בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפילו טופס לא צריך למלא כדי לפתוח פעוטון

דוידי בן ה–8 חודשים לא חזר הביתה מיומו הראשון בפעוטון. אמו פתחה עתה בקמפיין למען הטלת פיקוח על הפעוטונים

33תגובות
ענת דייגי ובנה דוידי
באדיבות ענת דייגי

זה קרה ביום הראשון שלו בגן אחרי שבועיים של הסתגלות, שבמהלכם ענת לא משה ממנו. גם בשעות המעטות שבילה בגן בלעדיה, כחלק מתהליך ההסתגלות, היא הסתתרה בשיחים, פיקחה, נושמת ומרגישה כל הזמן את הילד הקטן שלה. איך הוא מגיב לגננות, אם טוב לו, אם הוא צוחק או בוכה. אחרי הכל, דוידי היה הילד הבכור שלה, פרי אהבה ארוכת שנים, וענת דייגי, שהיתה אז בת 32, התקשתה לשחרר. עכשיו ברור למה. אינסטינקט אמהי, או אולי תחושה עמוקה של סכנה שאורבת.

דוידי לא חזר הביתה מהיום הראשון שלו בפעוטון הפרטי סמוך לשדרות רוטשילד בתל אביב. הוא מת כשהוא בן שמונה חודשים וחצי בלבד.

זה קרה בפברואר 2017. ענת התקשרה לגן לשאול מה שלום דוידי, ומכיוון שהגננת לא השיבה, היא הגיעה לגן מוקדם מהרגיל. עד היום לא ברור מה קרה שם. ההסבר "מוות בעריסה" לא מספק את ענת, בהתבסס על העובדות שנודעו לה רק אחרי מותו של דוידי.

מתברר, שאף על פי שהובטח להורים ששני אנשים לפחות יטפלו בשמונה תינוקות, בפעוטון של דוידי היתה רק גננת אחת, עייפה ומרוטה (כך על פי עדות הגננת עצמה), שהיתה צריכה לשים לב כל הזמן לכולם — וזה, כפי שידוע לכל הורה, בלתי אפשרי. ענת סבורה שדוידי בכה, כי משהו לא היה בסדר, הגננת לא שעתה לבכיו, והוא התהפך על הבטן וכך נחנק. המשטרה סגרה את התיק. ההורים הגישו ערר, וזה השלב שבו מצויה כרגע הפרשה. הגן עצמו ממשיך לפעול כרגיל, ולא ידוע כמה אנשי צוות עובדים בו כרגע.

אלא שענת היא אשה בעלת כוחות מעוררי הערצה. היא קיבלה על עצמה להיאבק למען שינוי המצב הקיים, שבו אין פיקוח על פעוטונים, אין סטנדרטים בחוק ולמעשה אין דבר שמסדיר את הפעילות שלהם. בימים אלה היא יוצאת בקמפיין, שתכליתו עתירה לבג"ץ במטרה לחייב את המדינה לפקח על מסגרות לגיל הרך.

קבוצת הפעילים שהקימה ענת דייגי
באדיבות ענת דייגי

מתברר שקיים חוק, עוד מראשית שנות ה–60, שמגדיר את הפיקוח הזה, אבל הוא לא מיושם ונדמה שהרשויות בכלל לא מודעות לקיומו. רק מסגרות כמו ויצו, נעמת ואמונה מפוקחות. פחות מרבע מהילדים בפעוטונים עד גיל שלוש נמצאים תחת פיקוח. "בכל יתר המסגרות יכולים לעשות מה שהם רוצים, אפילו טופס לא צריך למלא כדי לפתוח פעוטון", אומרת ענת. "נדהמתי מההפקרות בתחום הלא מוסדר של מסגרות לגיל הרך. למסע שלי הצטרפו אמהות מדהימות", היא כותבת באתר גיוס ההמונים Giveback, ומבקשת מהורים אחרים להצטרף. הם מנסים לגייס עתה 150 אלף שקלים על מנת לממן ייצוג משפטי הולם כדי להגיש את העתירה. "עותרים לבג"ץ — חוק הפיקוח", כך קוראים למבצע גיוס הכספים.

על השאלה מאיפה יש לה כוח למלחמה הזאת אפשר לוותר כשמכירים את ענת, אשה נחושה ומרשימה. פחות משנה אחרי שדוידי נפטר היא ילדה את לביא, והיא כמובן לא מתכוונת לשלוח אותו לפעוטון, אבל נחושה להילחם למען ילדים אחרים. "יש מקרי מוות בפעוטונים שניתן היה למנוע אילו רק היו צוות גדול יותר ותנאים הולמים", היא אומרת, "אני רוצה פיקוח שגננות יהיו מחויבות לעמוד בו. שהן לא יוכלו להרשות לעצמן להיות לבד עם 10 ילדים".

היא סבורה שהגננת של דוידי עברה על החוק כשטיפלה לבד בכל כך הרבה פעוטות, אבל הבינה כבר שהחוק הוא כאסקופה נדרסת. "אני לא חושבת שהיה שם משהו מכוּון. היא היתה לבד ועייפה, וכנראה נתנה לו לבכות ולצעוק. הסימנים של מוות בעריסה וחנק של כלי הנשימה זהים, אז לא יודעים מה קרה שם, אבל אני מאמינה שהוא בכה והיא התעלמה מהבכי. אני מכירה את דוידי שלי, אני יודעת שהוא זעק לעזרה". פרט נוסף שלא נבדק עד היום הוא שלוש שיחות טלפון שהתקיימו בין הגננת לבעלה לפני שהזעיקו את מד"א, כאשר דוידי שוכב מחוסר הכרה. מדוע בוזבז שם זמן יקר?

על פי חוק הפיקוח על מעונות, שכאמור אינו נאכף, כל מוסד שבו שני חוסים ומעלה, קטנים כגדולים, חייב לעמוד בפיקוח, תקנות ורישוי שקובע שר העבודה ורווחה. ענת מספרת שב–2007 כבר הוגשה עתירה לבג"ץ בנושא, אך השופטים ביקשו למשוך אותה בגלל חוק פיקוח חדש שהונח על שולחן הכנסת. אלא שהחוק לא עבר.

"דוידי שלי כמעט זחל", אומרת ענת, "הוא אהב לאכול מלפפונים ופירה, והבילוי האהוב עליו היה לרבוץ אתי על שמיכה בגינה. חיפוש מסגרת בעבורו היה משימה לא קלה. ראיתי עשרות גנים ומטפלות. בסוף מצאתי גן, ואף ששאלתי את כל השאלות הנכונות. ברגע האמת גיליתי שקיבלתי הבטחות ריקות. היא היתה לבד, חצי רדומה, לא ידעה לבצע פעולות החייאה ולא היה לחצן מצוקה. מכיוון שלא היו מצלמות, לעולם לא נוכל להוכיח שקרה מה שאנחנו מאמינים שקרה שם. הרווח שלי הוא לדעת שעזרתי למנוע את האסון הבא. אין לי שאיפות פוליטיות, אני לא עוסקת בתחום החינוך לגיל הרך ואני כמובן לא מרוויחה כלכלית מכך. הצטרפו אלינו לעתירה לאכיפת חוק הפיקוח. יחד נציל את הילד הבא".

למבצע גיוס הכספים באתר גיוס ההמונים Giveback

@orlyv10@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו