נורית וורגפט

האשה שפתחה את הדלת הזמינה לשבת, הצביעה על השולחן והציעה כיבוד. קשה היה להבחין שהיא עיוורת כמעט לגמרי. העיוורון חדש לה. שמה סופיה ניימן, ילידת 1935, ולפני שהתעוורה היתה עצמאית ופעילה, ונהנתה לצייר ולפסל ב"מועדון סקנדינביה" לגיל השלישי בעיר מגוריה, באר שבע.

מאז שהתעוורה, לפני כשנה וחצי, היא זקוקה לעזרה. הרבה עזרה. למזלה, היא מקבלת את מרב השעות מהביטוח הלאומי, ועם תוספת שעות מהקרן לניצולי שואה, היא זוכה לטיפול מהבוקר עד אחר הצהריים. בבוקר באה מטפלת אחת, בלה עמנואלוב, דואגת לרחצה ואוכל והכי חשוב — לביורוקרטיה של הבריאות: תיאום עם רופאים, חידוש מרשמים, בית מרקחת. המטפלת השנייה, טמילה, דואגת לארוחת הצהריים ועוזרת לניימן להתכונן ללילה. שתיהן מלוות אותה למועדון המיוחד לעיוורים, ולפעמים סתם לשבת על הספסל בחוץ. אחר כך היא מאזינה למוסיקה ולספרים מוקלטים בלשונה, רוסית, והולכת לישון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ