דו"ח מבקר המדינה: ממצאים קשים לצד ריכוך טיוטות קודמות והימנעות מביקורת אישית

מה מתרחש במעונות הממשלתיים של חסות הנוער? על פי דו"ח מבקר המדינה שמתפרסם היום, התשובה לכך מורכבת ולא מעודדת. במיוחד בכל האמור בהפעלת כוח, או כפי שהם מוגדרים - אמצעי הריסון וההחזקה. אלה "עלולים להיות פעולה פוגענית, הן ברמה הגופנית והן ברמה הנפשית", נכתב. "אין נוהל עבודה מסודר לגבי השימוש בהם, לרבות הכשרות ופיקוח ראוי כמתחייב".

חוק הנוער־שפיטה מתיר לעובד הנמנה עם צוות מעון (רגיל או נעול) לנקוט אמצעי ריסון סבירים כלפי קטין המוחזק בו. וזאת, כדי למנוע את בריחתו, או לשם מניעת פגיעה בגופו, בגופו של אחר או ברכוש. התקנות קובעות כי רק אדם שהוסמך לכך רשאי לנקוט באמצעים ואלה יכללו תפיסה והחזקה בלא שימוש בעזרים נוספים, ותו לא. הריסון נעשה על ידי החזקה פיזית של הנער או הנערה בידי איש או כמה אנשי צוות, כאשר לעתים נדרש לרתק אותם בשכיבה כשפניהם לכיוון הרצפה וידיהם מכופפות מאחורי גבם כדי להשתלט עליהם. ואולם, מצוין כי השימוש באמצעי הריסון לא יעלה על הנדרש לצורך השגת המטרות האמורות.

אלא שהדו"ח - המבוסס על שיחות עם בני הנוער ודיווחים של מנהלי המעונות למטה חסות הנוער - מגלה כי לעתים יש מרחק בין ההוראות וההגבלות למעשים. כך דווחו פגיעות שונות שנגרמו לבני נוער. למשל כאב בשל כיפוף ידיהם מאחורי גבם באופן שאינו טבעי לגוף; סימנים כחולים על גופם בשל עוצמת האחיזה לצורך ריסונם ופציעות בפנים ובמקומות שונים בגוף מהמפגש עם הרצפה. כמו כן תוארו נזקים נפשיים בשחזור של טראומות קודמות והחרפה של תסמינים נפשיים קיימים.

אולם השאלה אינה רק איזה אמצעים ננקטים, אלא גם מי נוקט בהם. עד כה לא קיבלו צוותי המעונות הממשלתיים הפועלים הכשרה כמתחייב כתנאי לשימוש באמצעי הריסון. יתר על כן, אין שום עובד ברשות חסות הנוער המוסמך להעביר הכשרות אלה.

בדו"ח קובע המבקר כי על רשות חסות הנוער לפעול להכשרה והסמכה של כל צוותי המעונות הבאים במגע עם בני הנוער החוסים לשימוש באמצעי ריסון, תוך מתן כלים מתאימים והדרכה להשגת המטרות המצוינות בחוק — באמצעים שמידת הפגיעה שלהם בבני הנוער תהיה הפחותה ביותר. בתשובתו למבקר ציין משרד הרווחה כי בתוכנית העבודה לשנת 2020 תכשיר רשות חסות הנוער מנחים בתחום השימוש באמצעי ריסון והחזקה פיזיים, והם יכשירו את העובדים במעונות. עוד השיב המשרד כי יפורסמו נוהלי שימוש באמצעי משמעת וריסון כחלק מתוכנית העבודה תוך כדי הסדרת הפיקוח והמעקב על השימוש בהם.

אלא שבכך לא תם עיסוקו של המבקר בנושא. הדו"ח קובע כי אין בידי משרד הרווחה נתונים על מספרם ועל מיקומם של בני הנוער בסיכון גבוה, וכי הפעולות לאיתורם - במסגרות הלימודיות, ביישובים השונים ובאינטרנט - לוקות בחסר. והבעיה על פי הדו"ח אינה בלעדית למשרד הרווחה, גם בידי משרד החינוך אין מידע מלא על היקף תופעת הנושרים הסמויים, למעט נתונים על התלמידים בסכנת נשירה המשובצים כבר במסגרות חינוך ייעודיות שהוא מפעיל. עוד נמצא כי משרדי החינוך והרווחה לא הסדירו תהליכי עבודה ביניהם בכל הנוגע למסגרות היום לשיקום נוער בסיכון גבוה. עקב כך בני נוער "נופלים בין הכיסאות" — הם אינם מאותרים ואינם מטופלים בזמן.  

כמו כן עולה מהדו"ח כי מספר בני הנוער הממתינים להשמה במעונות הממשלתיים עדיין גדול, ובשנת 2019 כ–200 היו ברשימת המתנה, לעתים אף במשך כחצי שנה. עוד קובע המבקר כי משרד הרווחה לא ערך סקר צרכים לבחינת מאפייני בני הנוער במעונות הממשלתיים והצרכים הטיפוליים שלהם ושל משפחותיהם כדי לגבש את שיטות הטיפול המיטביות בהם, בכלל זה גיבוש תוכניות או הנחיות לטיפול בפגיעות מיניות, לטיפול ולייעוץ פסיכולוגי ולטיפול משפחתי.

(לי ירון)

מבקר המדינה מותח ביקורת חריפה על יישום הרפורמה לבריאות הנפש שיצאה לדרכה לפני כמעט חמש שנים. לפי דו"ח המבקר מטופלים נאלצו להמתין בממוצע כחמישה חודשים לטיפול נפשי במהלך 2018. לפי נתונים משנה שעברה, זמני ההמתנה לפגישת אבחון ראשונה ולהמשך הטיפול עלולים להגיע אף ל-16-12 חודשים, מה שמוביל להחרפת מצבם הנפשי של המטופלים או לפנייה לטיפול נפשי בתשלום. נוסף על כך נטען בדו"ח כי אף שהמדינה העבירה לקופות החולים מאות מיליוני שקלים במסגרת הרפורמה, הן מספקות לציבור שירותים חלקיים ולא מעבירות למדינה נתונים ברורים על הטיפולים ועל אופן ניצול התקציב.

ביולי 2015 נכנסה לתוקף הרפורמה בבריאות הנפש שבמסגרתה עברה האחריות על שירותי בריאות הנפש מהמדינה אל קופות החולים. מטרת הרפורמה הייתה הרחבת נגישות שירותי בריאות הנפש לציבור, שיפור איכות הטיפול והפחתת הסטיגמה החברתית של מטופלי בריאות הנפש. לצורך כך השקיעה המדינה 2.3 מיליארד שקלים והציבה יעדים להרחבת השירותים, כך שיינתנו ל-4% מהאוכלוסייה הבוגרת ול-2% מאוכלוסיית הילדים בישראל. 

בד"וח נטען כי על אף שקופות החולים מתוקצבות במאות מיליוני שקלים בשנה לטובת יישום הרפורמה, הן לא עומדות בהתחייבותן ומספקות לציבור שירותים חלקיים ביותר. "על אף התוספת התקציבית המשמעותית, נראה כי קופות החולים לא סיפקו את מלוא הטיפולים שהן תוקצבו בגינם, לא העסיקו מספיק פסיכותרפיסטים ומטופלים רבים מדי נאלצו לפנות לקבלת טיפול אצל מטפלים עצמאיים" כותב המבקר. לפי הדו"ח חסרים כ-400 פסיכותרפיסטים במרפאות הממשלתיות ובקופות החולים.

הדו"ח מבקר גם את היעדר המענה למטופלים הזקוקים לסיוע נפשי בבית. עוד טוען המבקר כי משרד הבריאות אינו יכול לאמוד את הישגי הרפורמה כיוון שהוא לא קבע לה יעדים, ומכיוון שקופות החולים אינן מעבירות לו נתונים מלאים ושלמים אודות הטיפולים שניתנו ועל האופן שבו נוצל תקציב הרפורמה.

"זמני ההמתנה לקבלת טיפול בקהילה ארוכים ביותר ומגיעים ל-12 עד 16 חודשים, מצב הגורם לסבל רב ולהחמרת מצבם הנפשי של המטופלים ושל סביבתם ולהפחתת השפעת הטיפול" נכתב בדו"ח. המבקר מציין גם כי פריסת השירותים אינה מספיקה למתן שירותים לכלל האוכלוסייה, ובעיקר לזו הנמצאת בפריפריה ובציבור החרדי והערבי. הוא גם מציין כי המחסור בפסיכיאטרים הוא אחת הסיבות להתארכות התורים לקבלת הטיפול וכי מחסור זה מורגש במיוחד בציבור הערבי, בציבור החרדי ובקרב העדה האתיופית.

משרד הבריאות מסר בתגובה לדברים בדו"ח כי "משרד הבריאות שבע רצון מהפעלת הרפורמה, אם כי לדעתו וכפי שעלה גם בביקורת, יש תחומים הנדרשים לשיפור. כדי לשפר את המערך, על כל העוסקים במלאכה לקבוע יעדים ארוכי טווח לצורך המשך בניית מערך בריאות הנפש בקהילה. עליהם לפעול למתן טיפול זמין ונגיש לכלל חלקי האוכלוסייה בהתאם לעקרון השוויון הקבוע בחוק ביטוח בריאות".

(עידו אפרתי)

בין השנים 2014 ל–2019 העביר משרד האוצר למשרד הבריאות 110 מיליון שקלים שיועדו ליישום התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. אלא שדו"ח מבקר המדינה מגלה כי פחות ממחצית הסכום —51 מיליון שקלים — הופנו בפועל לתוכנית. ביתר (54%) השתמש המשרד לצרכים אחרים, בהם פעולות שוטפות.

המבקר בדק את יישום התוכנית למניעת אובדנות בין החודשים מאי לאוקטובר אשתקד, כחמש שנים לאחר שיצאה לדרכה, ולאחר שכשלים מהותיים ביישומה נחשפו בכלי התקשורת, בכלל זה ב"הארץ". בדו"ח שחיברו אנשי משרדו עולים ממצאים חמורים באשר להתנהלות משרד הבריאות – הגוף שמוביל את התוכנית ומרכז את הפעילות למניעת אובדנות מול גופים רבים, בהם משרדי ממשלה, מערכת החינוך, משטרת ישראל ורשויות מקומיות.

על פי הדו"ח בשנים שבהן התוכנית פעילה "הוקמו הפורומים השונים, אך משרד הבריאות אינו מפעילם באופן סדיר". מעבר לכך שטרם גיבש תוכנית עבודה כלל משרדית, "הוא אינו משתמש במידה מספקת בכלים ובמשאבים שהוקנו לו בהחלטת הממשלה ואינו עומד בקווים המנחים שהותוו". עוד נמצא בביקורת כי בשנים 2014–2018 קיים צוות ההיגוי הבין־משרדי של התוכנית תשע ישיבות בלבד, וגם לדיונים אלו אין תיעוד.

המבקר גם מציין כי המועצה הלאומית למניעת אובדנות — הגוף המקצועי המייעץ למשרד הבריאות שאמור להתוות את אסטרטגיית ההתמודדות עם הנושא — הגישה לאורך שש שנות עבודתה מגוון רחב של המלצות למנכ"ל משרד הבריאות. כאלה הנוגעות "לנושאי הליבה של התוכנית למניעת התאבדויות, לאסטרטגיות הפעולה ולדרכי היישום שלהן באוכלוסיות הסיכון". ואולם, רק חלק מהן אומצו. עוד נכתב בדו"ח כי בנובמבר 2018 ציין יו"ר המועצה, פרופ' גיל זלצמן (מנהל בית החולים גהה), בפני מנכ"ל המשרד כי המועצה אינה מקבלת משוב על החלטותיה.

בסופו של דבר, הסטת תקציבי התוכנית והערמת קשיים בניהולה הובילו לכך שכעבור שש שנים מהחלתה, פעולות רבות שהיו אמורות להתקיים במסגרתה לא בוצעו או הושלמו. כך למשל מצוין בדו"ח מצוין כי טרם הושלמו מהלכים להקטנת הנגישות של כלי נשק לגבי מי שקיים לגביו מידע בדבר סיכון להתאבדות; שמשרדי הממשלה השותפים לתוכנית לא קבעו את תחום מניעת ההתאבדות כאחד מיעדי המשרד הרוחביים; וכי לא ניתנה לנושא עדיפות כלשהי במסגרת עבודתם השוטפת.

המבקר מציין עוד כי גם משרד הרווחה ומשרד הקליטה לא גיבשו נוהלי עבודה ותוכניות עבודה, לא אספו נתונים ולא פיתחו תוכניות מניעה בראייה רחבה בקרב האוכלוסיות שבאחריותם, שבסיכון לאובדנות. עוד עולה מן הביקורת כי מאז שנת 2016 הפסיק משרד החינוך לקיים ועדות בדיקה של אירועי התאבדות וניסיונות התאבדות של תלמידי בתי הספר, וכי משרד הבריאות והמשרדים השותפים לא גיבשו נוהל שיבטיח את רצף הטיפול של הגורמים המטפלים במגוון האוכלוסיות שהן בסיכון להתאבדות.

בסיכום דבריו כותב המבקר כי כשש שנים לאחר תחילת הפעלת התוכנית "טרם יושמו מרכיבים מרכזיים בה ופריסתה הארצית מוגבלת למדי". הוא קובע כי האחריות לכך מוטלת הן על משרד הבריאות, שאמור היה להוביל ולתכלל את התוכנית הלאומית, והן על משרדי הממשלה השותפים המרכזיים לה — משרד החינוך, משרד הרווחה ומשרד הקליטה.

(עידו אפרתי)

מבקר המדינה מותח ביקורת על הנהלת תאגיד השידור הציבורי כאן בכל הקשור להליכי גיוס העובדים שעברו לתאגיד מרשות השידור. עיקר הביקורת של המבקר מתייחסת ל"רשימות השחורות", שנחשפו על ידי גידי וייץ ב"הארץ" וכללו גם הערות פוגעניות כלפי עובדים. לכתבה המלאה בדה מרקר

דו"ח מבקר המדינה שמתפרסם היום ועוסק בדיור הציבורי חושף שורה של ממצאים, ועיקרם: ירידה משמעותית במספר הדירות שרכש משרד השיכון, התארכות של התור לדירות וכי תוכנית חירום ממשלתית בנושא לא הושלמה עקב חילוקי דעות עם משרד האוצר — שביקש להפסיק לרכוש דירות למטרה זו.

המבקר קובע כי אף על פי שהמדינה קיבלה החלטות שנועדו להרחיב את מאגר הדירות הציבוריות — רק כ–200 צפויות להתווסף למאגר בשנים הקרובות. תוספת זעומה כאשר מספר הזכאים הממתינים לדירה הגיע אשתקד לכ–3,700 (לעומת 2,600 ב–2019). למעשה, מדובר בהמשך מגמה שכן בשנת 2019 נרכשו 330 דירות בלבד, לעומת 964 דירות ב–2018. האטת קצב רכישת הדירות בא לידי ביטוי גם בהתארכות זמן ההמתנה הממוצע. זה עלה מ–25 חודשים ב–2016 לכדי 21 בשנה שעברה.

תמונת המצב העולה מן הביקורת היא כי מאגר הדירות, שעומד כיום על כ–53 אלף, אינו מתרחב ליישובים חדשים, גם לא לכאלה שהמדד הכלכלי־חברתי שלהן נמוך. וכך מהאוכלוסייה המוחלשת — המתגוררת ביישובים כגון מודיעין־עילית, אום אל־פחם ורהט — נמנעת האפשרות לממש את זכאותה לדיור ציבורי בעיר מגוריה. יתר על כן, הנתונים מראים כי מתחילת 2014 ועד אמצע 2019 רכש המשרד את רוב הדירות במחוז המרכז (51% מהן) ואילו במחוזות הגליל והדרום יחדיו נרכשו רק 12% מסך הדירות.

הממצאים הללו עולים על רקע הקמתו של צוות בין משרדי, שהוקם מכוח החלטת ממשלה ב–2018. מטרתו: להמליץ על תוכנית פעולה להגדלת מלאי הדירות הציבוריות, תוכנית דגל של שר השיכון לשעבר יואב גלנט. אלא שמהדו"ח עולה כי הצוות לא הגיש המלצה לממשלה כנדרש, עקב אי־הסכמות מצד משרד האוצר וגופים נוספים.

בעוד שנציגי משרד הבינוי תמכו בהמלצות שבבסיסן הגדלת מלאי הדירות הציבוריות, עמדת נציגי משרד האוצר היתה שיש להפסיק לרכוש דירות למאגר הדיור הציבורי ותחת זאת לסייע לזכאים בדרך של מודל השכרה לטווח ארוך.

נציגי המועצה הלאומית לכלכלה הציגו מנגד נתונים שלפיהם הגדלת הסיוע לשכירת דירה, שלא התעדכן בשנים האחרונות, עדיפה על פני רכישת דירה, הן לזכאים והן לאוצר המדינה. זאת, בכל האמור באוכלוסיות בעלות פוטנציאל תעסוקה. ואילו בנוגע לאוכלוסיות חלשות במיוחד, הציעה המועצה לבחון רכישת דירות ציבוריות ושיכונן בהן או סיוע בהשגת שכירות ארוכת טווח.

נושא נוסף שבו דן הצוות היה מכירת הדירות הציבוריות לדיירים לפי חוק הדיור הציבורי, וגם לגביו התגלעו חילוקי דעות בין חברי הצוות. כך או אחרת, המלצות לא הוגשו לבסוף. "נוכח החשיבות של גיבוש תוכנית פעולה לאומית עבור הנזקקים לסיוע בדיור", כתב המבקר, על משרד הבינוי להציג לממשלה "את כלל ממצאי הצוות וכי בד בבד יחדש את עבודת המטה עם הגופים הממשלתיים לשם גיבוש התוכנית".

(לי ירון)

טיול בין מחדלים וליקויים - כך ניתן לתמצת את דו"ח מבקר המדינה שמתפרסם היום בנוגע ליישום החוק למניעת הטרדות מיניות. בהתאם לזאת, מגלים אנשי משרד המבקר פערים במערכי התמיכה, הטיפול והאכיפה במרחבים השונים. אך מעבר להגדרות היבשות, יש גם מהות. למשל כי מספר התלונות על הטרדה מינית שהוגשו לנציבות שירות המדינה - ביחס למספר עובדי המדינה - מלמד ככל הנראה על תת־דיווח. והממונות על מניעת הטרדה מינית? משאלון שהועבר אליהן מתברר כי יש קשיים בעבודתן. וזה ניסוח זהיר. בין היתר התגלה כי אין לממונות מעמד מוסדר בהליך המשמעתי הפנימי שמתנהל במשרד מחד ומאידך שנציבות שירות המדינה לא תמיד מעדכנת אותן (ובאמצעותן את המתלוננות) על סיום הבירור, "מה שמקשה עליהן לתמוך במתלוננות".

גם בדיקה פרטנית, במשרדי הבריאות והחינוך, גילתה לא מעט בעיות. מעבר לכך שהנהלים העוסקים בהטרדות מיניות אינם נותנים מענה מלא לטיפול בהן, במשרד הבריאות אין איסוף מידע על פוגעים — ואלה עלולים לעבור בין מקומות עבודה ולבצע פגיעות נוספות. גם משרד החינוך לא יוצא נקי בדו"ח. הוא למשל אינו משתמש בכוחו לפטר עובדי הוראה כאשר תלונת קטין על הטרדה לא הגיעה להרשעה פלילית. יתר על כן, מערכת המידע של המשרד אינה מאגדת את כל המידע על בגירים הפוגעים בקטינים, מה שיכול לגרום לכך שפוגעים ישובו לפגוע בתלמידות ותלמידים.

זו אינה הפעם הראשונה שבה המבקר מותח ביקורת בסוגיה. בעבר פורסמו דו"חות, בין היתר על טיפול של צה"ל בהטרדות מיניות, והטיפול של המוסדות להשכלה גבוהה. למעשה, רק ביוני אשתקד פרסם המשרד דו"ח בסוגיה, הפעם ביחס לרשויות המקומיות. בדו"ח, שמצא ליקויים קשים ומתח ביקורת על התנהלות משרד הפנים בנושא, התייחס כבר אז למשרד החינוך. נכתב בו כי תלונות על עובדים במוסדות חינוך שהטרידו תלמידות לא טופלו כהלכה או נפלו בין הכיסאות. נמצאו אף מקרים שבהם אנשי חינוך שהטרידו (אך לא הורשעו בפלילים) והועברו מתפקידם הטרידו שוב.

ויש גם מסקנות כלליות בדו"ח הנוכחי, למשל שמסקרים שערכו משרד התמ"ת והרשות לקידום מעמד האשה עולה כי ציבור רחב אינו מודע להתנהגויות המהוות הטרדה מינית לפי חוק, ויש צורך חיוני בהדרכות והסברה.

המבקר מתייחס גם למגזר הפרטי ומוצא כי הסמכויות שהוקנו לגורמים ממשלתיים רלוונטיים מצומצמות ולמעשה אין גורם האמון על הטיפול בהטרדות במגזר זה. יתר על כן, ניכר כי היקף התלונות או התביעות האזרחיות של מוטרדות נמוך במיוחד (ולא בהכרח כי אין הטרדות). "מוסדות המדינה הקימו מנגנונים למניעת הטרדות מיניות בין עובדי ציבור ועובדי מדינה ולטיפול בהם", כותב המבקר. "לעומת זאת אירועי הטרדה מינית שבין עובדי ציבור ובין הציבור הרחב אינם מטופלים די צרכם, ואילו הטיפול באירועי הטרדה מינית המתרחשים במגזר העבודה הפרטי ובמרחב הציבורי לקוי, וחסר פיקוח מדינתי".

בצד החיובי, המבקר מציין לטובה את גופי הביטחון הגדולים — צה"ל המשטרה ושירות בתי הסוהר (שב"ס) שפעלו לשינוי התרבות הארגונית ולמניעת הטרדות. לשבחים זוכה גם המשרד לביטחון הפנים על עריכת סקר הביטחון האישי ועקביותו "שלפיו ניתן לזהות מגמות ולהסיק מסקנות אישיות".

משרד החינוך מסר: "אנו מתייחסים בחומרה למקרי הטרדות מיניות, וכשמתקבל מידע בעניין הוא מטופל באופן מיידי. כל מקרה המגיע נשקל לגופו, נבחן ומתאמת לו תוכנית התערבות בהתאם לגיל הילדים וחומרת המקרה. בתוך כך נוקט המשרד קשת רחבה של פעולות, בהן: שילוב של שיעורים קבועים במערכת בנושא מוגנות ומניעת פגיעה מינית, ציון של הנושא באמצעות שבוע מערכת החינוך למניעת פגיעה מינית שבו כל בתי הספר עוסקים בנושא, הכשרות של פסיכולוגים, יועצים חינוכיים ומורים בנושא. ההכשרה נועדה לסייע בטיפול ומניעה". תגובת משרד הבריאות טרם התקבלה.

(נעה שפיגל)

אם צריך לסכם את הנעשה בחינוך החרדי במלה אחת (כפי שעולה מדו"ח המבקר), הרי שמדובר בכאוס. הדו"ח המתפרסם היום מונה שורה של ליקויים וכשלים, בהם בין היתר, הישגים לימודיים נמוכים, נשירה גבוהה, מחסור בפיקוח על הנעשה והיעדר אכיפה - הן בנושא הפדגוגי והן בנושא הכלכלי.

בליבת הדו"ח נמצאים לימודי הליבה שבהם מחוייבים המוסדות החרדיים מתברר כי אלה לא נלמדים בהיקף ובאיכות הנדרשים. "ההישגים של התלמידים החרדים נמוכים מאוד לעומת ההישגים ביתר המגזרים", קובע המבקר. "חלק ניכר מהתלמידים החרדים כלל לא נבחן, לא לומד לימודי ליבה או לומד אותם בחלקם".

הדו"ח מגלה גם כי מבחני המיצ"ב מתקיימים רק בחלק מבתי הספר השייכים לזרם הממלכתי־חרדי (ממ"ח), למעיין החינוך התורני (של ש"ס), ולמוסדות המוכרים שאינם רשמיים. וגם אז הם נערכים רק בכיתות ה' ורק במקצועות עברית ומתמטיקה. 66% מהתלמידים בחינוך היסודי־חרדי (החינוך העצמאי של דגל התורה ומוסדות "הפטור") כלל לא משתתפים במבחנים.

וגם כאשר מתקיימים המבחנים התוצאות בהם אינן משביעות רצון, במיוחד במתמטיקה. לכך כמה סיבות, נכתב בדו"ח, בין היתר מחסור בעובדי הוראה שהוכשרו כהלכה וספרי לימוד לא עדכניים: "לא רק שמורים חרדים מתחילים לעבוד ללא הכשרה פדגוגית ומקצועית אלא שרובם גם נושאים עימם פער מהותי בידע במקצועות הליבה, שכן רובם למדו מקצועות אלו בבתי הספר היסודיים בלבד, וגם זאת בצמצום".

בהתאם לכך מתברר שלכ-95% מהמורים המלמדים את הבנים החרדים מתמטיקה אין בכלל בגרות במקצוע. גם לימודי האנגלית בעייתיים. מתברר כי רובם המוחלט של המורים למקצוע כלל לא הוכשרו ללמד זאת. ככלל, רק 10% מהמורים בחינוך החרדי קיבלו הכשרה אקדמית (לעומת כ–90% מהמורים במערכת החינוך הממלכתית).

אך הבעיה אינה רק מה יודעים המורים כי אם גם מה יודע משרד החינוך עליהם. מתברר כי למשרד יש מידע רק על כ–14 אלף מתוך כ–32 אלף (כ–43%) המורים בחינוך החרדי. "המשרד חסר ידע על השכלתם, על כישוריהם, על כשירותם למלא את תפקידם, על היקפי משרותיהם ועל התחומים שהם מלמדים" נכתב. "כמו כן, למשרד לא ידוע אם יש אישור משטרתי כי עובדים אלו לא הורשעו בעבירות פליליות". מהדו"ח עולה כי במוסדות הפטור אין למשרד החינוך מידע כלל.  

סוגיה אחרת היא אמצעי הלימוד. מתברר כי 102 מתוך 269 הספרים המאושרים למגזר החרדי (כ–40%) הם ספרים ישנים שהתאמתם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך חלקית בלבד. המשרד ניסה אמנם להחליף את הספרים, אך המהלך נבלם עקב סירוב מצד רשתות החינוך החרדיות. "למאות אלפי תלמידים חרדים אין חומרי לימוד כנדרש", נכתב בדו"ח. "בכיתות מסוימות אין כלל חומרי לימוד. מאחר שחלופת לימודים באינטרנט אינה רלוונטית למגזר החרדי, הרי התוצאה היא חוסר באבן דרך בסיסית ביותר המאפשרת למידה".

המבקר נדרש גם לסוגיית הפיקוח והאכיפה. כלומר היעדרם של אלה, לפחות באופן אקטיבי. על פי הדו"ח, בכל אחת מהשנים תשע"ז־תשע"ט, ביצע אגף הבקרה במשרד החינוך יותר מ–340 בקרות בבתי ספר יסודיים בחינוך הממלכתי. ואולם הוא לא ביצע ולו בקרה אחת בממ"ח וברשתות החינוך החרדיות הגדולות. באחרונה תוכננו בקרות ב–45 בתי ספר חרדיים אולם בפועל נערכה ביקורת רק בכמחצית מאלה, וגם אלו היו מצומצמות בהיקפן — רק בבתי ספר יסודיים לבנות ובלא שיחות עם מורים או כוח עזר פדגוגי ומינהלי. "המנהלים סירבו לשתף פעולה עם אגף הבקרה", נכתב, "ולכן לא בוצעה בקרה".

נתון חשוב נוסף שעלה בדו"ח נוגע לשיעור הנושרים בחינוך החרדי, הגבוה משמעותית מזה שבחינוך הממלכתי: 5% במעבר מתשע"ז לתשע"ח בחינוך החרדי (בכיתות ז'־י"ב), לעומת 1.2% בחינוך הממלכתי ו–1.4% בחינוך הממלכתי־דתי.

אהרן רבינוביץ

דו"ח מבקר המדינה השנתי שפורסם היום (שני) קובע כי מערך החוץ של ישראל סובל ממשבר מתמשך בשני מישורים: קיצוץ חד בתקציבי משרד החוץ ופיזור סמכויותיו בין עשרות גופים שאינם מתואמים ביניהם. המבקר אינו מתייחס בדו"ח לאחריותו האישית של ראש הממשלה בנימין נתניהו למצב, למרות שזה כיהן כשר החוץ בפועל תקופה ארוכה. המבקר אף מדגיש שהמסקנות התקבלו "מבלי להכריע בשאלה מיהו הגורם האחראי לחוסר שיתוף הפעולה".

לפי הדו"ח מדיניות החוץ הישראלית מבוזרת מדי, "והיא נעשית באמצעות עשרות גורמי ממשלה, ללא בסיס אסטרטגי וניהול מרכזי ובלי שקיימת תמונת מצב מלאה". המבקר מצא כי לא פחות מ-35 גורמים ממשלתיים עוסקים במדיניות חוץ ללא חלוקת תפקידים ברורה. מלבד משרד החוץ מוזכר גם המטה לביטחון לאומי (מל"ל) כגוף מרכזי בתחום, אף שמדובר בגוף מטה ולא בגוף ביצוע. עוד מוזכר כי בשנים האחרונות הקימה הממשלה משרדים ייעודיים לטיפול בנושאים שבעבר טיפל בהם משרד החוץ. כך הועבר הקשר עם יהדות התפוצות והמאבק באנטישמיות למשרד התפוצות והמאבק ב-BDS למשרד לנושאים אסטרטגיים. נוסף על כך מוזכרים המשרד לשיתוף פעולה אזורי, המשרד לענייני מודיעין, המשרד למורשת ורבים אחרים.

במישור התקציבי מצא המבקר כי יש "היעדר מתאם בין תקציב משרד החוץ לשנת 2019 לרוחב היריעה של התחומים שבהם המשרד פועל". לפי הדו"ח בשנת 2019 ירד תקציב משרד החוץ ב-14.7% לעומת 2018 בעוד שבשאר המשרדים הוא עלה בממוצע ב-5.7%. המבקר מפרט כי בשל הקיצוץ צומצמה משמעותית פעילות הנציגויות בחו"ל, בוטלו משלחות ופעילויות הסברה וראשי אגפים ושגרירים הפחיתו בנסיעות ובפגישות. הדו"ח מבקר את הדרך הפזיזה לכאורה בה הוחלט לסגור נציגויות ומציין כי תשלומים לאו"ם נפגעו בהיעדר הידברות מסודרת עם משרד האוצר.

בדו"ח מוזכרים חילופי האשמות בין הגופים השונים. כך למשל גורמים במל"ל, גוף שעובד בתיאום הדוק עם נתניהו, טענו כי "לא פעם גופים פועלים בחו"ל בהתאם לתפיסת האינטרסים שלהם תוך גיבוש פעולה פרטנית ויש קושי להביא לידי כך שיוטמעו הנחיות ראש הממשלה או ראש המל"ל לפעילות בחו"ל". גורמים הבקיאים ביחסים בין הגופים אמרו ל"הארץ" כי הכוונה היא בעיקר לטענות נגד משרד החוץ. מנגד, במשרד החוץ טענו שגורמים רשמיים משוחחים עם גורמי ממשל זרים בלי לעדכן אותם.

המבקר ממליץ לממשלה למפות את כל הגורמים הפועלים בזירה הבינלאומית, "תוך בחינת אפקטיביות הביצוע שלהם", ולקבוע מה בדיוק תחומי האחריות, הסמכות וגבולות הגזרה של כל גוף. כדי לעשות זאת, מציע המבקר למנות גורם ממשלתי שירכז את כל פעילות החוץ ויהיה בעל "סמכויות הכרעה" במחלוקות. גורמים במשרד החוץ מסרו בהקשר זה כי "משרד החוץ צריך להיות הגוף המתכלל, בגלל הראייה הרחבה והרב מערכתית שלו, מטען הידע שנצבר במשרד והפריסה הבינ״ל של נציגויות המשרד בחו"ל".

ממשרד החוץ נמסר כי "הדו"ח מצביע באופן ברור על כך שהגוף המקצועי ביותר, עם הראייה הרחבה ביותר של נושאי חוץ הוא משרד החוץ. זו גם צורת העבודה במדינות רבות ברחבי העולם. הדו"ח מפנה אצבע מאשימה לאגף התקציבים במשרד האוצר על התנהלות לא מקצועית שבאה לידי ביטוי הן בהחלטה לסגור נציגויות ישראל בחו"ל, אשר לא נסמכה על בחינה מקצועית וסדורה, ואף יותר מכך על הכנת תקציב ללא תיאום כלל עם אנשי משרד החוץ אשר ראו לראשונה את הצעת התקציב שלושה ימים בלבד טרם הגשתו לאישור הממשלה".

עוד נמסר כי "הדו"ח מצביע על כשל בתהליך תקצוב משרד החוץ בשנת 2019. המסקנה הנובעת היא חד משמעית ומדגישה הצורך בהגדלת התקציב העומד לרשות משרד החוץ כמו גם על הצורך בקיום הליך סדור של קביעת תקציב הולם למשרד החוץ בעתיד, שיכלול גם היוועצות בין אנשי האוצר לבין הגורמים המקצועיים במשרד החוץ לפני הצגת התקציב לממשלה, אשר יאפשר התייחסות מתאימה מצד משרד החוץ להצעת התקציב".

(נעה לנדאו)

שלושה פרקים מתוך דו"ח מבקר המדינה מספרים משהו על תהליכי העומק שהעביר מתניהו אנגלמן את משרד המבקר: המבקר מסרב לקבוע בדו"ח ממצאים אישיים, נמנע מלשאול שאלות אלמנטריות ובמקרים קיצוניים הדברים הידרדרו גם לוויכוחים קשים בין אנגלמן לבין חלק מאנשי משרדו, שלא הפנימו את רוח המפקד. לכתבה המלאה של נתי טוקר וגור מגידו

בשעה שהמשטרה התגאתה בירידה בהיקף המעצרים שביצעה, דו"ח מבקר המדינה מגלה כי הנתונים שהוצגו לציבור לא היו מלאים. כך, מהדו"חות הרשמיים שפרסמה המשטרה בשנים 2016–2018 נעדרו לא פחות מכ–123 אלף מעצרים.

מדי שנה מפרסמת המשטרה את כמות המעצרים שביצעה, אלא שאנשי משרד המבקר, שהשוו בין הדיווחים הללו לבין דו"חות המעצר שמולאו בידי המשטרה במשך אותן שלוש שנים, הבחינו כי הנתונים שפורסמו "אינם מציגים אלפי מעצרים שבוצעו על ידי המשטרה בכל שנה". מתברר כי המשטרה ספרה רק את המעצרים שהובילו לפתיחת תיק פלילי והתעלמה בדו"חותיה מרבים אחרים. "לפיכך, המשטרה לא מציגה לציבור את היקף השימוש המלא שהיא עושה בסמכות המעצר", כותב המבקר ומפרט אילו לא נכללו: "מעצרים שבעקבותיהם לא נפתח תיק פלילי, מעצרים שהתיק בהם נגנז, מעצרי שטח שבהם העצור נעצר על ידי שוטר למשך זמן קצר ושוחרר, מעצרים בעקבות עבירות תנועה...".

מעבר להטעיה — ב–2018 בישרה המשטרה על ירידה משמעותית במעצרים בשעה שכמות דו"חות המעצר היתה בשנה זו גדולה מבשנים שקדמו לה —  הנתונים הרשמיים הם אלה שעמדו מאחורי קביעת מדיניות מעצרים של המשטרה מחד ומחקרים של אנשי אקדמיה מאידך.

בתגובה לדברים מסרה המשטרה כי "בשנתון הסטטיסטי לא ניתן להציג את כלל הנתונים לשימוש בסמכות מעצר ומשכך החליטה להציג את עיקרם". על פי עמדת המשטרה שהוצגה בפני המבקר, "כלל לא בטוח שנדרש לכלול בנתונים הסטטיסטים את מעצרי השטח". המבקר מצדו העיר כי "משהחליטה המשטרה להציג את נתוני המעצרים לציבור, מן הראוי שתציג את התמונה המלאה".

בנוסף לבעיית הנתונים, התייחס המבקר בדו"ח (ולא בפעם הראשונה) לשימוש שעושה המשטרה במעצרים מיותרים של אזרחים לצורך שחרורם על ידי שופט, בשעה שניתן היה לשחררם בתחנה בידי קצין, בתנאים דומים. עוד צוינה תופעה שבה המשטרה מותירה חשודים במעצר לילי רק כי היא מתייעצת עם גורמי התביעה על המשך המעצר בבוקר למחרת (אף כי יכלו לעשות זאת יום קודם). כמו כן הועלו פגמים באשר לחובת יידוע החשוד על זכותו להיוועץ בסנגור וכן ביקורת על התנאים הירודים בבתי המעצר של שירות בתי הסוהר.

סוגיה אחרת שעלתה בדו"ח היא כי בתקופת רוני אלשיך כמפכ"ל היו מפקדי מחוזות פעלו בניגוד למדיניות שזה התווה. על פי אלשיך, אסור היה להגדיר מראש יעדי תפוקה לתחנות, כמו מספר מעצרים או כתבי אישום — אלא לפעול באופן ממוקד נגד עבירות. מדו"ח המבקר עולה כי בשלושה מחוזות, ששמותיהם לא הוזכרו, דווקא נקבעו לתחנות יעדי תפוקה, ובהם גם בתחום המעצרים. "כאשר המפקד במחוז קובע מדדי תפוקה שנתיים בתחום המעצרים שאינם עולים בקנה אחד עם יעדי המפכ"ל", נכתב בדו"ח, "גובר החשש כי עבודת המחוז תוטה לעבר שיטור יתר או שיטור חסר".

ממשטרת ישראל נמסר כי היא "מקפידה לתעד את הפעילות המתבצעת בנוגע לעצורים, כמו גם לגבי נחקרים אחרים. חלק מהטפסים ידניים או שאינם מפורמטים, ולכן לא ניתן להפיק כל נתון שהוא ללא בדיקה ידנית של כל תיק בנפרד. המשטרה עושה את מירב הפעולות הנדרשות על פי חוק, אולם לא ניתן יהיה לתעד כל רגע וכל פעולה במאגרים הממוחשבים לצורך הפקה סטטיסטית. הנתונים המוצגים נלקחים ממערכות המשטרה הממוחשבות ונבחרו בקפידה מתוך החלטה להציג את עיקר הנתונים, כאשר פילוחים נוספים נמסרים ככל שנדרש באמצעות חופש המידע. נציין כי במסגרת פרויקט התיק הדיגיטלי, יש כוונה לפרמט את הטפסים בהליך הדרגתי וכך ניתן יהיה בעתיד להפיק נתונים בצורה קלה ומהירה יותר. לצד האמור הערות הביקורת בהקשר זה ילמדו, נהלים יחודדו ויישום ההמלצות יבחן במגבלות המשאבים הקיימים".

עוד הוסיפו שם כי "בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בכמות המעצרים למול עלייה בכמות המעוכבים — מה שמעיד על שימוש מידתי ומושכל בסמכות המעצר, ועל כך שמדובר בצורך המציאות שעמה מתמודדים שוטרים ולא ביעד ארגוני. סמכות המעצר נתונה לשוטר למימוש תפקידו במאבק בפשיעה ובהגנה על הציבור, ולכן מרבית המעצרים מתבצעים תוך כדי פעילות מבצעית אגב אירוע פלילי.

"תהליכי פיקוח ובקרה מבוצעים בכל הרמות, הן במשטרה והן על ידי בית המשפט, ובמידת הצורך מופקים הלקחים המתאימים. נדגיש כי משך הזמן שבו מוחזק עצור במעצר אינו קשור בהכרח לסוג וחומרת העבירה, אלא למורכבות החקירה ולגורמים נוספים. הארכת מעצרו של אדם מתבצעת אך ורק בהתאם לצרכי החקירה ובהתאם לעילות הקבועות בחוק".

יהושע (ג'וש) בריינר

מסמך מ-2018, מתקופת כהונתו של השר לשעבר איוב קרא, מציג את המועמדים לתפקיד חברי מועצת הרשות השנייה - כשלכל אחד מהם מוצמד שיוכו הפוליטי ■ המסמך עצמו מופיע באופן חלקי ונסתר בדו"ח המבקר הסופי, לאחר שנערך מחדש על ידי אנגלמן. לכתבה המלאה בדה מרקר