מסע השורשים באתיופיה של תלמידי "בן יקיר"

תלמידי כפר הנוער "בן יקיר" במסע שורשים באתיופיה

הנה שוב אנו בעיצומו של חג השנור הישראלי, מותקפים כמעט מכל כיוון בבקשות לתרום מזון לנזקקים (כאילו שלאורך השנה הם לא אוכלים או לא נזקקים). אז לתרום זה יופי, אבל התרומה חייבת להיות אפקטיבית, בעוד שמימון מנות מזון לא רק שלא מציל מעוני, לעתים הוא רק מקבע אותו.

דוגמה נאה לתרומה אפקטיבית באמת היא הסיוע למסע של חניכי כפר הנוער "בן יקיר" לאתיופיה. 12 מחניכי הכפר, יוצאי אתיופיה, אמורים לצאת למסע שורשים בדצמבר. בהם יש נער שלא ראה את אמו תשע שנים, וליד מיטתו בכפר הנוער הוא תלה ציור עצוב מעשה ידיו, שבו נראית האם כפי שהוא זוכר אותה. הנער עלה לישראל עם אביו. האם ואחיו נותרו שם. רק לפני שנה הצליח ליצור עם אמו קשר, והוא משתוקק לפגוש אותה. נער אחר מבקש לפקוד במסע את קבר אביו, שמת באתיופיה, ויש עוד הרבה סיפורים קשים ומרגשים.

חניכי כפר הנוער יוצאי אתיופיה לא יוכלו לממן את המסע לעצמם; ב"בן יקיר" שוהים כמאה בני נוער, כולם הגיעו מרקע קשה וממצבי סיכון ממשיים. אז נכון שבמדינה מתוקנת מוסדות המדינה עצמה היו צריכה לממן מסע כזה, אבל היי, הם בקושי מכסים את העלות של כל ילד בכפרי הנוער, אז מימון של מסע? לא מתקבל על הדעת. וכאן נכנס הציבור שאכפת לו. "הרוח הישראלית" מסייעת לכפר "בן יקיר" זו הפעם השנייה לקיים את הפרויקט הזה. העלות בעבור כל חניך למסע של שמונה ימים מסתכמת בכ–8,000 שקל. אנשי "הרוח הישראלית" פתחו בקמפיין מימון המונים, ועתה חסרים 22 אלף שקל בלבד. כמובן, ככל שהסכום שייאסף יהיה גדול יותר, כן יוכלו להצטרף עוד בני נוער למסע.

הפרויקט מלווה בתוכנית הדרכה לכלל בני הנוער בכפר "בן יקיר" גם אלה מהם שאינם יוצאי אתיופיה, במטרה להעמיק את המודעות לעלייה מאתיופיה גם למי שנולדו כאן. למסע עצמו יוצאים תלמידים בכיתה י"ב. בסוף השנה יתגייסו לצה"ל, והם מתמודדים עם שאלות של זהות ושייכות. רבים מהם אינם מכירים את אתיופיה כלל, ואינם חשים זיקה או שייכות אליה, אך גם בישראל הם חשים זרים. זה מסע שאפשר לחזור ממנו עם תובנות רבות, גאווה ומוטיבציה.

כל מי שמזדעזע מהאפליה ורוצה לעשות דבר מה, אולי זאת הדרך להתחיל?

לתרומות למסע של חניכי כפר הנוער "בן יקיר" לאתיופיה

זכויות כלב

לפני שבועיים פורסם כאן זה סיפורו של אדם, תושב העיר אילת, ששם קץ לחייו והותיר אחריו 40 כלבים. סיפרנו שבעבר נפלו כלבים של אותו אדם קורבן לשכן ששפך עליהם חומצה, ולאחר שנלקחו המשיך המנוח לאסוף כלבים ולהרביע אותם, עד למצב שאליו הגיע.

בתגובה לכתבה קיבלתי שיחת טלפון מקסימה מהשופט בדימוס שלום ברנר. הוא הסב את תשומת לבי לספר "משפט הכלב", שכתב בשיתוף עם שופט העליון בדימוס צבי טל. שני השופטים עתירי הזכויות כתבו את הספר ב–2005 (מהדורה שנייה פורסמה ב–2014), והוא מהווה למעשה מדריך מקיף לכל הסוגיות המשפטיות הנוגעות לבעלי החיים. במדינה שבה עבירות כאלה נדחקות הצדה, ובתי המשפט נוטים להקל בעונשם של מי שפוגעים בבעלי חיים, מדובר באמירה חשובה של שני השופטים המכובדים, ובנכס בעבור כל מי שהעולם הזה יקר ללבו. מדיני נזיקין, דרך יבוא ויצוא של כלבים ועד ירושה לכלב — הכל מצוי שם, מפורט ומרתק.

לקחי מעודה

בעוד כרמל מעודה, הגננת המתעללת, לא מוצאת אדם שייאות לשכן אותה במסגרת מעצר בית, וזאת מפחד ההורים שדורשים נקמה, עושים הורים אחרים מעשה בכיוון פרודוקטיבי. קוראים לזה מיזם "בטוח בגן שלי" — שיתוף פעולה בין נציגות הורים, גננות ומומחים לגיל הרך, שמטרתו להגדיל את השקיפות בגני הילדים, להעצים גננות וגננים טובים ומסורים ולאתר תפוחים רקובים.

582 בני אדם כבר נרשמו כמתנדבים למיזם (בהם גם לא מעט סבתות), 72 גנים התנדבו לקחת בו חלק, ועשרות אנשי מקצוע תורמים גם הם מזמנם להכשרת המתנדבים. הרעיון הבסיסי הוא שהמתנדבים יוכלו להיכנס לגני הילדים ללא הודעה מראש — זאת כמובן לאחר שעברו סינון והכשרה ייעודית לזיהוי סימני מצוקה ואלימות בשפת הגוף ובהתנהגותם של הילדים, וכן סינון אישיותי וביטחוני על ידי מומחים, בהם גם יוצאי שב"כ. בביקורי הפתע הם עורכים תצפיות וממלאים שאלון שהוכן מראש על ידי אנשי מקצוע. תוצאות הביקור מתפרסמות באתר המיזם, בשקיפות מלאה.

מי שיזמה את "בטוח בגן שלי" היא עו"ד ליאת גלילי פרל. לדבריה לא יכלה למצוא מנוח לנוכח מעשי האלימות שנחשפו בגנים, פתחה דף פייסבוק שבו הציגה את רעיונותיה ועוצמת התגובות הפתיעה גם אותה.

פעוטות לא יודעים לשקר, שפת הגוף שלהם נותנת מידע עצום למי שיודע לקרוא אותו. השאלה היחידה היא, אם עם המצטרפים למיזם לא נמנים רק גנים שבהן יש גננות מעולות, ומה עושים עם אלה שלא הצטרפו.

orlyv10@gmail.com

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות