בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבד עם מחלת הסרטן: ההתמודדות קשה שבעתיים

המדינה אמנם מסייעת בקצבה, אבל יש גם צרכיים נוספים. צורך חזק לא פחות הוא הצורך של אנשים עריריים בתשומת לב, מישהו שירים טלפון או שייתן כתף

3תגובות

לא ברור על מי היא כועסת יותר, על המוסדות שחשבה שיוכלו לעזור לה, או על עצמה ועל ההחלטות שקיבלה בחייה ושהותירו אותה לגמרי לבד. מה שכן ברור הוא שהכעס, וגם הכאב, משתלטים עליה, והיא לא מצליחה לומר משפט אחד ברצף בלי שהדמעות יפרצו.

היא בת 45. לפני שנה וחצי גילתה שיש לה סרטן בבלוטת הלימפה, ויש גם גרורות. זה עתה סיימה חמישה חודשי טיפולים, איבדה את השיער, הגוף שלה דואב - אבל יותר מכל מכאיבה לה הבדידות והעובדה שאין לה דבר בחיים להיאחז בו, פרט לזוג האנשים הטובים שאספו אותה אל ביתם.

שני ילדים נולדו לה כשהיתה צעירה יותר. את שניהם מסרה המדינה לאימוץ והיא, באומץ לב נדיר, מודה שדי בצדק. לא רק שהשתמשה אז בסמים, לא רק שגנבה כדי לממן את קנייתם, היא אף ריצתה עונשי מאסר.

"אבא שלי היה נרקומן", היא מספרת. "סמים בבית היו חלק מהשגרה, ואני מגיל תשע התחלתי לעשן חשיש. אחר כך עברתי לסמים קשים יותר, פשוט חיקיתי את אבא". כשאביה נפטר גידלה אותה סבתה הקשישה, שאותה היא מתארת כאשה חסרת השכלה שבקושי ידעה עברית. פשוט לא היה שם אף אחד בסביבה שיחזיק אותה, אז היא המשיכה לצלול למטה. "גדלתי בבית לא פשוט, הכל היה קשה, אלימות, בלגן. אני מתביישת במה שעשיתי, גם מתקשה לזכור הכל, אולי מעדיפה לשכוח, אולי זאת הכימותרפיה שפוגעת בזיכרון".

האנשים הנדירים שאספו אותה הם כל עולמה. לולא הם, היתה היום ברחוב. חשבון הבנק שלה עוקל בגלל חובות, וכך גם סיוע מיוחד לחולי סרטן שקיבלה מ"יד שרה". באחרונה החלה לקבל קצבת נכות זמנית שממנה היא חיה, אבל היא מתקשה לממן בעזרתה קורת גג. אפילו טלפון משלה אין לה, והיא משתמשת בזה של מיטיביה.

לכאורה היא מקבלת את מה שנמצא בסל שמדינת ישראל מעניקה - קרי קצבה וטיפולים בבית חולים, אבל יש לא מעט צרכים חיונים מעבר לזה. למשל, בהקרנה האחרונה שעברה, ביקשה מהרווחה סיוע בנסיעות, אבל נענתה, לדבריה, בטענה שאין להם אפשרות לשלם 60 שקלים לכל ביקור. ויש גם צורך חזק לא פחות - הצורך של אנשים עריריים בתשומת לב, מישהו שירים טלפון, שיבוא לראות מה קורה, שייתן כתף, אולי אפילו יסייע לה להגיע לטיפולים הקשים.

"לאן הולך כל הכסף שמתרימים למען חולי סרטן?", היא שואלת, "איפה כל האנשים הטובים - המתנדבים, מערך הרווחה? שרית אגמון מקו הידידות הצליחה לשחרר לי את העיקול בבנק, היא היחידה שעוזרת כרגע. הלוואי שהצעקה שלי תגיע למי שצריך ותגרום לשינוי".

לזמן קצר היה ילד

למשמע הסיפור שלהם, נדמה כאילו איוב עצמו התייצב בפתח ביתם ומסרב ללכת. היגון שהם חיים בו עמוק כל כך, שהוא מכבה כמעט כל תקווה. הם בוחרים שלא להיחשף, אבל זקוקים לעזרה של אנשים שהם לא מכירים, שהיא הסיכוי היחיד מבחינתם להתגבר על המשבר העמוק.

הם נשואים זה עשור. היא בת 41, הוא צעיר בשנה. שניהם גדלו בבית חרדי, אבל את המצווה, החלום, למלא את הבית בילדים, לא הצליחו להגשים. לה יש בעיה ברחם, שבעטיה היה ברור משלב מוקדם, שהם ייאלצו להשתמש בשירותיה של אם פונדקאית. הם נאלצו לעזוב את אילת עיר מגוריהם כדי להיות זמינים יותר לטיפולים, וגם להתגבר על ההתנגדות הקיימת בחברה החרדית להליך כזה. הם קוששו איכשהו את רבע מיליון השקלים שנזקקו להם כדי לממן את כל התהליך, צלחו גם את המהמורות שבדרך למציאת אשה שתסכים לשמש כפונדקאית ואת ארבעת הניסיונות הראשונים שכשלו - ואז השמחה שאין לה גבול, כשנודע כי העובר נקלט.

תשעה חודשים הם ליוו את הפונדקאית במסירות אין קץ, עד שב–15 בנובמבר 2013 נולד בנם הבכור. תינוק בריא ויפה, שנהפך למרכז תשומת הלב של המשפחה המורחבת כולה. ארבעה חודשים גידלו אותו באהבה גדולה, עד הבוקר הנורא ההוא ב–17 בפברואר 2014. בבוקר, לפני שיצאה לעבודה, הספיקה האם עוד להאכיל את התינוק ולשחק עמו. שעה קלה לאחר מכן ניגש האב לעריסת בנו וגילה לחרדתו שהתינוק לא מגיב. הפראמדיקים שהוזעקו קבעו את מותו במקום. הסיבה: מוות בעריסה.

שנים רבות של טיפולים מייסרים וכמיהה אדירה לילד הסתיימו בטרגדיה. מאז הם ספונים בביתם, מתקשים לשוב ולתפקד כרגיל. רק הליך פונדקאות נוסף, אומרים בני משפחה, יכול להעלותם על דרך השיקום. אלא שלשאיפה הזאת נלווה, כמובן, פחד עצום מכישלון ובעיית הכסף. שוב צריך לגייס 250 אלף שקלים, שוב לקושש נדבות כדי לנסות ולהצליח.

רותם שם טוב ומיטל דהן, תושבות אילת, נחשפו לסיפור העצוב הזה והחליטו לקיים ערב גיוס תרומות בעבורם. חשוב להזכיר, שאם את טיפולי ההפריה מדינת ישראל מממנת, הרי שבכל הקשור לתשלום לאם פונדקאית אין שום סיוע מצד המדינה. ערב ההתרמה עתיד להתקיים ב–29 באפריל בבית הספר רבין באילת.

orlyv10@gmai.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו