בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התירוץ האיראני לכניסת מופז לממשלה

יתכן שהצטרפותו תועיל במקצת בהרגעת הטון של הדיון הציבורי סביב איראן, אבל לפחות לעת עתה, נראה שההסבר הסביר לאחדות טמון בפוליטיקה

11תגובות

האם איראן היא רק תירוץ? זו השאלה הביטחונית המרכזית המרחפת מעל ההחלטה המפתיעה בדבר הקמת ממשלת האחדות וביטול הבחירות. רק בשבוע שעבר, כשראש הממשלה נתניהו החליט על הקדמת הבחירות, שווק בכמה מכלי התקשורת הסבר שלפיו בחירות בספטמבר הקרוב מקלות עליו לתקוף באיראן. אתמול נשמע אותו טיעון בדיוק, מהכיוון ההפוך: צירוף מופז וקדימה לקואליציה מייצב את המציאות הפוליטית ויאפשר, במקרה הצורך, טיפול נחוש באיראן.

ההסבר הזה יכול להיות רלוונטי בעיקר במקרה אחד: כניסתו של נתון חדש למשוואה, מידע מכריע שמשנה את עמדות היסוד בשאלה האיראנית. יו"ר קדימה ספג ויספוג בימים הקרובים הרבה אש על הזיגזג הפוליטי שלו, על הצטרפותו לממשלה בראשות אדם שאותו תיאר לא מזמן כשקרן, על הפרת הבטחתו (הריקה מתוכן ממילא) להנהיג את המחאה החברתית. אבל פוליטיקאים משנים פוזיציה מאז ומעולם משיקולים אלקטורליים. בריתות נכרתות ושנאות נשכחות על רקע החשש מהקלפי.

מה שקורה, אם קורה, בעניין האיראני חשוב יותר. רק לפני קצת יותר מחודש, מיד לאחר ניצחונו בפריימריס, העריך מופז בשיחה עם יוסי ורטר ב"הארץ" כי נותרו לפחות עוד שנתיים לטפל באיראן. מופז לא היה שותף לקביעת לוח הזמנים הצפוף שמנסים נתניהו וברק להכתיב עד להכרעה, עוד בשנה הנוכחית. לא רק שעמדתו זו ממוסמכת בדיוני ועדת החוץ והביטחון, אלא שהוא השקיע מאמץ לא מבוטל בתיעוד עמדותיהם הדומות של בכירי מערכת הביטחון. האם כעת, אחרי שכופף כך את חוט השדרה שלו משיקולים פוליטיים, יצליח מופז לזקוף את גוו מחדש בבוא ההחלטה האסטרטגית?

במחלוקת על הטיפול באיראן אין כמעט רכיב אידיאולוגי. יש לה שני היבטים עיקריים: אסטרטגי ופרסונלי. כל הצמרת הישראלית, בעבר ובהווה, מסכימה שאין לשלול אפשרות של תקיפה צבאית כמוצא אחרון ושעל צה"ל להכין את עצמו כמיטב יכולתו. הוויכוח מתמקד בשאלה אם ישראל צריכה לפעול בזמן הקרוב יחסית, חרף ההתנגדות האמריקאית.

מאיר דגן, ועוד יותר ממנו יובל דיסקין, הכניסו למחלוקת את המרכיב האישי, בהתקפותיהם הישירות על טוהר שיקוליהם של נתניהו וברק. מופז לא רחוק מדגן ודיסקין בעמדותיו. למעט האפשרות שאירע דבר גורלי בשטח עצמו, כניסת מופז לממשלה ולשמינייה (שיחד אתו הופכת לתשיעייה) עשויה לפיכך לשמש דווקא גורם מרסן. ההערכה המקובלת גורסת שהמחנה הנצי בשמינייה, באשר לאיראן, כולל את נתניהו וברק, שטייניץ וכנראה ליברמן. המחנה היוני כולל את בגין, מרידור, יעלון וייתכן שגם את ישי. הקול של מופז עשוי להיות קריטי ביחסי הכוחות בין הצדדים. ייתכן שהצטרפותו גם תועיל גם במקצת בהרגעת הטון של הדיון הציבורי סביב איראן, שאיבד פרופורציה לאחר התקפת דיסקין ומתקפת הנגד עליו מצד שרי הליכוד.

כמו ברוב ההחלטות המשמעותיות שמקבלים ראשי ממשלה כאן, נראה שיעבור עוד זמן בטרם נדע מהו ההסבר האמיתי לשיקולי נתניהו, בפער שבין הגרסה הרשמית למה שמתחולל מאחורי הקלעים. גם באשר להכרעתו המפתיעה בזכות עסקת שליט התברר רק במבט לאחור כי הצורך בהישג שישמח את העם, אחרי קיץ המחאה החברתית, שיחק תפקיד מרכזי בהחלטה.

לפחות לעת עתה, נראה שההסבר הסביר לאחדות טמון בפוליטיקה, לא באיראן. נתניהו פעל תחת איום כפול: מחד, חוק פיזור הכנסת (שהוא עצמו הוציא לדרך), ומאידך, העימות עם המתנחלים בעקבות האולטימטום שהציב לו בג"ץ בפרשת גבעת האולפנה, שכבר בא לידי ביטוי בכישלונו במרכז הליכוד. מופז נדחף להסכם בשל הסקרים האיומים והחשש מריסוק מפלגתו. במסיבת העיתונאים המשותפת אתמול, השניים כמעט שלא הזכירו את איראן. כשנשאלו על חילוקי הדעות ביניהם בנקודה, השיב נתניהו במעורפל. איראן, עד שלא יוכח אחרת, אינה נראית כשיקול העיקרי לאחדות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו