בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

סימני הקריאה של בג"ץ

סימני הפיסוק החדשים בהחלטת בג"ץ על שכונת האולפנה מדגישים את השפל אליו הגענו: ביהמ"ש צריך להזכיר לממשלה לקיים את פסקי הדין שלו

17תגובות

החידוש העיקרי בהחלטתו של בג"ץ לגבי פינוי שכונת האולפנה מצוי בתחום סימני הפיסוק. אולי לראשונה בתולדותיו, סיים בג"ץ שני משפטים בשילוב של סימן שאלה וסימן קריאה: "האם בכל פעם שתיבחן מחדש מדיניות כלשהי תבקש המדינה לפתוח הליכים שהסתיימו בפסק דין?!" כתב הנשיא גרוניס, וגם תהה, " מה, ...הסיבה בגינה יינתן הסעד החריג של פתיחת הליך משפטי... שנרשמה בו התחייבות של המדינה לפעול באופן מסוים?!".

מצד אחד צריך לברך על החלטת בג"ץ לדחות את בקשת המדינה לחידוש הדיון בעתירה בנושא גבעת האולפנה. כפי שציין בית המשפט, פרט לשיקולים של סופיות הדיון והגנה על האינטרס של הפרט, עומד גם העקרון הבסיסי של קיום פסקי דין, ביחוד כאלו שעל קיומם אמונה המדינה. שינוי מדיניות אינו עילה לסטות מכך. מצד שני, אם בפרשת מגרון העידה העובדה שצריך לפנות לבג"ץ כדי שייקבע שצריך לקיים את פסקי הדין שכבר ניתנו על הדרך בה רומס הכיבוש את התפיסות של שוויון זכויות ושלטון החוק, הרי שבפרשה הנוכחית הידרדרנו עוד צעד אחד במגרון החלקלק.

הפעם, נאלץ בג"ץ להתמודד עם בקשה מפורשת של המדינה לא לקיים פסק דין שניתן. גם אם נכון לעכשיו נראה כאילו הציל בג"ץ את שלטון החוק, הרי אוי לו לדור בו צריך את בג"ץ כדי לומר לממשלה שעליה לקיים את פסקי הדין שהוא נתן. ואולי מסיבה זו ליווה בג"ץ את סימני הקריאה בסימני שאלה. סימני שאלה לגבי האם אכן יהרסו המבנים שהוקמו בסמוך לבית-אל על קרקע פלסטינית פרטית עד לתאריך שנקבע, 1 ביולי. את מגרון, יש להזכיר, קבע בג"ץ שיש לפנות עד 1 באוגוסט.

רויטרס

משמעות ההחלטות היא שערב הבחירות לכנסת, תצטרך הממשלה לקיים שני פסקי דין הכרוכים בהרס ופינוי התנחלויות שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. אם הממשלה תרצה לא לקיים את פסקי הדין מסיבות פוליטיות, ישנם שלושה תרחישים אפשריים. הראשון, תסריט אימה בו למרות ההחלטות החד משמעיות של בג"ץ, תבחר הממשלה לא לקיים את פסקי הדין תוך רמיסה מוחלטת של שלטון החוק. השני, תסריט בו הממשלה תפנה לבג"ץ בבקשה לארכה נוספת, אך לפי ההחלטות האחרונות ספק רב אם בג"צ יענה לכך. והשלישי, תסריט בו על מנת להכשיר את הגזל ינסו גורמים שונים לחוקק, ערב פיזור הכנסת, חוק "עוקף בג"ץ" שיכשיר מאחזים שנבנו על קרקע פרטית. במקרה כזה יצטרך בג"ץ לדון בשאלה האם חוק כזה הוא חוקתי, או שמא הוא עומד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

על הפרק נמצא לא רק שלטון החוק במובנו הפורמלי, שאולי ניצל הפעם, אלא גם שלטון החוק במובנו המהותי, שממשיך להירמס: ברור שאי קיום החוק במקרים אלו והניסיונות להתחמק מקיום פסיקות בג"ץ נובע מכך שמדובר בקרקעות של פלסטינים, שבהקשר זה, כמו גם בהקשרים אחרים, זכויותיהם נחשבות בעיני הממשלה כדבר שניתן לאיון. מבחינה זו, צריך גם לזכור שפסקי הדין בעניין מגרון ובעניין האולפנה מייצגים רק את קצה הקרחון של גזל הקרקעות בשטחים. דו"ח שפיגל, שהוכן על סמך נתונים של המנהל האזרחי ונחשף ב"הארץ" לפני שלוש שנים, מצא כי ביותר מ-30 התנחלויות נעשתה בנייה נרחבת של בניינים ותשתיות על קרקעות פרטיות של פלסטינים תושבי הגדה. אל לנו אם כן לשגות באשליה שהמקרים שמגיעים עכשיו לבג"ץ פותרים את בעיית העומק החריפה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו