של שוברט ששופך אור על החיים במוסד הרפואי מוקף החומה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תמונה קבוצתית של מטופלי בית הנסן, לפני כ-120 שנה
תמונה קבוצתית של מטופלי בית הנסן, לפני כ-120 שנהצילום: משפחת שוברט
ניר חסון
ניר חסון
ניר חסון
ניר חסון

"בית הנסן" שמוכר לירושלמים גם כ"בית המצורעים" וכמרכז תרבות הוא מבנה היסטורי מפואר, גדול ומוקף חומה בשכנות טלביה שבמרכז העיר. בימי סגר הקורונה הפכה הגינה הפורחת שלו למקום מפלט לרבים שחיפשו מקום להתאוורר או לעבוד בשקט באתר טבע עירוני. רק לפני שבועיים, לפני בוא השלג, המקום המה משפחות וילדים שהתרוצצו בין השקדיות הפורחות.

הגינה הזו פרחה, מתברר, גם לפני 120 שנים. "הפירות שאכלנו היו נפלאים ובשפע! היו לנו שני כרמים יפים", תיארה ביומנה אנה מרי שוברט. "בירושלים טעמתי לראשונה ירקות שונים ויפים". שוברט גרה בבית בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה–20. יומנה, שהפרקים בו שעוסקים בירושלים תורגמו לעברית, שופך אור על החיים אז. "לחג המולד היתה לנו חסה לתפארת, בפברואר כרובית, ענקית", היא מתארת. "היה ירק ערבי, באתינג'אן, משהו דומה למלפפונים בצבע כחול (חצילים, נ"ח). תרמילים שהיו תלויים על גבעולים דקים (כנראה שעועית ירוקה), קטפנו בעדינות ובשלנו בחמאה עם בצלים ועגבניות. גם פול היה מאכל חביב".

בית הנסן, אתמול. בתקופת הקורונה הפכה הגינה הפורחת שלו למקום מפלט לרבים שחיפשו מקום להתאוורר או לעבוד בשקט. או למעין אתר בילוי בטבע (עירוני)צילום: אוהד צויגנברג

התיעוד הזה נמצא הודות לצירוף מקרים. אחראית לו אישה בשם רבקה רגב שגם לה היכרות קרובה עם המתחם; אביה, ד"ר משה בר גולדגרבר, עבד בו כרופא החל מ–1964 והמשפחה עברה לגור בבית החומה, מבנה קטן, הצמוד לחומת בית החולים. בשנת 2004 החלה רגב בתחקיר על ההיסטוריה שלו. בין היתר היא הגיעה לארכיון המרכזי של הכנסייה המורבית בארה"ב, שם היא ראתה צילום של ציור של בית הנסן בירושלים.

כשביררה על תולדות הציור היא גילתה שהוא נתרם לארכיון הכנסייה בגרמניה על ידי בתו של אדם בשם יוהנס שוברט — שמת בגרמניה ב–1996 (בן 97 היה במותו). כיצד הגיע הציור ליוהנס? התחקיר של רגב הוביל אותה להוריו, בני הזוג אנה מרי וקרל שוברט. השניים הגיעו לירושלים בסוף המאה ה–19 כדי לשרת בבית המחסה מטעם הכנסייה המורבית, זרם פרוטסטנטי גרמני שהחזיק את המקום. כאן היא כתבה את היומן, כאן נולדו לה שישה ילדים, שניים מתו בינקותם. אחד מהארבעה ששרדו הוא יוהנס. כך הגיע הציור לבתו. רגב פנתה לבני המשפחה החיים בגרמניה ואלה מסרו לידיה את דפי היומן, יחד עם צרור תמונות היסטוריות של המשפחה ובית המחסה מתקופת שהותם במקום.

"הייתי נפגשת עם חולים ומדברת איתם מקרוב, החוק היחיד של אבא שלי היה שכשנכנסים הביתה רוחצים ידיים עם סבון"

רבקה רגב
רגב ליד מודל של בית הנסן שנתרם על ידי הכנסיה המורבית בגרמניה, והוצב במבנה הירושלמי, ב-2018 צילום: מיכאל הורטון

עבור רגב שדאגה לשלוח את היומן לתרגום, היתה זו סגירת מעגל. גם היא גדלה במקום שאותו הכירו כולם כ"בית המצורעים", ועבורה היה פשוט בית, די רגיל. "הייתי נפגשת עם חולים ומדברת איתם מקרוב, החוק היחיד של אבא שלי היה שכשנכנסים הביתה רוחצים ידיים עם סבון", סיפרה ל"הארץ". "פעם יצאתי מהבית וממול עברה כיתה עם מורה והוא אמר 'הנה תראו מצורעת'. אז אמרתי להם שאני לא מצורעת ובכלל אין פה מצורעים, מצורעים יש בתנ"ך. הצרעת בתנ"ך זה עונש אלוהי, מחלה שנגרמת מחטא, כאן זה חולים במחלת הנסן ומאוד חשוב לי שלא יקראו לזה בית המצורעים".

עזרת ישו

מחלת הנסן היא מהמחלות העתיקות ביותר שידועות לאדם. החולים בה סובלים מזיהומי עור קשים ופגיעה באיברים שונים, בפנים ובגפיים. הגם שהיא נעלמה ממרבית חלקי העולם המודרני (גם בזכות טיפול אנטיביוטי משולב ויעיל), היא עודנה קיימת במדינות מתפתחות, ובעיקר בהודו ובנפאל - ומאות אלפים סובלים ממנה. אולם ההיסטריה סביבה כבר אינה כמו פעם. אז, הפחד מפני הידבקות הביא להקמת בתי מחסה מרוחקים מהעיר ומוקפים בחומה. ב–1885 הוקם בירושלים בית המחסה Jesus Hilfe, עזרת ישו, בשטח מבודד. לימים הפך המוסד ל"בית הנסן".

המאושפז האחרון שוחרר מבית החולים בשנת 2000 (בית החולים המשיך לפעול כמרפאת חוץ לחולי הנסן עד 2009), ד"ר גולדגרבר מת ב–2007, בגיל 94, אמה של רגב נפטרה שנה לאחר מכן. אחר כך נקלעה רגב לסכסוך עם משרד הבריאות שביקש לפנות אותה מהבית. "טענו שאני רוצה מיליונים על הבית אבל כל מה שרציתי זה לדעת בוודאות שהוא לא יהרס", היא אומרת. ב–2012 היא פינתה את הבית, שהפך לאחר מכן לבית הקפה "עפאיים".

"הם הרביצו זה לזה בפראות והרסו את עץ האשוח. בעקבות האירוע החלטתי לא לתלות שוב שקיות ממתקים על העץ"

אנה מרי שוברט
משפחת שוברט בבית הנסן. כאן נולדו למשפחה שישה ילדים, שניים מתו בינקותם. אחד מהארבעה ששרדו הוא יוהנסצילום: משפחת שוברט

אז לפחות כבר ידעה את ההיסטוריה של המקום, כמתואר ביומנה של שוברט היא מביעה געגועים לגרמניה, תסכול וכעס אורינטליסטיים מהתנהגות החולים, אבל גם סקרנות רבה לעיר לתושביה ולמאכלים שלהם. כך למשל היא כתבה על ערב חג המולד הראשון בבית המחסה. "היה לנו טקס נחמד של הענקת מתנות זה לזה ותוך כדי כך גם תפילה קטנה. אחר כך יצא בעלי אל המרפסת ואמר: 'היום אני חש געגועים... חג מולד בלי שלג!' בלילה התעוררתי מכאב שיניים, הבטתי אל המרפסת ומה ראיתי? הכל היה לבן. לא אמרתי דבר לבעלי. בבוקר קראתי אליו: 'תביט החוצה, הכל נעשה לבן'. הוא השיב: 'את לא מסוגלת להלבין בשבילי דבר'. מה גדול היה האושר על שחג המולד היה בכל זאת לבן".

אבל המשך חג המולד היה פחות מוצלח, שוברט כותבת כי עץ האשוח המאולתר שהציבו בני הזוג בבית החולים "נבזז". "זה היה נורא", תיארה. "הם הרביצו זה לזה בפראות והרסו את העץ. בעקבות האירוע החלטתי לא לתלות שוב שקיות ממתקים על העץ". לאחר המקרה הוזמנה המשפחה לקונסוליה הגרמנית לחוויה מתקנת. "שם היה עץ חג מולד נפלא וגדול שהובא מגרמניה. הוא היה מקושט בשוקולדים שונים שהורדו מן העץ בעדינות ובנימוס וחולקו לחוגגים".

"על המחצלת הגישו פיתות טריות וכמה קערות קטנות, ובהן פרגיות מטוגנות בשמן וביצים קשות, גם הן שוחות בשמן. הזמינו אותנו לאכול. אבל איך? לא היה במה, אפילו לא כף!"

אנה מרי שוברט
יוהנס שוברט כשהיה תינוק. בתו תרמה את הציור של בית הנסן לכנסייה בגרמניהצילום: משפחת שוברט

המתקן של חליל

רפואת המאה ה–19 לא יכלה להציע הרבה לחולי מחלת הנסן מלבד בידוד, סיעוד ואוויר צח. כך החולים נותרו מאושפזים במקום במשך שנים ולעתים עשורים. שמו של אחד מהם, ששוברט התיידדה איתו, היה חליל. תושב רמאללה. על פי היומן, כשבני הזוג שוברט הגיעו למקום, הוא כבר היה דייר ותיק. 17 שנים. "הוא תמיד העיר משהו על נעלי השרוכים הגבוהות שלי: 'תני לי לראות כמה חורים ישנם בנעליים שלך?' או: 'תני לי מטבע על כל חור'. הוא אהב לעשן ורצה לקנות טבק בכסף הזה", כתבה. "בהתחלה הרגיש טוב והגיע בכוחות עצמו לעיר. הוא נאלץ לעשות זאת בסתר בשל האיסור על היציאה מהמקום. מאוחר יותר לא היה מסוגל ללכת מרחק כזה. הוא נעזר בקביים וכשמצב רגליו הורע החליק על אחוריו עד שבנו לו מתקן שאותו הובילו שני אנשים".

בזכות התיאור של אופן התקדמות המחלה שלו זיהתה אותו רגב בשתי תמונות שנמסרו לה על ידי משפחת שוברט. בתמונה הראשונה הוא נראה יושב ונשען על קיר, רגליו קטועות אך ידיו שלמות. בתמונה השנייה, מצולם יחד עם שאר החולים בחזית בית החולים הוא כבר ישוב על המתקן שאותו תיארה שוברט, וגם כפות ידיו קטועות.

חליל. "הוא נעזר בקביים וכשמצב רגליו הורע החליק על אחוריו עד שבנו לו מתקן שאותו הובילו שני אנשים", כתבה שוברטצילום: משפחת שוברט

אחד הקטעים היפים ביומן עוסק בביקור בבית אביו של חליל. "בשנה הראשונה לפעילותנו בירושלים הזמין אותנו אביו של חליל לכפרו רמאללה הסמוך, לאכול ענבים", תיארה שוברט. "הפלאח שלו הביא אתו חמורים שעליהם רכבנו אל הכפר. בפעם הראשונה שרכבתי על חמור — שבועות אחדים אחרי שהגענו, בדרך להר הזיתים, החלקתי ונפלתי כמה פעמים. עכשיו הרגשתי נוח יותר בעת הרכיבה".

על האירוח עצמו כתבה: "כעבור זמן מה פרשו חולצה לא נקייה ביותר על הרצפה, בין האורחים. עליה הניחו מחצלת קש ועליה — פיתות טריות שנאפו זה עתה וכמה קערות קטנות, ובהן פרגיות מטוגנות בשמן וביצים קשות, גם הן שוחות בשמן. הזמינו אותנו לאכול. אבל איך? לא היה במה, אפילו לא כף!

"הסתכלתי על האחרים, רציתי לראות מה הם עושים. איש לא צחק על האורחים המגושמים. האחות אוגוסטה בצעה חתיכה מן הלחם ושלתה בעזרתה ביצה מתוך השמן. היא לקחה באצבעותיה פרגית, קרעה אותה לחתיכות והגישה לנו. בסוף הגישו קפה חזק, סמיך, בלי סוכר ובלי חלב בקנקן פח קטן שהועבר מיד ליד".

בית הנסן, אתמול. המאושפז האחרון שוחרר מבית החולים בשנת 2000 (בית החולים המשיך לפעול כמרפאת חוץ לחולי הנסן עד 2009)צילום: אוהד צויגנברג

"שערות בחלב"

אומללותם של החולים ובני משפחותיהם משתקפת מבין שורות היומן. חלקים מהקטעים בו מזעזעים. "פעם אחת הופיעה אמא עם בנה, איש גדול, חזק, בהיר, ואמרה שהיא עשתה כל מה שיכלה לטפל במחלתו של בנה היחיד, לשווא. כך בישלה בשבילו 'תינוק שאך זה נולד בעדשים, בתקווה שהוא ייבהל עד כדי כך שיבריא'. בייאושה קרעה האישה את שמלתה, צעקה בקול, פרעה את שערה, ולא היה אפשר לנחמה". החולה הזה "היה היחיד עם צרעת 'לבנה' שראיתי ב–17 שנות שהותי בירושלים. במחלה מסוג זה אין לחולה נגעים, פניו מלאים ואדומים אבל לפתע נעשות רגליו אדומות־כהות וכואבות. כשהדלקת הזאת נעלמת העור מלבין ומתכסה בקשקשים".

ב–1898 נערך בירושלים הביקור המלכותי וההיסטורי של הקיסר הגרמני וילהלם השני ואשתו אוגוסטה שהיה אירוע מפתח בתולדות הארץ ובתולדות הקהילה הגרמנית של ירושלים. "ילדינו הגיעו לבית הספר על חמור, כשהם ישובים בתוך ארגזים", כתבה. כך ראו אותם הקיסר ואשתו כשעברו בדרך בית לחם. "הם שמחו לפגישה והקיסרית נתנה לליזלבט הקטנה זר סיגליות!".

כרכרה בחצר בית הנסן בסוף המאה ה-19צילום: משפחת שוברט

בתמונות שמציגה רגב אפשר לראות את שוברט במטבח, את התינוק יוהנס בעגלה על מרפסת בית החולים ואת בני המשפחה בכרכרה המשפחתית. תמונות אחרות באוסף הן של כל החולים. מבט ראשון בתמונה הקבוצתית לא מגלה משהו חריג, נדמה שזו תמונה רגילה של קבוצת אנשים מתחת לגרם מדרגות. מבט מקרוב על הפנים של המצולמים חושף את העיוותים ואת סבלם בשל המחלה.

בהמשך יומנה מספרת שוברט על שלל בעלי החיים שגדלו בחצר בית החולים כדי לפרנס אותו. בכל האמור במעבר של אלה מן החצר למטבח, ניכר שרגשותיה מעורבים. בכתיבתה היא נסערת (לחיוב) מהאוכל המזרח תיכוני אבל גם נגעלת ממנו בו זמנית: בעיקר מ"שערות העיזים הצפות בחלב" או "ריח העשן בחמאת העיזים".

ב–1908 מת אבי המשפחה, קרל בפתאומיות. עם מותו הסתיימה שליחותם של בני הזוג, "17 שנים היינו שם ואז הגיע הסוף, עם מותו של בעלי משבץ לב", כתבה שוברט. "באותו יום היתה הלוויה. קברו אותו בהר ציון. 14 ימים לאחר מכן יצאתי לדרכי. רק בהגיעי לגרמניה הצטללה עלי דעתי. אלה היו ימים נוראים!".

בית הנסן, אתמול. הוקם ב-1885 בשם Jesus Hilfe (עזרת ישו, בגרמנית)צילום: אוהד צויגנברג

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ