25 שנה אחרי, כבר לא צריך להעמיד פנים: מורשת רבין לא שייכת לכולם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ציורי קיר סמוך למקום הירצחו של רבין, ב-1996.
ציורי קיר סמוך למקום הירצחו של רבין, ב-1996. הבושה והנימוס הם סרח עודףצילום: צביקה ישראלי / לע"מ
רוית הכט
רוית הכט
רוית הכט
רוית הכט

רק עכשיו, ממרחק השנים, כשהימין נמצא בשיא כוחו והבושה והנימוס הם סרח עודף, סוף סוף מעטה ההכחשה נסדק, והידיעה שהאבל על יצחק רבין הוא מחנאי, לא לאומי, מחלחלת גם למי שחשבו בשגגה שהמדינה היא הם או רק הם.

פעם, כשחזרתי מסיקור אחד מכנסי התמיכה בבנימין נתניהו, כשהחקירות הפכו לתיקים, חלקתי מונית עם גברת אחת, שבאה להביע תמיכה בראש הממשלה. שוחחנו קצת, והיא סיפרה לי שמאז ומתמיד הצביעה ליכוד ושהיא מתעבת את השמאל. די מהר היא גילתה לי, די בנינוחות, שכשרבין נרצח היא חשה שמחה, ושרק בעקבות תחנוני בנה נמנעה מלהפגין זאת בפומבי או לומר זאת בפרהסיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ