שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם למשה ליאון יש בכלל סיכוי מול ברקת?

איך הוקמה הקואליציה המוזרה נגדו, מה זה אומר על הבירה, ואיך היא תיראה בעוד 5 שנים. הבלוג הירושלמי ברב-שיח לקראת הבחירות המקומיות

ניר חסון
יאיר אטינגר
אנשיל פפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניר חסון
יאיר אטינגר
אנשיל פפר

מבין כל הבחירות שיערכו ביום שלישי, אלו של ירושלים הן ללא ספק המעניינות והחשובות ביותר. מול ראש העיר ניר ברקת התייצבה קואליציה של דוברי רוסית מישראל ביתנו, אנשי ש"ס מגובים בצוואתו של הרב עובדיה המנוח, הליטאים שתחת דגל התורה, חלקים מסניף הליכוד בירושלים ומאוכזבי ראש העיר המכהן.

האם מי שעומד בראש המאמץ - אביגדור ליברמן ואריה דרעי - יצליחו לקשור את הקצוות הרופפים ולהעמיד גוש מוצק מול ברקת? האם החרדים יעשו כמצוות רבם? ומה יצוו הרבנים והעסקנים? מה יעשו הליכודניקים? והאם ברקת יצליח להזיז את החילונים מאדישותם? ומה כל זה אומר על ירושלים של היום ושל עוד 5 שנים?

ליברמן וליאון, במסע בחירות בירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי

כדי לענות על השאלות הללו, אירחנו היום רב שיח בנושא הבחירות בירושלים, נמצאים איתנו, יאיר אטינגר, כתבנו לעניניי חרדים, אנשיל פפר, כתבנו בלונדון, ובעברו כתב חרדים ועורך עיתון "כל העיר" וניר חסון, הכתב בירושלים.

ניר חסון: נתחיל בשאלה שבכותרת, שהיא גם המעניינת שבהן: "האם למשה ליאון יש סיכוי לנצח מחר?"

יאיר אטינגר: שלום לכולם, אני לא מסתכן בהימורים, אבל המצב אינו מאפשר חיוכים במטה ליאון. נפרט בהמשך. כרגע הוא בריצה היסטרית אחרי כמה קבוצות חסידיות, שלא עונות לו לטלפון.

ניר חסון: למה לדחות את הדבר המעניין מכל. מי עוד נותר בלשון המאזניים אצל החרדים? אני רוצה להזכיר שבשעה הזו ביום שני בנובמבר 1993 גם טדי חשב שהמשחק גמור. אולמרט סגר את העסקה ההיסטורית עם החרדים ביום שני ב-1700, עוד שעתיים וחצי. זה לא יכול לקרות גם הפעם?

אנשיל פפר: אין ספק שאצל החרדים, שום דבר לא סגור עד לסגירת הקלפיות. אבל אני לא רואה כאן חזרה על תסריט 1993. אולמרט היה נציג הליכוד מול קולק שנלחם את מלחמתו האחרונה ולמעשה היה שריד אחרון לשלטון מפא"י בירושלים. התמונה היום שונה בתכלית. הליכוד מפולג, נתניהו אמנם לא הביע עמדה לגבי מועמדו לראשות העיר, אבל העובדה שהוא מעדיף ללכת לכנסים בנתיבות במקום להופיע בירושלים וכמובן ההעדפה הברורה של "ישראל היום" מוכיחה היכן נתניהו עומד. וכמובן שבניגוד ל-1993, הציבור החרדי מפולג יותר מאי פעם. מעניין אותי מה יאיר חושב, האם הרבנים החרדים בכלל מסוגלים עדיין להעמיד מועמד אחד מוסכם ולהורות לכל אנשיהם להצביע עבורו?

יאיר אטינגר: למרות הפיתוי להגיד שאבד הכלח על דילים עם חרדים על מועמד מוסכם, בגלל שהציבור מפולג מדי וכו', ולמרות שבמידה רבה זה הסיפור של הבחירות הנוכחיות (הפלג הירושלמי, אוירבך וכו') - אני חושב שזו מסקנה נמהרת מדי. ייתכן דיל חרדי כולל. מה שקרה עם ליאון - בניגוד ללופליאנסקי וגם בניגוד לפרוש - הוא שנעשו כאן טעויות טקטיות חמורות. ניר ברקת הביא יועצים חרדים שערבבו חזק מאוד בתוך המגזר, ובעצם עשו עבודה טובה ויסודית במגרש חוץ כביכול. ליאון יכול היה לעבוד הרבה יותר טוב בתוך המגזר החרדי, והכלים שהעמיד לרשותו דרעי לא הספיקו.

ניר חסון: אני חושב שזה מאפיין את הקמפיין של ליאון לא רק בקרב החרדים, זה היה קמפיין קצת מחופף. ליאון ואנשיו לא הכינו שיעורי בית וסמכו, לדעתי, יותר מידי על הבטחות של דרעי וליברמן. אבל תנו לי להיות האיפכא מסתברא, אם עדיין ניתן לסגור דיל עם החרדים ועם רוב הציבור החרדי כן ילך עם ליאון ובשיעורי הצבעה גבוהים. ובהינתן שהציבור החילוני לא יסתער על הקלפיות, אז אולי המשחק עוד לא נגמר?

אנשיל פפר: אני מסכים שמסוכן להמר על בסיס סקרים, אבל אני חושב שהאינדיקציה החזקה ביותר היא האופן בו מתבטאים בימים האחרונים שני השושבינים הראשיים של משה ליאון - אביגדור ליברמן ואריה דרעי. ליברמן, שנמצא בלחץ מכך שההימור הגדול שלו עומד להיכשל ועוד יותר מפסק הדין בעוד שבועיים בפרשת מינוי השגריר, מתחיל לצאת בפייסבוק ובראיונות לתקשורת באמירות מדיניות קיצוניות כלפי הפלסטינים והטורקים, מתוך תקווה שזה יסב את תשומת הלב מהמפלה הצפויה שלו בירושלים.

דרעי לעומת זאת, שלא יכול להסב את הדיון לשדה המדיני, מתחיל להצטדק בראיונות שהוא בכלל לא תמך בהתחלה בליאון אלא חשב ללכת על ברקת ו"מרן התעקש" לתמוך בליאון מכיוון שהוא ספרדי ודתי. לא בפעם הראשונה, וכנראה לא האחרונה, דרעי מחפש להפיל את הטעויות שלו על הרב עובדיה שכמובן כבר לא יכול להכחיש. הלחץ של דרעי וליברמן, כמעט פניקה, אומרים לי יותר מכל סקר.

יאיר אטינגר: אני מסכים, אבל לדעתי דרעי הפך בימים האחרונים את ההיסטריה לשיטת עבודה. הוא לא בא כווינר, אלא כמי שמייצג את מרן ואת גורלם של החרדים הנתונים תחת גזירות עם גבם לקיר, גם בבחירות. לדעתי זה צעד מחושב, שמופנה פנימה לתוך הבית החרדי: אנחנו בצרות צרורות אם ליאון נכשל. אנחנו, כולנו. הוא מקווה שזה מה שיעזור לו גם עם הרב אוירבך, לשכנע אותו להסיר את המועמדות של חיים אפשטיין. היום, אגב, הוא שוב הגיע לרב כדי להתחנן על העניין הזה. אני לא מזלזל בכוח של השיטה הזאת.

ניר חסון: אז יש עוד לדעתכם סיכוי שאפשטיין יפרוש? יש סיכוי שאחת משלוש החסידויות הגדולות תודיע על תמיכה מפתיעה בליאון?

יאיר אטינגר: זאת תהיה הפתעה אדירה אם כן. כל הפרשנים יאכלו את הכובע ויצטרכו להודות שאריה דרעי הוא עדיין ילד הפלא הבלתי מעורער.

ברייקינג ניוז: הודעה שהגיעה זה עתה מטעם דובר ש"ס: "מועצת חכמי התורה תקיים הערב תפילה מיוחדת על ציונו של מרן זצ"ל שיעתיר בתפילה בשמי מרום ע"כ אחד ואחת שיקיים מחר ביום הבחירות את בקשתו וצוואתו ויעשה נחת רוח למרן".

מבלי להיכנס לצדדים החוקיים של זה, זה מוכיח את מה שאמרתי: היסטריה.

ניר חסון: מקורבו של ברקת אמר לי אתמול שהם בונים על זה שהריב במגזר החרדי מספיק גדול כדי שהם לא יספיקו לסגור אותו בזמן שנשאר עד לפתיחת הקלפיות. אבל תרשו לי לשנות נושא. על מה הייתה מערכת הבחירות הזו? לדעתי בירושלים ישנם שני נושאים גדולים - בעיות תושבי מזרח העיר והמתח בין החרדים ללא-חרדים. שני הנושאים האלו לא עלו כלל על שולחנם של הקמפיינרים. לגבי מזרח ירושלים זה לא מפתיע כי הבוחרים שם מחרימים את הבחירות כבר 45 שנה אבל למה נושאים כמו התחרדות שכונות ופתיחת עסקים בשבת לא הפכו לנושאים במערכת הבחירות הזו?

אנשיל פפר: אין ספק שהנושאים המרכזיים לא עלו. הייתי מוסיף גם נושא שלישי, יוקר הדיור בירושלים. התקשורת והפוליטיקאים עוסקים ביוקר הדיור בתל-אביב וגוש דן די בהרחבה מאז מחאת האוהלים לפני יותר משנתיים, אבל הבעיה החמורה לא פחות בירושלים לא עולה כמעט. גם במערכת הבחירות אני לא מתרשם שהיא תפסה נפח. הבעיה המרכזית, והיא נוגעת לכל הסוגיות שהזכרנו, היא שכבר מזמן אין תפיסה עירונית או לאומית לגבי עתיד ירושלים. מצד אחד יש תחושה שעניין מזרח העיר הוא סוגייה מדינית שתמצא את פתרונה לאחר בוא המשיח, שאת הנושא החרדי תפתור הדמוגרפיה ושהדיור הוא בכלל לא בשליטה של אף אחד. בינתיים התושבים, בכל חלקי העיר סובלים והפוליטיקאים מתעסקים בעיקר בפוליטיקה הקטנה. זה די נוח לניר ברקת שלא נדרש בשום שלב במערכת הבחירות הזאת לספק תשובות רציניות לבעיות המהותיות של העיר.

ניר חסון: לדעתי קודם חשוב לזכור ששתי הזירות - החרדים והערבים - היו שקטות למדי בשנים האחרונות. בתחילת הקדנציה של ברקת היו כמה עימותים סביב חניון קרתא ומפעל אינטל ומזרח העיר -בעיקר אזור סילוואן בער מבקבוקי תבעירה ורימוני גז. אבל בשנתיים האחרונות חלה רגיעה בשתי הזירות.

נקודה שנייה, לשני הצדדים לא היה אינטרס להעלות את הנושאים האלו. ברקת, שספג ביקורת מצד פעילים חילוניים על כך שלא הצליח לבלום מגמות של התחרדות שכונות, לא רצה להעלות את הנושא גם כדי לא להזכיר לחילונים את הבעיה הזו וגם מתוך תקווה לגזול קולות מהמחנה החרדי - בסיס הכוח של ליאון. ליאון בטח שלא רוצה לדבר על התחרדות כי זה חושף את הבעיה המובנית בקמפיין שלו - מועמד של הציבור החרדי שחייב תמיכה של לפחות 15,000 קולות לא חרדים.

על מזרח ירושלים אף אחד לא רוצה לדבר. אחרי טדי ברור שרק איש ימין יכול להיבחר בירושלים, ושני הצדדים התחרו מי יותר ימני. ברקת מצטלם ברגעים אלו ממש בעיר דוד וליאון השתמש בתושביו הפלסטינים רק כרקע לסכנה הנשקפת לתושבי הגבעה הצרפתית.

יאיר אטינגר: אז שלושתנו מסכימים בעניין הפלסטיני שעצימת העיניים נוחה לכולם. אבל בעניין החרדי, זה לא משהו מהותי יותר? כפי שהראית, ניר, בפוסט האחרון שלך קרו דברים מהותיים יותר. הרי החלוקה חרדים-חילונים בירושלים היא נחלת ההיסטוריה. המאבקים הגדולים של כביש בר אילן מאחורינו. עכשיו סדר היום השתנה, כי מי שעומד מול המחנה הקנאי (לא בטוח שזה כל החרדים) הם הרבה מאוד אקטיביסטים חובשי כיפה, או חובשי כיפה שקופה. בכל מקרה, זה לא מרצ.

אנשיל פפר: אני מסכים לגמרי עם ההערכה של שניכם שהמאבק המדובר בין חרדים לחילונים בירושלים הוא כבר פחות נושא רלוונטי מבעבר. הדמוגרפיה הירושלמית מתחילה כבר להראות ש"ההשתלטות" החרדית על העיר כנראה לא יוצאת לפועל, קשה לחזות כיצד תראה העיר בעוד עשרים שנה, אבל העתיד לא שחור כפי שניסו להפחיד אותנו.

מה שחסר לי מאוד בבחירות האלה הוא נרטיב חדש שיצביע על הכיוונים של ירושלים בעתיד. אחד הדברים המטרידים ביותר זה היחלשות המפלגות הגדולות. הליכוד אמנם מריץ מועמד באופן רשמי, אבל הסניף מפולג ואפילו ראש העיר לא תומך בו. זאת מערכת הבחירות השלישית ברציפות בירושלים בה למפלגת העבודה ולשמאל אין מועמד של ממש. גם בשיא כוחו של טדי, הליכוד שראה עצמו מפלגת שלטון בפוטנציה הריץ מועמדים. בכלל נראה לי ששתי מפלגות השמאל, מרצ והעבודה - שהתאחדו לרשימה משותפת, עלולות לחטוף מכה קשה מאוד מכמה מפלגות עצמאיות מעניינות ורעננות שיוצרות אלטרנטיבה.

כמובן שחייבים להודות שניר ברקת הצליח במקום שאף פוליטיקאי ישראלי אחר לא הצליח, לבנות את עצמו כראש עיר חזק, עם בסיס פוליטי עצמאי לגמרי, שהולך כנראה לסגור על קדנציה שנייה בעיר גדולה. זה הישג של ברקת וזה מעיד על זלזול גמור של המפלגות הגדולות בירושלים.

ניר חסון: זה לא רק בירושלים. המפלגות הגדולות משכו את ידיהן מהמגרש המוניציפאלי בהרבה מקומות. ואם הן קימות זה לרוב ככסות פוליטית להתארגנות מקומית. אבל אני לא מסכים איתך בנושא ההתחרדות. אני גם לא חושב שירושלים תתחרד לחלוטין, אבל אין לי ספק שהתחרדות שכונות חילוניות זה הנושא המטריד ביותר את התושבים באותן שכונות. די לדבר עם תושבי קרית יובל, גבעת המבתר, גילה, נווה יעקב ומקומות אחרים כדי להבין את התחושה שהרחוב שלהם משתנה והם לא יוכלו להישאר בו.

הפיתרון של ליאון לבעיה הזו - לבנות עוד ועוד ועוד - כמה שיותר שכונות וכמה שיותר מהר, כדי שלחרדים יהיה איפה לגור. זה מביא אותי למה שלדעתי צריך להיות הנרטיב החדש של ירושלים וזו השאלה - מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה. ירושלים היא כבר עיר של כמעט מיליון תושבים, כרך ענק שעורקיו חסומים והתשתיות שלו לא מספקות. הרחבת ירושלים, במתכונת ליאון, היא בעיני בכיה לדורות. הגיע הזמן לדבר על קביעת גבולותיה של ירושלים מבחינת בינוי ופיתוח העיר כלפי פנימה. הנה לך נרטיב לבחירות 2018.

ייאיר אטינגר: אף אחד לא חושב שהשקט בגזרת הסטטוס קוו הוא קבוע. צריך לזכור שהיו פה שנים של שקט, הרבה בזכות השותפות של החרדים בקואליציה של ברקת. יכול להיות שאחרי הבחירות - וזה לא משנה מי ייבחר - היחסים ישתנו. משהו קרה בבחירות האלה והוא יכול לתת ביטוי גם בקדנציה שלפנינו.

אנשיל פפר:  ניר, לך יש לא מעט שעות ניר ברקת, אתה חושב שיש לו תוכנית רצינית שהוא הולך להוציא לפועל בקדנציה השניה שלו? בקדנציה הראשונה נראה שהוא בעיקר התעסק בייצוב המצב ובניסיון לשקם את ההריסות שאולמרט ולופוליאנסקי השאירו לו.

ניר חסון: אין דבר שברקת אוהב יותר מאשר לדבר על תוכניותיו לעתיד ויש לו מלוא החופן. דוגמאות: הקמת הסיטי של ירושלים - אוסף של בניניי ענק בכניסה לעיר, הגדלת התיירות ל-10 מיליון בשנה, קווי רכבת קלה שיחצו את העיר ועוד ועוד. אבל אני חושב שבמערכת הבחירות האלו גילה ברקת שבדרך הוא שכח דווקא את הדברים הקטנים ושהכי מטרידים את הירושלמים - הלכלוך ברחובות והכבישים המשובשים. לדעתי את הקדנציה הבאה שלו הוא יקדיש, לצד התוכניות הגדולות, לחיזוק המערכת העירונית שמטפלת בנושאים האלו. אם הוא יצליח זה סיפור אחר.

יאיר אטינגר: אני רוצה רק להעיר, שאנחנו מדברים על ברקת כראש העיר הבא. לאט לנו. חוץ מזה, האם לא היו בעיות יסודיות בקדנציה שלו? מה עם הבנייה פנימה לתוך העיר כפי שציינת קודם, ניר? מה עם תמ"א 38, שבקושי מאושרת בירושלים בניגוד למקומות אחרים? הכל נראה קצת רפה.

ניר חסון: אני לא מסכים. אני תומך גדול בבירוקרטיה בתכנון ובבנייה, במיוחד בירושלים. יש לנו הרבה מה להפסיד וצריך להיות זהירים. לגבי הבנייה פנימה, ברקת עמד נגד הניסיונות להחיות את תוכנית ספדיה. לבו של כל מי שנוסע היום לכיוון הדסה עין כרם ורואה את הואדי שנהרס עד היסוד כדי להקים שכונה חדשה נצבט, אבל זה המחיר שצריך לשלם מרגע שהוחלט שלא להרחיב את העיר מערבה. צריך לזכור גם שבתקופת ברקת אירעה ההתנגשות הגדולה בין ישראל לבין הממשל האמריקאי. היה זה במרץ 2010 בעת ביקורו של ג'ו ביידן כשהועדה המחוזית אישרה תוכנית להרחבת רמת שלמה וגרמה למשבר דיפלומטי חסר תקדים עם ארה"ב. מאז הבנייה מעבר לקו הירוק (שהיא עיקר הבנייה העתידית של ירושלים) מתנהלת בעצלתיים ובין הטיפות כדי שלא להרגיז את העולם. בקיצור, כמו שאמר עמיחי "עצוב להיות ראש עיריית ירושלים".

אנשיל פפר: אני לא אופתע אם לאחר הבחירות, ברקת ישנה מדיניות ויחייה את תוכנית ספדיה, בשם אחר מן הסתם. הבנייה מערבה היא כנראה האופציה היחידה למגורים עבור הציבור הלא-חרדי ואם לא רוצים לעורר משבר מדיני. הירוקים יצטרכו להחליט מה הם מעדיפים: לאבד את מעט השטחים הירוקים בתוך העיר או לוותר במערב. אבל עצם העובדה שעד היום, בכל מערכת הבחירות, הדיון הזה על בניה מערבה, ושמירה על ערכי טבע מול רגישויות מדיניות, נעשה רק כאן ברב-שיח שלנו, צריך להדאיג אותנו. וזה מוביל אותי לשאלה שדיברנו עליה לפני הרב-שיח, מה בעצם נותר מהשיח החילוני בירושלים? האם בכלל זה עדיין קיים?

ניר חסון: אני לא רוצה לגלוש, אבל אני חולק עליך לגבי תוכנית ספדיה. ירושלים של ימנו גדולה יותר מתל אביב, חיפה ורמת גן גם יחד. יש פה מקום, רק צריך לדעת איך לנהל אותו. לעניין החילונים, לדעתי ההיסטוריונים יוכלו לראות בבחירות האלו קו פרשת מים בכל הנוגע לאוכלוסיה הלא חרדית בעיר. כפי שאמר יאיר קודם, קו השבר הישן של חרדים - חילונים הולך ומטשטש ויחד איתו מטשטש סדר היום החילוני בעיר. את זה מחליף קו חדש שעובר בין פלורליסטים ללא פלורליסטים. הפלורליסטים, עליהם כתבתי בהרחבה כאן ירשו את החילונים בראשות המחנה שמול החרדים. ואותם מעסיקים דברים אחרים כמו מסעדות כשרות ללא תעודה, הסדרי תפילה ברחבת הכותל והדרת נשים גם בתוך השכונות החרדיות. מצד שני יכול להיות ששינוי השיח הזה קשור גם לתחושת ביטחון של הציבור החילוני בעיר, שאחרי 5 שנים טובות יחסית, יכול להרשות לעצמו לעסוק בדברים אחרים.

יאיר אטינגר: לי יש הסתייגות קטנה מהמונח "פלורליסטי", שהרבה פעמים מתאר את הכוחות החדשים שכוללים גם דתיים וגם חילונים. לפעמים המונח פלורליסטי יוצא מאוד לא פלורליסטי, זאת אומרת לא כל כך סובלני כלפי אוכלוסיות שאינן "ממש כמונו". ראו את זה בתגובת יתר שהיתה סביב בניית המקווה בבית הכרם, וסביב מבנה ציבור בשכונת בקעה. מה לעשות, העיר הזאת מאוד מגוונת. 

אנשיל פפר: מי אמר שפלורליסטים הם תמיד סובלניים? אבל אין ספק שזאת ההתפתחות המעניינת מבחינת הרכב האוכלוסיה. הליכוד וישראל ביתנו למעשה הבינו ראשונים שכדי שיהיה להם סיכוי, הם צריכים להריץ גם מועמד חובש כיפה. אם המועמד הזה לא היה רואה חשבון מגבעתיים, ואם לא היה נתמך בקומבינת דרעי-ליברמן, יכול להיות שגם היינו יכולים לברך על כך. אבל, לא אופתע אם בפעם הבאה נראה את מפלגות השמאל מריצות מועמד "חוצה-גבולות" משלהם - אולי אישה דתיה. אני כבר מכיר פוליטיקאית דתייה מקומית אחת שמתחילה לפנטז על ריצה לראשות העיר ב-2018 אם הסקרים האחרונים יתממשו.

ניר חסון: אני גם מכיר ולהערכתי היא תרוץ, אבל לפני זה היא צריכה לגרוף מספיק קולות מחר. נעבור לשאלות גולשים ברשותכם ירושלמית לשעבר שואלת: "התעוררות וירושלמים: מה ההבדל ביניהם? למה בקדנציה הנוכחית הם רצו ביחד ועכשיו לחוד. הסקרים צופים להם הצלחה רבה והם עוקפים בסיבוב רשימות ותיקות - ממי מורכב קהל המצביעים שלהם? וגם - כיצד אתם מעריכים את פועלם בקדנציה האחרונה? האם זו סוף סוף פוליטיקה חדשה ונקייה יותר במועצת העיר או שזה רק נראה כך. ומי עומד כלכלית מאחורי מסע הבחירות שנראה מאוד מתוקצב של "ירושלמים״?

ניר חסון: לעיתים אכן קשה להבחין בין השניים ובכל זאת. התעוררות פונה לציבור יותר צעיר, לרוב סטודנטים, ירושלמים יותר למשפחות צעירות. התעוררות עוסקת יותר בעניינים ה"הקלאסיים" של הציבור החילוני בעיר, כמו פתיחת הסינימה סיטי בשבתות. ירושלמים עוסקים יותר בנושאים "חדשים" כמו הדרת נשים, כשרות וכו'. ירושלמים גם מכוונים יותר לקהל שאותו אני מכנה (בצער, מפני שאין לי כינוי אחר) "פלורליסטים": דתיים לשעבר, דתיים מודרנים, חילונים המחפשים את זהות היהודית וכיוצא באלו.

אנשיל פפר: כאן המקום להזכיר שעם כל ההתעסקות שלנו בקרב ברקת-ליאון ובלכלוכים במגזר החרדי. מישהו מטעם רשימת מרצ-עבודה מנהל בימים האחרונים קרב מלוכלך נגד רשימת ירושלמים שכולל שיחות טלפון למצביעים חילונים המזכירים להם שראש הרשימה היא דתייה. נדמה לי שהם כבר מתחילים להבין שכל הקו של הקמפיין שלהם היה מוטעה ושתי המפלגות האלה, ירושלמים והתעוררות עשויות לנגוס בהם קשות.

יאיר אטינגר: י"ל פרץ שאל את השאלה הבאה: "רשימת טוב: מה הסיכויים שלה לעבור את אחוז החסימה בירושלים? ואיך הם צפויים להתנהג (האם למשל הם יישברו חזית הסכמה חרדית שלא להצטרף לקואליציה בראשות ברקת)?

יאיר אטינגר: מדובר ברשימה של חרדים עובדים, קצת אופוזיציונית ליהדות התורה, שכבר מיוצגת בביתר עילית ובבית שמש בחמש השנים האחרונות. בירושלים הם רצים לראשונה, ולפי סקר שראיתי ביום שישי הם מכניסים מנדט. כידוע, אי אפשר לסמוך על סקרים במיוחד לא בירושלים. לדעתי האויב הגדול של טוב הוא יאיר לפיד. אם הבחירות המוניציפליות היו מתקיימות לפני ינואר השנה - הייתי מהמר עליהם. כעת יש תחושה אצל חרדים רבים (גם תומכי טוב) שצריך ליישר קו עם יתר החרדים בגלל הגזירות. לפיד רע לרפורמיסטים החרדים.

אנשיל פפר: גם אם טוב לא ייכנסו למועצת העיר, עצם הנוכחות שלהם במרוץ, יחד עם רשימת בני תורה, גורמת לפיצול חסר תקדים בציבור החרדי וכנראה יעלה להם לפחות בחבר חרדי אחד במועצת העיר. עוד סימן להתערערות שעוברת על החברה החרדית.

אנשיל פפר: עלתה כאן שאלה קנטרנית למדי, "האם אנחנו מקבלים כסף מברקת". אבל כדאי בכל זאת להתייחס לכל הדיבורים על הכסף של ברקת וההשפעה של בעלי הון על מערכת הבחירות. קודם כל, אני קיבלתי קולה מברקת, כשביקרתי במשרד שלו לפני 17 שנה כשעוד היה בהיי-טק. מעבר לזה, לא ראיתי ממנו דבר ואני בטוח שגם ניר ויאיר כמוני. יש כאן בכל זאת משהו מטריד, וזאת העובדה שהאדם היחיד שהצליח לערער את המשוואה הפוליטית בירושלים הוא מועמד שהגיע עם "כסף מהבית".

אני חושב שברקת כבר הוכיח שהוא בא לירושלים לטווח ארוך (וגם אחרי שהפסיד ללופוליאנסקי ב-2003, הוא המשיך לעבוד מהאופוזיציה), ועם כל הביקורת הרבה שיש עליו, זאת בכל זאת נקודה לזכותו. אבל זה רק מחזיר אותנו שוב לשאלה מדוע המפלגות הגדולות למעשה נטשו את העיר. זאת מערכת בחירות עירונית שלישית בה למפלגת העבודה ולשמאל בכלל אין מועמד. הליכוד ברמה הלאומית לא מעורבת בבחירות האלה. אני לא מסכים שזה צריך להיות המצב, לראש עיר בירושלים יש קופסת גפרורים מאוד גדולה ליד חבית אבק השריפה של המזרח התיכון, הזהות שלו צריכה להיות סוגיה לאומית. האלטרנטיבה היחידה למעורבות המפלגות הגדולות היא מעורבות גדלה והולכת של כסף גדול.

ניר חסון: חברים, לקראת סיום, רוצים לתת הימורים? כמה כמה ברקת ליאון?

אני אומר 59:41 ברקת.

יאיר אטינגר: אני אומר הפרש של 10,000 קולות פלוס מינוס לברקת. בלי קשר - ש"ס תקבל עוד קולות יחסית לבחירות הקודמות.

אנשיל פפר: אני יושב כעת בלונדון וקשה לי לחזות מבלי להרגיש את השטח. אחוזי ההצבעה כמו תמיד יקבעו. האם החרדים יצליחו להעיר את הציבור המפולג שלהם? האם החילונים יטרחו ללכת לקלפי? שם זה יקבע.

ניר חסון: אני מסכים שהכל תלוי בשיעורי ההצבעה של החילונים והחרדים, ומוסיף עוד הערת אזהרה: גם מירושלים המציאות יכולה לבלבל. אתה אף פעם לא יודע אם אתה מסתכל על המציאות או על הבועה שבה אתה חי. אם כל חבריך על הפיד, האנשים שאתה פוגש, הקמפיינרים והיועצים, לא מהווים בעצם חומה שדרכה אתה לא רואה מה שבאמת קורה. בכל מקרה אם אנחנו טועים נתכנס פה שוב שלושתנו לסעודת כובעים חגיגית.

תודה לכם ובכל מקרה - צאו להצביע. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ