רצינו עבדים

למרות העובדה שמולי היא היחידה שהסכימה לטפל בחנניה, ולמרות שנקשר אליה מאוד נפשית, מולי לא תוכל להישאר כאן

אורלי וילנאי
אורלי וילנאי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורלי וילנאי
אורלי וילנאי

ארבע שנים היא סעדה אותו, עד שיום אחד פשוט נעלמה. אפשר רק לדמיין כמה קשה לאדם חולה שתלוי במטפלת שלו ובטוח בה, שהגיע למצב שבו הוא הסיר את כל המגננות אחרי תהליך ארוך של בניית אמון, כשיום אחד היא פשוט עוזבת. מנגד, אפשר גם לדמיין כמה קשה היא עבודתה של מטפלת סיעודית, עד שלעתים בריחה היא האופציה היחידה להפסיק את סבלה שלה.

חנניה ביטון. הטיפול בו הוא קשה ומורכב
חנניה ביטון. הטיפול בו הוא קשה ומורכבצילום: חנה ביטון

טראומת הנטישה נתנה אותותיה בחנניה ביטון, והוא התקשה להשתקם ממנה. אלא שמה שקרה לאחר מכן, היה קשה לא פחות: כל המטפלות הסיעודיות שבאו לפגישת היכרות סירבו לקבל על עצמן את התפקיד.

חנניה הוא בן 74, סובל מדמנציה בשלבים מתקדמים ומוכר כבעל 175% נכות, בין היתר משום שהוא שוקל יותר מ–120 ק"ג. הוא נזקק למנוף חשמלי כדי לקום מהמיטה, כמו גם למכשירים תפעוליים ייעודיים נוספים, ולכן הטיפול בו הוא קשה ומורכב.

לבסוף הגיעה עובדת זרה אחת שהסכימה. בני משפחתו של חנניה, המתמודדים בכאב עם מחלתו, לא ידעו את נפשם מרוב שמחה והקלה. לא רק שהסכימה, אלא שגם מהר מאוד הוכיחה המטפלת, מולי שמה, מיומנות בתפעול המכשירים הטיפוליים, וכן מסירות וגישה טיפולית מכילה ומעודדת.

ואולם, אליה וקוץ בה. מולי סיימה חמש שנות עבודה בישראל, ולפי החוק לא ניתן להאריך אשרה של עובד זר לתקופה של יותר מחמש שנים ושלושה חודשים. לכן ביקשה המשפחה מוועדת חריגים הארכת ויזה מטעמים הומניטריים. אלא שמדינת ישראל מתנגדת, לא סתם מתנגדת — עומדת על הרגליים האחוריות במלחמה שהיא מנהלת נגד חולה דמנטי והעובדת היחידה שמסכימה לטפל בו.

מולי החלה לעבוד עם חנניה ביוני 2018. בתחילת אוגוסט הגישו בני המשפחה את כל הניירת הנדרשת לוועדה ההומניטרית. ב–15.9.18 דחתה הוועדה את הבקשה, בנימוק שעל פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה יש בעיר אשדוד (שבה מתגורר חנניה) היצע של עובדים זרים חוקיים "פנויים". אלא שכאמור, אף לא אחד מעובדים אלה לא הסכים לעבוד אצל חנניה. לפיכך הגישה המשפחה ערר על החלטת הוועדה לבית הדין לעררים בירושלים.

רק ב-30.6.2019 דן בית הדין בערעור, ובינתיים, מולי סועדת את חנניה, והוא מפתח בה תלות.

בית הדין קבע לבסוף, כי אין לו סמכות לשנות את החלטת הוועדה ההומניטרית. למשפחה ניתנו שישה חודשי "התארגנות" על מנת למצוא מחליף למולי. היא מחפשת בנרות, אבל אין. בית הדין גם הפנה את בני המשפחה לח"כים, כדי שיבקשו מהם לתקן את החוק. אלא שבפועל החוק כבר עבר שורה של תיקונים. בין היתר, התיקון מאפשר לעובדים זרים שעובדים בישראל אפילו יותר מעשר שנים להמשיך לטפל בנכים קשים — אבל רק כאלה שלא הגיעו לגיל פרישה. כך, למעשה, הופלו לרעה הנכים הסיעודיים שמעל גיל 67.

בני משפחתו של חנניה נפגשו עם ח"כ יואב קיש, שעמד בראש הוועדה שהובילה את התיקון לחוק. לדבריהם, גם הוא הביע תסכול לנוכח הקריטריונים המתוקנים למתן אישור למטפלים בעלי ותק שהייה. "אנחנו רק משפחה אחת מתוך משפחות רבות של מטופלים סיעודיים שהמדינה זנחה", אומרת שרונה, בתו של חנניה. "אבי הוא אחד מבוני המדינה הזאת. הרשויות צריכות להתבייש ביחסן המפלה לאוכלוסייה המבוגרת האילמת".

יהיו שיטענו שנכונותה של מולי לסעוד את חנניה נובעת מרצונה להישאר כאן. אלא שזאת בדיוק תמצית הסיפור העצוב של העבודה הזרה בישראל. רצינו עבדים — קיבלנו בני אדם. כאלה שיש להם רצונות וצורכי פרנסה. אלא שכל זה מעניין את השלטונות הישראליים כקליפת השום. וכשגם הצרכים של "הצד הישראלי" במשוואה הזאת לא מעניינים אותם — אין לאן לפנות.

קרן אור

לפני שבועיים פירסמנו כאן את סיפורו של יצחק אטדגי, תושב אופקים בן 64, אדם חולה מאוד. אם לא די בקשיים הכלכליים שעמם הוא מתמודד יום יום, כשלעתים הוא נאלץ לוותר על מזון כדי להאכיל את ילדיו ונכדיו המתגוררים עמו — נגנבה ממנו הקלנועית ששימשה לו תחליף לרגליים. קרן האור הגיעה, שוב, בזכות הקוראים הנאמנים. אחרי פרסום המדור התקשרו אנשים טובים שביקשו לסייע — החל מחברת "מכתשים", שבה עבד יצחק לפני שנים רבות, ועד ורד, שהציעה לתרום לו קלנועית.

גם החברה המשכנת בדיור הציבורי מסייעת בהליכי הזכאות מול משרד השיכון. אך החוסרים עדיין גדולים. המשפחה זקוקה לבגדים ולנעליים לילדים המתבגרים, לכלי מיטה ושמיכות, והחובות, גם הם ממשיכים להצטבר — מהירקן ועד לארנונה והחשמל.

כל כך הרבה אנשים טובים יש כאן, אבל אין מדינה שתספק מצנח למי שנופל.

orlyv10@gmail.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ