בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיסול הצליח, מאריה ממשיכה לשלם את המחיר

סירובה של ישראל לתת מעמד של קבע למאריה בת ה-13, שנותרה משותקת מפגיעת טיל שהרג את בני משפחתה בעזה, הגיע היום לבג"ץ. והיא התאכזבה שוב

25תגובות

הבוקר, בשעה תשע, היא הגיעה לירושלים, לבית המשפט העליון. באמצעות סנטרה הנחוש היא הניעה את הג'ויסטיק, המפעיל את כיסא הגלגלים החשמלי שלה, וגייסה את כל הכוחות שיכולה לגייס ילדה משותקת בת 13, כדי להתמודד עם הכרעתם של שלושת השופטים בראשות הנשיאה מרים נאור בעניינה. אולם לאכזבתה, היא נתבקשה למשוך את עתירתה.

קוראים לה מאריה אימאן. עוד לא מלאו לה חמש שנים באותו בוקר שבו יצאה עם הוריה, שני אחיה, סבה וסבתה, לנסיעת בכורה במכונית החדשה שקנה הדוד. היה זה אותו בוקר שבו חיסלה ישראל את פעיל הג'יהאד האיסלאמי מוחמד דחדוח.

אלכס ליבק

המכונית שבה נסע דחדוח עקפה את המכונית של משפחת אימאן בדיוק כשהטיל הישראלי פגע בה. החיסול הוגדר כהצלחה, אבל רק בודדים התייחסו אז לאזרחים ששילמו את מחיר ההצלחה הזאת — אמה של מאריה, אחיה הבכור בן השש, סבתה ודודה. כולם נהרגו. מאריה עצמה נפצעה קשה ונותרה מאז משותקת מהצוואר ומטה כשהיא מונשמת דרך חור בצווארה. היא טופלה במסירות בישראל. תחילה בתל השומר ואחר כך בבית החולים אלי"ן בירושלים, כשאביה חמדי אינו מש ממיטתה, סועד אותה ומטפל בה, מסדר בקפידה את תלתליה ונענה לכל דרישותיה של הילדה שובת הלב הזאת.

ב–2006 שידרנו בתוכנית "עובדה" את סיפורה של מאריה. למרות החשש שהציבור הישראלי יתקשה להכיל את כאבה של ילדה פלסטינית, נדמה היה שסיפורה של מאריה חדר ללבבות. דיווחנו אז, שאשרת השהייה של מאריה ואביה פגה, ושהם אמורים להיות מגורשים בחזרה לעזה, צעד שפירושו גזר דין מוות למאריה, התלויה בטיפול ובמכשור שאינם קיימים שם. עוד סיפרנו, כי הכסף שיועד לטיפול בה נגמר. אחרי השידור הוארכה אשרת השהייה של המשפחה, ומשרד הביטחון הצהיר שיסייע לה. אלא שלמרות כל זאת, נאלצת המשפחה הקטנה, שנותרה מאותו בוקר נורא, להיאבק ללא הרף במערכת כדי להמשיך ולשרוד. הם לא היו מצליחים להחזיק מעמד עד היום, לולא האנשים הטובים שמתנדבים לסייע להם. אחת מהם היא עו"ד עדי לוסטיגמן, שמלווה את המשפחה שנים ארוכות, והיא גם שמגישה בעבורם בהתנדבות את העתירות לבית המשפט.

הם מבקשים לקבל מעמד של קבע במקום "המעמד הארעי" שניתן להם עד עתה. כבר כמעט שמונה שנים שהם כאן. מאריה, חמדי, והאח הקטן מואמן. מאריה ומואמן מדברים עברית שוטפת. הטיפול במאריה כאמור אינו אפשרי בשום מקום אחר, שכן היא מתאשפזת חדשות לבקרים ומצבה מידרדר לעתים קרובות עד כדי סכנת חיים. אחיה הקטן נותר תחילה בעזה, אבל לאחר שהיה עד לעוד ניסיון חיסול, על הטראומה והחרדות שזה עורר, הביא אותו אביו לכאן. ואם אין די בכך, נהרס בית אחיו של חמדי במבצע "צוק איתן".

אין להם אפוא לאן ללכת, אבל נדמה שמדינת ישראל מסרבת לוותר על זכותה לגרש אותם, אחרת לא ניתן להבין מדוע ממאנים להעניק להם מעמד של קבע. באין מעמד כזה הם נאלצים להאריך בכל שנה את אשרת המעמד הארעי. הלשכה המטפלת בהם נמצאת בעפולה, האישורים שהם צריכים להביא הם ממשרד הפנים, הביטחון, המשטרה והשב"כ. לא תמיד הגופים האלה מתואמים, ודי בכך שפקיד אחד ייצא לחופשה כדי שהאשרה תתעכב. זה מה שקרה לפני חצי שנה. אישור האשרה התעכב למשך ארבעה חודשים, ובהעדרה התבטלה זכאותה של מאריה לביטוח רפואי, זכאותו של חמדי המסיע אותה לרשיון נהיגה וזכאותם לקצבאות נכות.

האם אין די בייסורים שהם עברו וצריך להוסיף עליהם עוד? איזה היגיון מוצאת המדינה בטרטורם? הרי מעמד של קבע יעלה למדינה, שכל פעם צריכה להידרש מחדש לעניינם, אפילו פחות כסף.

בתשובתו לעתירה המחודשת, כתב עו"ד יצחק ברט, סגן בכיר בפרקליטות המדינה, כי "משרד הביטחון נשא בכל התשלומים הכרוכים בטיפול הרפואי והשיקומי... תשלומים אשר שולמו לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבות ההומניטריות... למרות שהעותרת נפגעה במהלך פעולה מלחמתית... לאחר שהוברר כי אין הם יכולים לשוב לעזה, החליט שר הפנים... לתת להם רשיון ישיבה [זמני] המקנה להם זכויות סוציאליות בביטוח הלאומי. אולם לבקשת מעמד הקבע החליט שר הפנים שלא להיענות". אפשר להבין בין השורות, שבמקרה שמאריה חלילה לא תחזיק מעמד, חמדי ומואמן הקטן יגורשו מיד שכן מצבה הרפואי הוא הסיבה למעמד הזמני שניתן להם. מה שכן החליטה מדינת ישראל לעשות הוא לחדש את האשרה פעם בשנתיים.

האב ושני הילדים, שאיבדו כל כך הרבה, נדחים לא רק על ידי המערכת. בירושלים סירבו יהודים להשכיר להם דירה כי הם ערבים, וערבים לא רצו להשכיר להם כי הם מקבלים סיוע ממשרד הביטחון. הם נאלצים לגור באום אל־פחם, הרחק מבית החולים. לא מגיע להם לקבל ולו בשורה אחת טובה?

orlyv10@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו