תנינים מחפשים בית: הקופה התרוקנה בקורונה, ואתר חמת גדר מוסר את החיות שלו

משבר הקורונה רושש את האתר, והוא אינו יכול לעמוד בעלויות הטיפול בבעלי החיים. הקופים עברו ליער בן שמן והנחשים נמכרו לחנות חיות, אולם לאיילים הנקודים ולתנינים אין ביקוש

נעה שפיגל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תנינים בחמת גדר, השבוע. החווה נוסדה בשנות ה-80
נעה שפיגל

זוהי העונה היפה ביותר בעמק הירמוך, באזור המורדות הדרומיים של רמת הגולן. לא רחוק מהכנרת, הצהוב של הקיץ מתחיל להתקשט באלפי גוונים של ירוק וציפורים עפות בשמיים כחולים־אפורים. לצדי הכביש הצר ניצבים שלטים בצבעים עזים וטיפוגרפיה משנות השמונים, ובהם גלומה ההבטחה: אוטוטו מגיעה הירידה למרחצאות החמים והקסומים של חמת גדר, מילימטר וחצי מהגבול. לידם, ברכות התנינים המפורסמות ופינת החי המשובבת.

אך כגודל ההבטחה, כך גודל האכזבה: כבר ממגרש החניה אפשר לחוש בעזובה שהשתלטה על המקום. מלבד רכב אחד של מטיילים נועזים שבאו למעיין עין ג'ונס הסמוך, עומדות במגרש עוד שתי מכוניות בלבד, השייכות לעובדים במקום. בהמשך, שיטוט בפינת החי כבר חושף תמונה עגומה יותר: כלוב נטוש עצום ממדים שעליו נתלה שלט "נא לא להאכיל אותנו", ואחד אחר, המפרט את הדיירים הקודמים: קופי בבון זית. רק המשחקים שלהם עדיין נותרו בפנים.

כלובים ריקים בחמת גדר. רק המשחקים נותרוצילום: עמרי שטיין

בצדו השני של השביל ניצב אקווריום זכוכית ענק ובתוכו בריכה, שיח גדול וחבית שנכתב עליה: "הבית של מוניקה". גם האקווריום נטוש. מוניקה, נקבת הפיתון הבורמזי שהתגוררה בו, כבר עקרה למשכנה החדש: חנות חיות. גם הסוריקטה, העיזים והנחשים שפעם אכלסו את השטח המגודר הגדול הסמוך כבר אינם. במתחם זה נותרו בעיקר איילים נקודים ותרנגולות. אחד מעופרי הנקודים אינו מתבייש, ובא לקבל ליטוף: לא בכל יום הוא רואה כאן מבקרים. למעשה, כבר עשרה חודשים שאתר חמת גדר, על כל שלוחותיו — המרחצאות, המלון ופינת החי — סגור. שרון ניניו, מנכ"ל המקום, אומר שמשרד הבריאות אינו מאפשר להם לפתוח. בינתיים החיות נותרו בודדות, וגרוע מכך: כ–150 עובדים המועסקים באתר עדיין בחל"ת.

לפני כחודש החליטו בחמת גדר לפנות את פינת החי, כדי לחסוך בעלויות הכרוכות בטיפול בחיות, ואיתה פתחו גם את חוות התנינים המפורסמת, שנוסדה בשנות השמונים — הראשונה בישראל. "זה הסמל המסחרי, ואנחנו נאלצים בכאב לוותר עליו", מעיד ניניו, "בעלי החיים עולים למעלה ממיליון וחצי בשנה".

המעבר של הקופים ושל הנחשים היה הפשוט ביותר. הקופים, מספר ניניו, עברו לפארק הקופים ביער בן שמן, והנחשים נמכרו לחנות בבית שאן. האמו גם הם לא יתקשו למצוא בית בגני חיות.

אולם הבעיות מתחילות באיילים הנקודים, במקור תושבי דרום אסיה. כיום ישנו בחמת גדר עדר עצום של מאה פרטים בערך, ואין להם ביקוש רב. האיילים שניים רק לבעיה הגדולה ביותר של המתחם — התנינים — שאצלם הסיפור כבר מסובך ממש. דוד גולן, שעובד עם התנינים באתר כבר כשלושים שנה, מעדכן את ניניו שאמנם גן החיות ההולך ונבנה בבאר שבע רוצה כמה מהם — אבל רק בעוד שנה וחצי.

מלבד תנינים, בחמת גדר נותרו געת בעיקר איילים נקודים ותרנגולותצילום: עמרי שטיין

1,000 בקיעות בשנה

מאז פתיחת אתר המרחצות במתכונתו הנוכחית תחת שלטון ישראלי בשנות השבעים, כמה שנים לאחר כיבוש רמת הגולן, ידע המקום הזה סערות רבות: ממחלוקות עם משרד הבריאות על הבריכות החמות, ועד התערבות בית משפט במופע שנהגו לעשות שם עם תנינים, לאחר שתנו לחיות לחיות הגישו נגדם תביעה. אך דווקא בשנים האחרונות זכה המקום לעדנה. "בחמש־שש שנים האחרונות המקום עבד בצורה יפה", מעיד ניניו, ומוסיף כי אותה תקופה היא שמאפשרת להם לשרוד למרות גזרות הקורונה, אך "על הקשקש", לדבריו.

סביר שהתסכול של ניניו רק גובר בשל העובדה שאתרים המשתייכים לקק"ל או לרשות הטבע והגנים כבר נפתחו, ואילו העסק הפרטי — השייך לארבעה קיבוצים מדרום רמת הגולן (אפיק, מיצר, כפר חרוב ומבוא חמה) — נותר סגור. "כואב הלב שעסק שהוא גאווה ישראלית עומד ככה עזוב ושומם", הוא מודה. אולם הוא מבקש שלא להישמע "מקטר". "העסק הזה העביר 400 אלף איש בשנה והעסיק 150 איש במעגל הקרוב, לא כולל ספקים ויועצים במעגל הרחוק", הוא משחזר, "האתר פה גדול, אבל היתרון הוא שהוא בטבע תחת כיפת השמיים. היה אפשר לפתוח תחת מגבלות קורונה".

בימים האחרונים פנה ניניו לרשויות בבקשה להפוך אותו ל"אי ירוק", בנימוק שיש למקום רק כניסה ויציאה אחת — מה שיקל לשלוט על זרימת המבקרים. אך הוא אינו תולה תקוות במהלך. "התקופה החזקה היא בחורף", הוא מפרט, "יש עשרות ומאות טלפונים, למה אתם לא פותחים?" אחרי הקורונה, הוא אומר, כשייפתח המקום, הוא יהיה בלי בעלי חיים. בינתיים נותרו שני עובדים במקום, כדי לטפל בחיות שעדיין שם.

במעבר בשבילים הפסטורליים ניכר שאיש כבר אינו מטפח את האתר — עלים גדולים נחים על אחד השבילים, ותפוזים מרוסקים שנפלו מהעץ לא הרחק מהכלוב של האמו מכסים שביל אחר. בשקט שבמקום אפשר לשמוע רק ציפורים ואת צווחות התוכים שעדיין מתגוררים כאן. במתחם שלהם, בְּאַמפי קטן שפעם אירח ילדים לצפות בהופעות תוכים, המטפל קובי ווייר מסביר שהם קצת בלחץ: "הם כבר לא רגילים שמסתובבים לידם. הם אוהבים את זה, אבל לחוצים". ווייר דואג לתוכים ב–17 השנים האחרונות, אך הם שוהים במקום הרבה לפניו — משנת 1994. "מגיע להם פנסיון כמו שצריך", הוא אומר, "הם כמו להקה. מנסים להעביר אותם ביחד. הם כבר לא צעירים, והם מעל 20 שנה רואים אחד את השני כל יום". איך הוא מרגיש בנוגע ליום שבו כבר לא יהיו פה תוכים? "יהיה לא טוב", הוא אומר בחיוך עצוב. ומה בנוגע לעתידו המקצועי? בעניין הזה הוא מודאג פחות. "זה תלוי מה יהיה פה. הייתי דייג. הייתי במקורות. עברנו דברים".

המטפל קובי ווייר ותוכי, השבועצילום: עמרי שטיין

ליד הבריכות היפות נחים להם התנינים, ונראה שדווקא הם אינם מתגעגעים לבני האדם. "זו היתה החווה הראשונה בארץ, המטרה היתה תיירות", משחזר איש התנינים גולן את בואם של יצורי הענק לעמק, "אחר כך ניסו למכור עורות, אבל זה לא כלכלי אז ירדו מזה". הוא מספר כי בשנות התשעים, תור הזהב של התנינים בחמת גדר, היו כמעט 1,000 בקיעות בשנה. רשות הטבע והגנים דרשה לצמצם את מספרם ולהפסיק להרבות אותם. כמה מהמינים לא הצליחו להתאקלם בארץ, וכיום נותרו באתר כ–60–70 פרטים משלושה סוגים: כמה גוויאלים בודדים שמקורם בהודו — שנחשבים למסוכנים פחות ואוכלים רק דגים — וכן אליגטורים אמריקאים וקרוקודילים מאפריקה. מהגוויאלים למעשה יש רק גוויאליות, שנולדו בשנות התשעים ועדיין הן פוריות. גולן מספר שניסה למצוא להן זכר, אך בלא הצלחה. "בגלל שהם לא אגרסיבים הם בסכנת הכחדה", הוא מסביר, "בכל אירופה ואסיה יש אולי שישה או שבעה גני חיות שמחזיקים אותם". הוא מייחל שבבית הבא שלהן הן ימצאו זיווג ראוי והשושלת תימשך.

אורי לניאל, ראש תחום אחזקה וסחר בחיות בר ברשות הטבע והגנים, מגולל את המצב המורכב של תנינים בארץ. בתחילה, הוא אומר, חוות תנינים לבשר ולעורות היו דבר לגיטימי: "לקחו חיה שניצודה בטבע והתירו לחוות לגדל אותה למטרות חקלאיות וככה לצמצם את הפגיעה בטבע, זה עבד מצוין". תנינים ויענים הוגדרו אז בחוק "חיות בר מטופחות", מה שאִפשר לגדל אותם בחוות למטרות חקלאיות. לפני כעשור החל השר להגנת הסביבה דאז גלעד ארדן ביוזמת חקיקה, וזו גרמה לאי־חידוש ההגדרה "חיות בר מטופחות" — והתנינים חזרו להיות חיות בר מוגנות, שאסור לפגוע בהן. באותה תקופה פעלו לצד חמת גדר — שכבר היתה אתר תיירות — גם חוות התנינים התיירותית קורוקולוקו בערבה, והחווה בפצאל שבבקעת הירדן. לדברי לניאל זו לא השכילה להיהפך לחוות תיירות, ולכן נוצרה בעיה של ממש. לניאל מספר שבשנים האחרונות דחה בית המשפט בקשה של בעלי חוות פצאל לקבל פיצויים מהמדינה, וגם ניסיון להעביר את התנינים לקפריסין נכשל.

תנינים בחמת גדר. אין ביקושצילום: עמרי שטיין

תנין בתעלת מים

פאול רפפורט מקיבוץ מבוא חמה משחזר את הימים הראשונים של חוות התנינים הראשונה בארץ. הרעיון, הוא אומר, התחיל להתגלגל כבר בשנות השבעים. "זה התחיל מהצד המסחרי", הוא נזכר, "מבוא חמה גידלו שרימפסים וצלופחים ודגים ודגי נוי, ובאיזשהו שלב הגיעה הצעה מנספח כלכלי של ישראל בדרום אפריקה להקים חווה למטרות מסחריות". ההצעה לא התממשה, אבל אז, הוא מספר, יצאה לדרך עסקה להקמת חווה ללא מסחר עם רשות שמורות הטבע של ארה"ב, שביקשה להגן על האליגטור.

120 תנינים הוטסו אז ארצה מחוואי בפלורידה, ומנמל התעופה בן־גוריון עשו את דרכם בסמיטריילר לחמת גדר. הנסיעה היתה רצופת מכשולים: תנין אחד נפל מהרכב ומת במקום, ותנין אחר נפל גם הוא — אך איש לא שם לב לכך. "הוא נפל בגשר הרומי בבית שאן, בסיבוב", משחזר רפפורט, "באותו היום היה שישו ושמחו, מלא קהל, עיתונאים, והם (הצוות בחמת גדר, נ"ש) לא ספרו. כחודש אחרי זה קיבלנו הודעה שתושב בית שאן ראה את התנין על הכביש. יצאנו לשם, ואחרי חיפושים מצאנו אותו בתעלת מים".

החווה, הוא מספר, היתה לסיפור הצלחה. כמה שנים אחר כך היא אפילו מכרה לחוואי בארה"ב 200 תנינים — לא בשביל רווח, אלא כדי להקטין את מספר הפרטים במקום. בקרוב מאוד ייעלמו מכאן כולם. "אני חושב שהמציאות חזקה מהיכולת להחזיק את המקום", אומר רפפורט, "הנזקים של הקורונה הם פטאליים, וכנראה שמי שעשה את החישוב הבין שאי אפשר". בשבילו, הוא מוסיף, "זה בהחלט סוף של פרק. לדעתי אף אחד עוד לא מעכל".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ