הפיל שבחדר הוא מוות

ילדה בבית חולים

לפני חמש שנים פורסם כאן ריאיון עם בני זוג שרצו למות בזמן ובמקום שהם יבחרו. האיש, אז אדם בריא בן 80 ומשהו, אמר: "אנחנו יודעים שיש אנשים שמגיעים למצב שחרפה לחיות בו, שכל מה שנשאר זה רק סבל, לאדם עצמו ולמשפחתו" ("הארץ", 1.3.2016). סיפורם פתח במדור דיון בנושא מושתק (לעתים כמעט באלימות), על זכותו של אדם להחליט איך ומתי הוא רוצה למות. בשנים שלאחר מכן בני הזוג המשיכו לחפש ולקרוא ולהתכונן. בשלב מסוים הם אף שיתפו את הילדים. "רצינו לעשות את זה ביחד, והחלטנו שללכת ככה, בלי ידיעתם, זה לא אנושי", אמרה האשה בשבוע שעבר. "אני חושבת שהם היו בשוק. התלבטנו גם בגלל החשש שהם כל הזמן יפחדו וינסו לשמור עלינו — מה שבאמת קרה במידה מסוימת. אבל בדיעבד אני שמחה שדיברנו".

תוכניתם לא מומשה, וכבר לא תמומש. לפני כחודש מת האיש ממחלה. לדברי אשתו, גם כשהוא רצה, הוא כבר לא יכול היה לעזור לעצמו בגלל המחלה.

בתם זוכרת היטב את אותה שיחה עם הוריה. "לא הייתי מופתעת", היא כתבה אחרי מות אביה, "ובכל זאת יש לי זיכרון בהיר בדיוק היכן ישבתי, מה היתה איכות האור, וחלק, לפחות, ממה שנאמר. מאז ועד מותו חזר אבי כמה פעמים באוזני על עיקרי הדברים: 'אני לא רוצה להיות סיעודי, רתוק למיטה ומטופל על ידי אחרים. אני לא רוצה לחיות אם איני יודע מי אני, ואני לא רוצה להיות לנטל'. הבנתי והזדהיתי מאוד עם הרצון לשליטה ובחירה איך ייראה סוף חייו". 

הבת הוסיפה, ש"חשוב לי להדגיש שאבי לא היה דיכאוני או אובדני. למרות בעיות בריאות שונות הוא חי חיים עשירים, עשה פעילות גופנית, צילם, התעניין בהתפתחויות במדע ובפוליטיקה, עשה תיקונים בבית, וכמובן 'עף' על הנכדים שלו כמו כל סבא גאה. בשנותיו האחרונות הוא כבר לא טייל, אבל חייו היו טובים. הסיבה לשיחות על המוות לא היתה מורבידיות אלא מחשבה מפוכחת, ותוצר של שנים רבות שבהן אמי ואבי דיברו ביניהם על כך בפתיחות". 

המחלה הסופנית התגלתה אצל האב באיחור — כשלושה חודשים לפני מותו — וכבר לא היה מה לעשות. הוא עבר טיפול לשיפור איכות החיים, וקיווה שהדבר יעניק לו כמה חודשים של הפוגה, אך לדברי אשתו, התקווה הזאת "התערבבה עם הרצון לסיים את החיים בלי סבל". הוא לא זכה להפוגה. זמן לא רב אחרי שובו מבית החולים, כאשר טופל בהוספיס בית, התפתח סיבוך במצבו והרופא המטפל הסביר שבסיבוך כזה ניתן לטפל רק בבית חולים. האיש סירב להתאשפז. לדברי אשתו, "הרופא אמר לו, 'אני מבין מה אתה אומר ואני מכבד את זה'". הבת כתבה שהוא אמנם לא סבל מכאבים קשים, אך "בנוסף לבעיות שהמחלה גרמה, הוא סבל מההשפלה שבמצב, סבל קיומי. בשלושת הימים האחרונים כבר לא יצא מהמיטה. שאיפתו למות כאדם עצמאי, כשאיכות חייו לא הצדיקה את המשכם, לא ניתנה לו". ועוד: "אבי ביקש רק דבר אחד: למות עם כבוד עצמי. וכמעט הצלחנו להעניק לו את בקשתו, אבל רק כמעט".

קרוב לוודאי שהאיש ביטא את רצונו בלי לברור במילים, וצוות ההוספיס לא יכול היה להיענות: חוק החולה הנוטה למות, על כל תיקוניו, אינו מאפשר זאת. אפשר להניח שהוא איננו היחיד שמבטא רצון כזה. לפני חמש שנים אמר בהקשר זה פרופ' מאיר ברזיס, כי "מעבר לצורך של אדם לשמור על האוטונומיה שלו להחליט מה עושים ומה לא עושים, חשוב לאנשים הקרובים לסוף החיים שיקשיבו להם כבני אדם ויכבדו את דעתם". אבל דווקא אז, כשמדובר ברצון האחרון, בבקשה האחרונה, לעתים קרובות לא מקשיבים להם, וודאי שלא מכבדים את רצונם. לסיפור של הזוג היו תגובות רבות בשעתו, של אנשים שחלקו מידע ושיתפו בהתלבטויות. כעבור שנתיים אף פורסם כאן מייל מאדם מת — איש שלנוכח הידרדרות במצבו הבריאותי והתפקודי החליט לסיים את חייו, עשה זאת באופן מושכל, על פי הנחיות שקרא, וביקש לשתף את הקוראים.

ועדיין, זהו נושא שלא מדברים עליו. חבל שכך, אומרת בתו של האיש שמת, "בזכות השיחות המקדימות ובזכות הפתיחות בינינו, תהליך הגסיסה של אבי היה כן, פתוח, ומלא רגעי קסם והכרת תודה. היינו בבית ויכולנו להיפרד לאט, באינטימיות, ועם המון רוך. לצד העצב היתה ידיעה שזו זכות גדולה שאנחנו ביחד. ערב אחד שאלתי את אבא איך הוא מרגיש, והוא אמר 'עצוב, אז מה? אפשר לדבר על רגשות עד הבוקר, ועדיין שום דבר לא ישתנה'. אני מאמינה שאם יהיו יותר שיחות כאלו בתוך משפחות, יהיה גם לאחרים קצת יותר קל, ואולי גם נוכל לדבר ולהוביל יום אחד לחקיקה קצת יותר אנושית, כדי שאנשים יוכלו למות עם כבוד, כרצונם".

nurit.wurgaft@haaretz.co.il 

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות