בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האתגר של הפעילים: להחזיק בדגל החברתי-כלכלי

עבור נתניהו, שטייניץ וחבריהם לשלטון, מחאת 2011 היתה טראומה כי היא הראתה ששיח אחר הוא אפשרי. מובילי המחאה יכולים עדיין לממש אותה - גם מבפנים

2תגובות

קשה לדעת אם ראש הממשלה באמת ניסה להעביר את תקציב 2013, האם התשובות הראשוניות שקיבל דחפו אותו להכריז על הקדמת הבחירות, או שמא מגוון סיבות אחרות הובילו את בנימין נתניהו למהלך. תשובה מדויקת, אם בכלל קיימת אחת כזו, פחות רלוונטית כעת. לעומת זאת, העובדה כי נתניהו בחר לתבל את הודעתו שלשום על הקדמת הבחירות בענייני התקציב הבא והשפעתם, מעידה על כוחה של המחאה החברתית, שפרצה בקיץ 2011 ומרחפת מאז בחלל הציבורי. זהו הישג אדיר של פעילי המחאה, ושל כל אחד מהאלפים הרבים שהשתתפו בהפגנות ובכל פעילות חברתית אחרת בשנה וחצי האחרונות.

>> בחירות 2013: כל הדיווחים, הפרשנויות, הסקרים

כבר זמן רב ברור כי תקציב 2013 טומן בחובו קיצוצים קשים, כאלה שיפגעו לא רק בבעלי-בריתו הטבעיים של נתניהו, ובראשם החרדים, אלא גם במעמד הביניים ובשכבות החלשות, אם באופן ישיר באמצעות מסים חדשים, ואם בעקיפין, באמצעות קיצוץ בשירותים החברתיים כמו חינוך, רווחה או בריאות. החשש של נתניהו ושל שאר המפלגות מתגובה ציבורית לתקציב כזה איננו מובן מאליו. עד 2011 עוד ניתן היה להתעלם ממנו, לנפנף אותו בקלות יחסית. ההפגנות ההמוניות של הקיץ הקודם הוכיחו ששכבות רחבות בחברה הישראלית דורשות לנהל שיח כלכלי-חברתי, ולא להצטמצם רק לאיום תורני, כמו הפלסטינים או איראן. משהו בדיסקט השתנה.

מוטי מילרוד

עבור נתניהו, יובל שטייניץ וחבריהם לשלטון, מחאת 2011 היתה טראומה. לא בטוח שהם השתחררו ממנה. במבט לאחור, קשה שלא להתרשם מכמות האנרגיה והטקטיקות השונות שנועדו להדוף את המחאה: נציגי השלטון ניסו להתעלם, לסכסך, להפריח איומים (פנימיים וחיצוניים), לדכא באופן ישיר, ולהציע פתרונות חלקיים באמצעות יישום חלקי של המלצות ועדת טרכטנברג, שמלכתחילה לא התיימרה למצוא פתרון לכל המצוקות שהעלו המפגינים - בדיור, ביוקר המחיה, במערכות החינוך, הבריאות והרווחה המופרטות, ועוד. המון טקטיקה של פתרונות נקודתיים, מעט מאוד אסטרטגיה לשינוי המצב. גם אם בקיץ האחרון פחתו ההפגנות ומספר המשתתפים בהם, הנושא החברתי לא נזנח. זו לא רוח רפאים. היא יכולה להתפרץ מחדש, ולא פחות חשוב - אפשר לשפוט על פיה את הפוליטיקאים.

אפשר להניח שבחודשים עד הבחירות, ינסו ראש הממשלה ודובריו הנמרצים לדבר שוב ושוב על האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל, "אי של יציבות", כפי שהגדיר זאת שלשום נתניהו. אין כמו הפחדה כדי לשמור על המציאות הקיימת. האתגר של פעילי המחאה החברתית, שישתלבו במפלגות קיימות או בהתארגנויות פוליטיות חדשות, הוא להמשיך ולהחזיק בדגל החברתי-כלכלי, ולא להיכנע למנטרה אחת, מוכרת זה עשרות שנים. מחאת 2011 הראתה ששיח אחר הוא אפשרי. שאפשר לחלום, לכמה רגעים של חסד, על מציאות אחרת, פחות אי-שוויונית ומנוכרת, כזו שלא משרתת רק את העשירונים העליונים. מאות האלפים שהשתתפו בהפגנות המחאה החברתית יכולים להפוך את הפוטנציאל הזה לממשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו