אחת מכל שלוש נשים שנרצחו בידי בני זוגן התלוננה קודם למשטרה

נתונים חדשים שייחשפו היום מגלים עוד כי מחצית מהנרצחות היו מוכרות לשירותי הרווחה. אך כאשר פעילות הרשויות לוקה בחסר, מומחים אומרים כי לא ניתן להציל את הנשים

לי ירון
לי ירון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זירת הרצח של מרינה לוגינוב בבאר שבע, ביולי האחרון
לצילום אין קשר לכתבה. זירת רצח של אישה בידי בן זוגה. הפכתי במהלך ניהול תיק זה מעורכת דין לענייני משפחה לפותרת תעלומת הרצחצילום: אליהו הרשקוביץ
לי ירון
לי ירון

תהילה נגר היתה מוכרת למשטרה. חודשיים לפני שנרצחה עשתה דרכה הצעירה בת ה–31 מקיבוץ גינוסר לתחנה והגישה תלונה נגד בן זוגה. הוא, ריאד רושרוש, בן 27 מהכפר מרר בגליל, נהג כלפיה באלימות קשה. זמן לא רב אחר כך הוא נעצר והגיע לחדרי החקירות של המשטרה, אך בשל חוסר ראיות וחוסר שיתוף פעולה מצד בת זוגו המפוחדת שביקשה למחוק את התלונה, הוא שוחרר לביתו עם צו הרחקה ל–15 יום והתיק בעניינו נסגר. זה היה בחודש אוקטובר 2016, בדצמבר הוא ביקש להיפגש איתה לטיול בג'יפ והיא נעתרה. היא נמצאה ללא רוח חיים על כביש 90.

רצח נשים בישראל: הסיפורים שמאחורי המספרים

רושרוש נעצר מאז והוגש נגדו כתב אישום על רצח, אך התלונה המוקדמת שלה לא סייעה לה להישאר בחיים. היא הפכה לנתון סטטיסטי, אחת מבין תלונות רבות שהוגשו למשטרה טרם הרצח ולא מנעו אותו, כך מגלים נתונים רשמיים של משטרת ישראל ומשרד הרווחה. הנתונים, שיוצגו היום לראשונה בוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת בראשות ח"כ עאידה תומא־סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת), מראים כי מבין 126 הנשים שעל פי נתוני המשטרה נרצחו בעשור האחרון בידי בן זוגן — יותר משליש התלוננו קודם לכן למשטרה ומחצית מהנרצחות היו מוכרות לשירותי הרווחה.

הפניה רצח נשים

נתונים אלה נחשפים במסגרת דו"ח של מרכז המידע של הכנסת, לאחר שהמשטרה סירבה לחשוף אותם במענה לבקשת חופש המידע של "הארץ". ואולם, גם ועדת הכנסת קיבלה תמונה חלקית בלבד, שכן לדברי המשטרה, לא ניתן לספק מענה לשאלה האם לחשודים ברצח בנות זוגן היה רקע פלילי, ואם כן, באילו עבירות. "איסוף הנתונים מצריך מאמץ רב", מסרו שם, "ולא כל רקע פלילי של חשודים מעיד על ביצוע רצח של נשותיהם". מהנתונים שכן נחשפו מתבררת עובדה נוספת: בני הזוג וקרובי משפחה היו אחראים לרצח 72% מהנשים שנרצחו ב–2016, לעומת 43%–48% בשלוש השנים שקדמו לכך.

נוהל חדש שנכנס לתוקף בשנת 2016 (בעקבות מסקנות הוועדה למניעת אלימות במשפחה), אמור היה לצמצם את התופעה, ולבטח למנוע את העלייה החדשה שחלה. לפי אותו נוהל, על כל תחנת משטרה היה לגבש רשימה של נשים המצויות בסיכון על רקע אלימות במשפחה — ואחת לכמה חודשים לערוך דיון בהשתתפות נציגי שירותי הרווחה בעניינן של נשים אלה וכן בעניינן של אחרות, שלהערכת שירותי הרווחה מצויות בסיכון גבוה, גם אם לא הגישו תלונה רשמית למשטרה.

אך הנתונים הנחשפים מעמידים בסימן שאלה את יעילות שיתוף הפעולה בין הגופים השונים. "ייתכן שהצלבת הידע הקיים היתה מסייעת להפעיל תוכנית הגנה ולהציל חיים", אומרת העובדת הסוציאלית, רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האשה בוויצו ישראל. "לא ניתן להציל נשים שאף מערכת לא יודעת על קיומן". לדברי נוימן, מנהלת מקלט לנשים בעברה, "העובדה ששתי מערכות הנגישות לכל אשה בארץ מחזיקות מידע חלקי כל אחת, זו אחת הטעויות הנפוצות בטיפול הממודר והלא מתואם בנשים בסיכון גבוה".

גרף המראה כמה מבין הנרצחות התלוננו בכל שנה במשטרה.
נתונים נוספים:
רצח בידי בני זוג: 
126 נשים נרצחו בעשור האחרון בידי בני זוגן
ב-35% מהמקרים הנרצחת התלוננה במשטרה טרם האירוע על אלימות במשפחה.
כ-50% מהנשים היו מוכרות לשירותי הרווחה.

 238 ניסיונות רצח בעשור האחרון
ב-70% מהמקרים לא הוגש כתב אישום
בכ-33% מהמקרים החשוד הוא קרוב משפחה
62% מקרובי המשפחה הם בני זוג בהווה או לשעבר
כ-50% מהקורבנות הן נשים ערביות

בכל האמור בשירותי הרווחה, אכן נשים רבות, קורבנות, היו מוכרות להם. חלקן, אומרים שם, שהו בעבר במקלטים לנשים נפגעות אלימות ולחלק אחר מהנשים שנרצחו הוצע לשהות במקלטים אלו והן סירבו.

כך היה במקרה של דועאא אבו־שרך מלוד שבסוף שנת 2016 נורתה למוות לעיני ילדיה. אבו־שרך, בת 32 במותה, התלוננה כמה פעמים לשירותי הרווחה על אלימות. שנתיים לפני שנרצחה, בן זוגה לשעבר חטף אותה וניסה לרצוח אותה — אך היא הצליחה להימלט. לאחר מקרה זה הוצע לה שלוש פעמים לשהות במקלט לנשים מוכות, אך היא סירבה — העדיפה לחזור הביתה, לבית הוריה. שירותי הרווחה אמנם עדכנו את המשטרה כי היא נמצאת בסכנת חיים, אך נראה כי לא ננקטו צעדים אפקטיביים דיים להרחקת בן הזוג האלים ממנה, בן הזוג שזמן קצר לאחר המעשה נעצר בחשד לו.

ולפעמים גם הכניסה למקלט אינה מרשם בטוח למניעת הרצח. במאי אשתקד, לאחר שחוותה אלימות מצד בן זוגה לשעבר, מיהרה אנסטסיה רוסנוב, בת 29, להתלונן במשטרה. אלא שבעודה בתחנה קיבלה ממנו מסרון בו נכתב: "אני יודע שאת במשטרה, תלכי משם". היא הלכה משם — הישר למקלט לנשים מוכות. אלא שהיא לא נשארה שם זמן רב, רק כמה שעות. היא אמנם חששה מבן זוגה הקודם, אך רצתה לחזור לבן זוגה החדש ולילדיה, הסבירו אז אנשי הרווחה. היא חתמה במעון על מסמך ויתור, שבו אישרה שהיא עוזבת על דעת עצמה. כעבור ימים ספורים נרצחה.

"הבנו את גודל הסכנה וניסינו לשכנע אותה להישאר אך ללא הצלחה", אמרה אתמול ל"הארץ" יעל גולד, מנכ"לית עמותת "לא לאלימות" המפעילה מקלטים לנשים מוכות, בהם זה שבו שהתה רוסנוב. "כשהיא נרצחה הרגשנו שאפשר היה למנוע את המוות הזה".

גולד אומרת כי היא "התסכול גדול שבעתיים כאשר האשה עשתה מהלך והגיעה למקלט, אך עם צאתה ממנו נרצחה". לדבריה, "המקלט הוא לא פתרון קבע אלא שלב ביניים. לצערנו ישנן נשים שיוצאות מהמקלט כאשר הן בסכנה, לו בצאתן היו מקבלות הגנה על ידי המשטרה יכולנו למנוע חלק מהרציחות".

ייתכן שמשפחתה של מרינה לוגינוב היתה יכולה להוסיף על האכזבה מהתנהלות המשטרה. בחודש יולי האחרון נמצאה האשה בת ה–41 ללא רוח חיים בביתה בבאר שבע, עם סימני אלימות על גופה. בדירה היה עמה בן זוגה סרגיי צימבל, וידיו מגואלות בדם. עוד באותו היום עצרה אותו המשטרה בחשד לרצח, אך היתה זו הפעם השנייה בתוך כשבוע בה הקריאו לו השוטרים את זכויותיו. בפעם הקודמת סיבת המעצר היתה "רק" חשד לתקיפה, של לוגינוב. במשטרה אמרו אז כי על גופה של האשה לא היו חבלות חמורות ואשתו סירבה להגיש תלונה. בסופו של דבר, לאחר שהיה עצור במשך יומיים, הוחלט לשחררו לביתו בתנאים מגבילים (בהם הרחקה מהאשה), אותם הפר.

לצד מקרי הרצח, בדו"ח מרכז המידע של הכנסת ניתן דגש גם למקרים שהיו יכולים להסתיים כך — ניסיונות רצח נשים. מתברר כי בשנים 2007–2016 חקרו במשטרת ישראל 241 מקרים מסוג זה, הנוגעים ל–127 נשים יהודיות ו–114 ערביות (מוסלמיות ונוצריות), כאשר רק 30% מהמקרים הובילו לכתב אישום. אולם נראה כי התמונה המשתקפת מהנתונים רחוקה מלהיות מלאה, שכן אלה, מתבססים רק על תלונות שהתקבלו במשטרה. נוסף על כך, אומרת העובדת הסוציאלית, סמאח סלאימה, פעילה פמינסטית ומייסדת נע"ם (נשים ערביות במרכז), החסר בנתונים מובהק עוד יותר כאשר מדובר בחברה הערבית, שם לדבריה שיעור פענוח המקרים נמוך במיוחד.

עיון בנתונים מגלה עלייה ברורה במספר התלונות. בשנים 2015–2016 תועדו 70 ניסיונות לרצוח נשים, לעומת כ–21 בשנה ב–2007–2014. כמחצית מכלל הנשים אותן ניסו לרצוח, היו ערביות. "כמה נשים ערביות התלוננו על איומים ממשיים ולא נעשה דבר?", שואלת סלאימה. "המשטרה מחכה לבוא לזירת רצח ולא לזירת ירי בלבד". לדבריה, בימים אלה היא מלווה אשה מהצפון שהתלוננה כמה פעמים. "שרפו לה את הבית, גירשו אותה, איימו עליה", היא מתארת. "היא התלוננה והתלוננה. ביקשה מהמשטרה כפתור מצוקה או ליווי או שמירה אבל לא נענתה. אני מפחדת מה יהיה גורלה".

גם משרד הרווחה מתקשה להתמודד עם ניסיונות רצח, שכן אין לו נוהל ייעודי לטיפול במקרים אלה. יתר על כן, שירותי הרווחה אינם מעורבים תמיד ובזמן אמת בטיפול במשפחה לאחר אירועים כאלה, אלא אם המשפחה מוכרת לשירותים טרם האירוע.

מבט לנתוני 2017 לא מגלה עדיין שינוי מגמה. על פי מעקב "הארץ", מתחילת השנה נרצחו כבר 13 נשים בידי בני זוגן ומהנתונים שייחשפו היום בכנסת מתברר כי בנוסף לכך היו עוד 25 ניסיונות רצח (עד סוף מאי הוגשו שלושה כתבי אישום בנוגע לניסיונות אלו). "הנתונים מזעזעים", אומרת ח"כ תומא־סלימאן. "הן העלייה במספר הנרצחות ועצם העובדה שכל כך הרבה מהן היו מוכרות למשטרה ולרווחה. הכתובת נמצאת על הקיר. הפושע ממשיך להסתובב חופשי ולהטיל אימים על האשה לאחר שנכשל במעשיו. מדובר בכישלון עצום בטיפול בתופעה".

האלימות נגד נשים עולות רק גוברת

דו"ח חדש של מרכז המידע של הכנסת שייחשף היום בוועדת העלייה והקליטה, מגלה כי בעשור האחרון נפתחו במשטרה 30,744 תיקי אלימות במשפחה נגד נשים עולות (שהגיעו לישראל משנת 1989 ואילך) — המהווים 27% מכלל התיקים שנפתחו.

על פי הדו"ח, מדובר בממוצע של 591 תיקים לכל 100 אלף נשים. נתון זה גבוה בכ–17% ממספר תיקי האלימות במשפחה כלפי נשים ותיקות יהודיות, שעומד בממוצע על 504 תיקים לכל 100 אלף נשים. כאשר מדובר ברצח בידי בני זוג, מתברר כי מבין 126 הנשים שנרצחו בעשור האחרון, 42 היו עולות, מתוכן 24 ילידות מדינות ברית המועצות לשעבר ו–18 יוצאות אתיופיה.

הנתונים מגלים עוד שלא זו בלבד שהפער בין נשים יהודיות ותיקות לעולות לא הצטמצם בעשור האחרון — הוא הלך וגדל. כך, בעוד שבשנת 2006 השכיחות של תיקים אלה בקרב עולות היתה גבוהה ב–15% מזו בקרב הוותיקות, בשנת 2016 גדל הפער לכדי 19.5%. ייצוג היתר לאוכלוסיית העולות מתפרש על פני שורת עבירות של אלימות במשפחה, הכוללות רצח, ניסיון רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות – בהן שיעור העולות מכלל הקורבנות הוא 47% (64 מתוך 137).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ