בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור אישי || יש למדינה כל כך הרבה להציע לאנשים בתחתית, רק חסר מי שיחבר בין מי שצריך למה שמגיע

נכון, מיה ותמיר לא היו צריכים להביא ילדים לעולם בגיל כה צעיר ובלי משענת כלכלית. אבל עדיין הם ראויים במצוקתם ליד עוזרת ומכוונת ואפילו אם מישהו יתפוס אותם עכשיו יש עוד סיכוי

2תגובות

"רציתי להגיד לך, שאם את רוצה אני יכולה להיות בהריון בשבילך", אמרה לי מיה (שם בדוי) מיד בתחילת השיחה בינינו; "אני עושה את זה בקלות. ממש בכיף אעשה את זה גם בשבילך". הקול שלה נשמע ילדותי ומלא להט ורצון לקבל תשובה חיובית. "את מבינה, עם שלושת הילדים שלי נכנסתי ברגע, ואין לי שום בעיה עם ההריון. פשוט ככה אני אוכל לשלם את שכר הדירה, את המעון לילדות, אולי לקנות כמה בגדים. פשוט, את מבינה, אין כסף, ויש לי תינוקת וצריך הרבה".

היא רק בת 22, אמא במשרה מלאה כבר כמעט ארבע שנים, שבמהלכן נפלה כמעט בכל הבורות האפשריים. בעלה בן ה–24, האבא של שלוש בנותיה, עובד במשרה מלאה ומשתכר 5,000 שקל בחודש. היא לא עובדת כרגע כי התינוקת עוד לא בת שלושה חודשים ועל מעון המדינה משלמת רק מגיל ארבעה חודשים, אז בינתיים היא מציעה את הכישרון שהיא הכי גאה בו, את הרחם שלה, להשכרה.

כשסירבתי בנימוס להצעה, הקול שלה נהפך לקשה. "אז אולי תעזרי לי למצוא אשה שכן תרצה הריון ממני? אני חייבת את הכסף".

גיל אליהו

לשאלת המוסר שבשימוש בפונדקאית חשוב שיהיה משקל בחברה מתוקנת. האם זה מוסרי לשכור איבר, לסחור באיבר, כמו רחם. האם זה מוסרי שגופה של אשה אחת ישמש כלי לאשה אחרת. פמיניסטיות רדיקליות מתנגדות בנחרצות, אבל דומה שמי שצולל עמוק אל המורכבות של מערכת היחסים הזאת, שבין הנותנת למקבלת, מבין שאין פה שחור ולבן. נכון שברוב המקרים הנשים המבקשות לשמש פונדקאיות עושות זאת מטעמים כלכליים, ועוטפות למען שפיותן את המעשה בשכנוע העצמי שהן מצילות אשה אחרת. אבל לעתים בסופו של דבר התחושה שהצלת, שעזרת, מספקת יותר מהכסף, ובכל מקרה, אכן מדובר בסכום כסף נכבד שיש בו כדי להציל לעתים חיים של משפחה.

אלא שבמקרה של מיה כל זה לא רלוונטי, כי היא פסולה ממילא מלקחת חלק בתהליך; בסוכנות המתווכת בין פונדקאיות לנשים שלא יכולות ללדת הבהירו מיד שבשל גילה הצעיר החוק אינו מתיר לה לשמש אם פונדקאית. אז מה עושים עכשיו? יש לבני הזוג חוב של 4,500 שקל למעון, לבעל הבית הם חייבים חודשיים שכר דירה — 5,000 שקל, ובמכולת כמה מאות שקלים. אבל זה רק הכסף הקטן. בהוצאה לפועל הצטבר להם חוב בסך 140 אלף שקל, שנפרס לתשלומים חודשיים.

לכאורה, מיה ובעלה יכולים להאשים רק את עצמם במצבם. למה זוג צעיר כל כך עושה שלושה ילדים בתוך ארבע שנים? איפה האחריות? אבל מאוד ייתכן שאם היתה למיה יד מכוונת ומחלצת בתקופות שבהן עדיין היתה יכולה להיעזר ביד כזאת, כל זה לא היה קורה.

הוריה התגרשו כשהיתה ילדה קטנה. אמה ויתרה על משמורת ועזבה. התנאים בבית לא היו קלים. כמה שנים מאוחר יותר נישא אביה בשנית. מיה מספרת על אלימות פיזית קשה כלפיה וכלפי אחיה, כולל הרעבה והתעללות. לבסוף החליטו בשירותי הרווחה להוציא אותה ואת אחיה לפנימיות, ובהמשך למשפחות אומנה. החלום שלה היה להקים משפחה ומהר. ואז פגשה את תמיר (שם בדוי). עוד לפני שנישאו החלו להביא ילדים לעולם, בלי גב כלכלי בסיסי, בלי משענת משפחתית.

גם לתמיר סיפור חיים לא פשוט. אמו היתה אשה חולה, אביו אלכוהוליסט. גם הוא הוצא מהבית בגיל צעיר והועבר למשפחת אומנה, גם אותו ניחם החלום על משפחה והמון ילדים. כשהתברר שמיה בהריון הם לקחו הלוואה מהבנק וגם מחברים, התחתנו, ילדו, ומהר מאוד מצאו את עצמם עמוק בחובות. ילדה בת 19 וילד בן 21 עם תינוקת, לבד. המחאות שנתנו התחילו לחזור, בבית מחסור נורא, ימים שלמים ללא מזון, אבל הם המשיכו, עוד ילדה ועוד אחת, ואין אף מבוגר אחראי בסביבה שידריך את משפחת הילדים חסרת האונים הזאת.

מיה לא היתה זכאית לדמי לידה, כי לא עבדה באופן רציף, תמיר משתכר מעל שכר מינימום, אז אין השלמת הכנסה, והלוואות אף מוסד פיננסי לא נותן להם כמובן. שירותי הרווחה נתנו להם את כל מה שהמדינה הזאת מסוגלת לתת, קרי מכונת כביסה, מקרר ואפילו מיטה לילדה הגדולה. ועדיין, הרוב חסר להם. באחרונה החלה עמותת פעמונים המסייעת בתכנון תקציבי ללוות אותם, ויש בזה תקווה, כמו גם בסדנת "סיכוי" שמיה תעבור, להעצמה אישית לקראת יציאה למסלול לימודים.

יש למדינה הזאת כל כך הרבה להציע לאנשים שנמצאים בתחתית — עמותות וארגונים שלא נותנים סלי מזון אלא כלים של ממש, זכויות בביטוח הלאומי ובמשרד הכלכלה — רק חסר כוח האדם שיחבר בין מי שצריך למה שמגיע, ובדרך נופלים יותר מדי אנשים שפשוט לא מודעים לזכויותיהם. אם מישהו היה תופס את מיה ותמיר בשלב מוקדם יותר, הכל היה יכול להיראות אחרת; אפילו אם מישהו יתפוס אותם עכשיו יש עוד סיכוי.

orlyv10@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו