בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפתעת אוקטובר

שמאל מפוצל מול ימין מחושל

נתניהו וליברמן חסכו מערכת בחירות מתישה, אך מה שדחף לאיחוד היה בעיקר הפחד; וגם: יחימוביץ' נגד הסחטנים מהמגזרים ומיקי רוזנטל נפוח והזוי

138תגובות

המערכת הפוליטית הוכתה אמש בתדהמה. בעוד העיניים כולן נשואות לעבר גוש המרכז-שמאל בהמתנה לצעדיהם המבוששים לבוא של אהוד אולמרט וציפי לבני, הגיחה לה לפתע הפתעת אוקטובר של בחירות 2013, דווקא מן האגף הימני של המפה.

אופציית המיזוג בין הליכוד לישראל ביתנו שסבבה בחודשים האחרונים באוויר כמשהו שבין ספקולציה חסרת בסיס ממשי לאפשרות רחוקה, הפכה אמש למציאות אלקטורלית מטלטלת. מפץ (ימני) גדול מול כל השמאל - זה מה שרקחו לנו בשבועות האחרונים בחשאיות מוחלטת בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, הצמד הוותיק ביותר בפוליטיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים. הם עלו ראשונים למגרש. הם קבעו את סדר היום. הם, קרוב לוודאי, שריינו את מעמדם גם בכנסת ה-19, כראש ממשלה ושר חוץ (אולי שר אוצר, אם ליברמן יתעקש) ובלי שום רוטציה ביניהם.

נתניהו כלל לא העלה בדעתו לוותר על שנה בתפקיד. ליברמן לא העלה בדעתו לדרוש זאת. "יש בינינו הסכם חד-משמעי וברור: ליברמן תומך, לגמרי, במועמדותי לראשות הממשלה, לאורך כל הקדנציה", הבהיר אמש נתניהו בקולו לאנשים ששוחחו עמו. הוא גם הכחיש בקולו פרסומים לפיהם ליברמן צפוי להתמנות לממלא מקומו בקדנציה הבאה. "לא יהיה שום ממלא מקום. ליברמן יקבל את אחד משלושת התיקים הבכירים", אמר נתניהו.

אמיל סלמן

נתניהו וליברמן ידעו ימים טובים. הם ידעו גם ימים רעים, ולא מעט כאלה. מערכת היחסים שלהם ב-20 השנים האחרונות דמתה לרכבת הרים: הם היו הידידים הטובים ביותר, ולעתים היריבים הקשים ביותר. עברו ביניהם חתולים שחורים בגודל של אריות. בקדנציה הזו לא היה שר שהביך יותר את נתניהו, בבימות החשובות ביותר בעולם, כמו באו"ם, מאשר ליברמן. אבל אמש, כשהם ניצבו זה לצד זה, במלון דן פנורמה בירושלים, בעניבות תכולות חגיגיות, שבעי רצון מהצלחתם לשמור על המהלך בסוד, הם נראו כמי שהשלימו עם צו-גורלם: להתאחד. הילכו שניים יחד? מסתבר שכן. הם נועדו זה לזה.

נתניהו נשמע אמש מרוצה מעצמו עד כדי זחיחות, מובנת מאליה, יש לומר. בשיחות פרטיות שהוא מקיים בשנים האחרונות הוא נוהג לומר על עצמו: "בקדנציה הזו למדתי משהו. אני לא נתניהו של הקדנציה הראשונה. אז הייתי אטי, לא יזמתי, לא הובלתי. לא הפתעתי. נגררתי. בקדנציה הזו אני מנווט, אני מוביל, אני קובע את המהלכים". אתמול הוא אמר כי גם אם סך כל הקולות שתקבל הרשימה המשותפת יהיה קטן ממספר המושבים בכנסת שיש לכל אחת בנפרד, אין זה משנה. "מנדט אחד פחות, מנדט אחד יותר", אמר נתניהו, "מה זה חשוב? העיקר שנוצרת כאן רשימה אחת גדולה, שתמשול ביציבות. זה מה שהציבור רוצה. זה מה שהציבור צריך. קשה לפעול, קשה לנהל ממשלה כשאתה עומד בראש סיעה של 27 מנדטים או של 25 מנדטים".

לבני שיחו ששאלו אותו אמש מה לדעתו יהיו השלכות האיחוד על הרכב הממשלה הבאה בראשותו, הוא אמר: "המהלך הזה מייצר מציאות פוליטית מאוד-מאוד חזקה. מאוד-מאוד חזקה". הוא סירב לפרט. שומעיו פירשו את הדברים ואת הטון שבהם נאמרו ככאלה שבאו לבטא את העוצמה שהוא יחזיק בידיו, כראש הרשימה הגדולה בכנסת, שתהיה גדולה באופן משמעותי מכל האחרות, בבואו לנהל את המשא ומתן הקואליציוני. הוא יהיה בלתי לחיץ, ובלתי סחיט.

פסגת הפחד

המניע האמיתי שדחף את נתניהו וליברמן זה לזרועות זה הוא הפחד. כן, הם מפחדים. להופעה המשותפת שלהם אמש ניתן לקרוא: פסגת הפחד. כל אחד ופחדיו שלו; מה הדיר שינה מעיניו של ליברמן? האפשרות שאחרי הבחירות הקרובות הוא כבר לא יהיה הסיעה השלישית בגודלה בכנסת כמו היום, אלא הרביעית, אחרי הליכוד, העבודה, וש"ס של דרעי, שבסקרים האחרונים, השתוותה לישראל ביתנו במספר המנדטים. נתניהו חושש משובו של אולמרט לזירה, אולי כבר בשבוע הבא. הוא מאמין שאולמרט בעל כישורים פוליטיים מוכחים, עשוי לאחד במורד הדרך בין מפלגות המרכז, לצרף אליו את לבני ולפיד, להעמיד כמליצי יושר שלו את שלושת הביטחוניסטים המוערכים, גבי אשכנזי, מאיר דגן ויובל דיסקין, ומי יודע מה עוד. זהו תרחיש שעשוי להפוך את הליכוד למפלגה השנייה בגודלה, בליל ה-22 בינואר 2013 לאחר סגירת הקלפיות. תסריט כזה מהווה סכנה ברורה ומיידית עבור נתניהו והליכוד. גם אם בסופו של דבר הוא היה מצליח להיבחר שוב לראש הממשלה הוא היה מגיע לשם חבוט, חבול, חלש, מכורסם ומסונדל בידי שותפים קואליציוניים שהיו ממררים את חייו, מימין או משמאל.

כאשר הרשימה היא רשימה מאוחדת וגדולה, מי יכול עליו? ש"ס, גם עם אריה דרעי המתוחכם, תחזור לפרופורציות. יכולת הסחטנות שלה תפחת במידה ניכרת, גם אם מספר המנדטים שלה יעלה. כשדרעי ואלי ישי ינהלו משא ומתן עם נתניהו הם לא ינהלו אותו מעמדה של סיעה בת 15 מנדטים נניח, מול סיעה בת 25 מנדטים, אלא מול סיעה גדולה הרבה יותר: 40 מנדטים, אולי יותר, אולי פחות, מוקדם לנבא.

שאלה נוספת שעלתה אתמול: איזו השפעה תהיה לברית הרשמית שנכרתה בין נתניהו לליברמן, על בעל הברית והשותף האינטימי של ראש הממשלה ב-4 השנים האחרונות, אהוד ברק. האם סיכוייו לכהן כשר הביטחון גם בממשלה הבאה קטנו? ברור שכן. גם אם נתניהו מאוד ירצה אותו בין אם כיו"ר סיעה קטנה בכנסת או כאזרח, הוא יזדקק להסכמתו של מספר 2 שלו.

כשנתניהו נשאל אמש אם הוא מעריך שהחתונה שלו עם ליברמן תוביל לטקסים דומים גם בגוש השמאל הוא לא שלל זאת. אם כי הוא לא נשמע מאוד מודאג לנוכח האפשרות הזו. המציאות הפוליטית בשנים האחרונות מלמדת כי גוש השמאל (העבודה, קדימה, מרצ, עצמאות, ללא המפלגות הערביות) אינו מחזיק יותר מ-45 מנדטים ביום טוב. גם כש"יש עתיד" מצטרפת לגוש, הוא אינו גדל. הקולות פשוט מתחלקים אחרת בין מרכיביו. כלומר שיידרש איחוד של כל המפלגות בגוש, כולל העבודה בראשות שלי יחימוביץ' ומרצ בראשות זהבה גלאון, כדי לייצר סיעה שוות משקל לזו של הליכוד וישראל ביתנו. אין שום סרט כזה. המחלוקות, הסכסוכים, וההבדלים בין לפיד ליחימוביץ', בין אולמרט ליחימוביץ', בין אולמרט לגלאון ובין הכל בכל הם קשים מדי לאיחוי ועמוקים מדי לגישור. מה גם שבעוד שבגוש הימין יש מנהיג מוסכם, נתניהו, הרי שבגוש השני יחימוביץ' רואה עצמה כמנהיגה בלתי מעורערת. גם אם אולמרט או לבני יקפצו לזירה, יחימוביץ' לא תמהר להרכין ראש בפני מי מהם. מה שמבטיח את המשך הפיצול בשמאל. שמאל אחד מפוצל, מול ימין אחד מחושל.

חמש חזיתות

השיחות בין ליברמן לנתניהו על איחוד המפלגות לרשימה אחת לא החלו בשבועות האחרונים. הן בהחלט תפסו תאוצה ניכרת מאז שהוחלט על הקדמת הבחירות. ליברמן ונתניהו בילו שעות רבות כל יום, בלשכת ראש הממשלה ובמעון ראש הממשלה, בשיחות שרובן התנהלו בארבע עיניים. אבל הגישוש הראשון לעבר רשימה מאוחדת היה כבר בחודשים מארס-אפריל בשנה זו, כאשר ליברמן ונתניהו טוו יחד את הקדמת הבחירות שבוטלה ברגע האחרון, בליל ה-8 במאי, בעקבות הצטרפות קדימה לממשלה. ארבעה ימים לפני ליל האחדות בין נתניהו לשאול מופז, בישרה הכותרת הראשית ב"הארץ": "נתניהו בחן אפשרות לרוץ עם ליברמן ברשימה משותפת". מלשכתו של שר החוץ נמסר אז כי "ליברמן אינו מכיר את הנושא". מין חוש הומור שכזה. השניים היו קרובים אז להשלמת ההסכם, אבל הקמת הממשלה הרחבה עם קדימה דחתה את המשך הדיונים ביניהם.

כמספר 2 של נתניהו, ליברמן מקצר את דרכו להנהגת גוש הימין. אבל לא צריך לטעות: הוא לא חזר עדיין לליכוד. אם זה יקרה, הוא ייאלץ להתמודד בעידן שאחרי ביבי מול מי שנחשבים כיורשים הטבעיים שלו בליכוד: שר החינוך גדעון סער, המשנה לראש הממשלה בוגי יעלון, המשנה לראש הממשלה סילבן שלום, אולי גם השר הפורש משה כחלון. בהתמודדות כזו, הניצחון אינו בידיו של ליברמן. מה גם שעניינו הפלילי עדיין פתוח. כתב אישום, אם יוגש, יוציא אותו מן המגרש לשנה, אולי אף שנתיים.

המהלך של ליברמן ונתניהו אינו נטול סיכונים. המבחן הראשון הוא אלקטורלי: כיום, שתי המפלגות מחזיקות יחד בכנסת היוצאת 42 מנדטים. בסקרים האחרונים, המספר די דומה. אם הסקרים הבאים יראו שהרשימה המשותפת מאבדת קולות למפלגות הימין (הבית היהודי והאיחוד הלאומי), או למפלגות המרכז (יש עתיד), הרי שיש כאן בעיה.

המבחן השני הוא מבחן השלטון והמשילות. במבחן זה, הסיכון שנטל נתניהו הוא קטן יותר והסיכוי גדול יותר. כראש הרשימה הגדולה וכראש הגוש הגדול, הוא לא ייאלץ להמתין בנשימה עצורה להחלטתו של הנשיא למי הוא ימסור את המנדט לכונן את הממשלה ה-33 בישראל. אתמול הוא למעשה דילג צעד אחד קדימה, אל היום שלאחר הבחירות. כך הוא עשה גם ערב בחירות 2009, כששריין מראש את ש"ס, באמצעות סיכום מוקדם שהיה לו עם אלי ישי ואריאל אטיאס על חלוקת התיקים.

באיחוד עם ליברמן, נתניהו חסך לעצמו מערכת בחירות קשה ביותר. אם הליכוד היה רץ לבדו, הוא היה נאלץ להתמודד מול כמה חזיתות: בתוך גוש הימין, מול המפלגה המאוחדת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי, מול ש"ס המתחזקת של דרעי, וכמובן מול ליברמן, שהוא קמפיינר רציני. בנוסף, העבודה של יחימוביץ' היתה חובטת בו בגזרה החברתית-כלכלית, ו"יש עתיד" של לפיד הייתה מכבידה עליו בנושא האזרחי, גיוס לכל וכדומה. וכל זה עוד לפני שדיברנו על אופציית אולמרט-לבני. בהליכה המשותפת לנתניהו ולליברמן, הם בעצם כופים על המערכת הפוליטית בחירות של שמאל מול ימין. לא בטוח שזה טוב ליהודים. די בטוח שזה טוב לנתניהו.

יו"ר הכנסת רובי ריבלין הביע אמש דאגה באוזני נתניהו ממה שעלול לקרות לליכוד, כמפלגה ליברלית, שנושאת על דגלה את שמירת החוק, כתוצאה מהאיחוד עם ישראל ביתנו. "אל דאגה", אמר לו נתניהו, "אופייה של תנועת הליכוד יישמר ללא כל שינוי פגע. אנו נשמור על צביוננו. נהיה כמו גוש חרות ליברלים של שנות ה-70. בסוף, הליברלים הפכו לחרותניקים הכי טובים ונאמנים". מעניין מה אומר ליברמן לאנשים במפלגתו, ששואלים אותו שאלה דומה.

אוי-אוי-אוי

במפלגת העבודה קיימת עשרות שנים פיקציה הקרויה שריון למחוזות. מועמדים מארבעה מגזרים - הקיבוצים, המושבים, הדרוזים והערבים - זוכים למעמד-על. הם רשאים להתמודד רק במחוז הבחירה שלהם, לא ברשימה הארצית. לבחירתם מספיקים אלפי קולות בודדים, בעוד שמועמד ארצי חייב להביא עשרות אלפי מצביעים. ברוב המקרים, אותם בני מזל אינם נדרשים להתמודד כלל. הם מועמדים יחידים, מכוח השליטה שלהם במנגנון ובציבור הבוחרים המצומצם. איש ממנהיגי העבודה לא העז לקחת את תפוח האדמה הלוהט הזה בידיו ולהשליכו למקומו הראוי בפח הזבל הפוליטי. עד שהגיעה יחימוביץ', שבלי הרבה לבטים ביטלה במחי יד את השריונים וקבעה כי גם מועמדי המחוזות ייאלצו להתמודד על קולות כל מתפקדי העבודה.

מובן שקמה זעקה, זעקת הקוזק הנגזל. כל מיני עסקנים דרג ד' הזהירו שאוי-אוי-אוי, זה סופה של מפלגת העבודה. עיתון אחד אפילו הקדיש לאיום הריק הזה של מישהו במחוז הקיבוצים כותרת ראשית. כמה פתטי ומיושן לחשוב שעסקן זה או אחר מסוגל להורות לקיבוצניקים, קהל מצביעים חופשי וחושב, איך להצביע ולמי להצביע.

יחימוביץ' נהנית ממהומת האלוהים הזו. זה בדיוק המסר שהיא רוצה להעביר לרבבות המתפקדים החדשים שהצטרפו למפלגה בעקבותיה והביאו לה את הניצחון בפריימריז: מפלגת העבודה 2012 שונה בתכלית השוני מכל מה שהכרנו, והפסקנו לאהוב מזמן.

"הרשימות הקודמות עוצבו בידיים אינטרסנטיות ומניפולטיביות. הן היו הדבר הכי רחוק מביטוי רצונו של הבוחר", אמרה יחימוביץ' השבוע. "להעניק שריונים למועמדים במגזרים שלא נבחרו כלל, או שנבחרו על ידי 1,000 איש, זו אינה דמוקרטיה. הרשימה הבאה תהיה אמיתית ואפקטיבית".

- את חוששת מעריקה בקיבוצים?

"מה פתאום. בבחירות הקודמות הקיבוצים הצביעו שליש לקדימה, שליש לעבודה, שליש למרצ. גם כשהיו משוריינים. מדוע לא הצביעו כולם לעבודה? כי כל אחד נהג כפי שהוא מאמין. זאת רטוריקה ששייכת לעידן עסקני שלא קיים יותר אצלנו. לא רק שאותם מועמדים נהנו מאפליה, אלא אחר כך הם גנבו את המנדט שלהם ועברו אתו למפלגה אחרת. שכיב שאנן, המועמד הדרוזי, נבחר ב-1,000 קולות, גנב את המנדט שלו והלך לעצמאות של ברק. עכשיו יהיה להם יותר קשה לנהוג כך, כי הם ירגישו מחויבים לכלל חברי המפלגה".

- את מעדיפה להזכיר את שאנן, אבל לא את החבר הטוב שלך, שלום שמחון מהמושבים, שהיה הראשון לגנוב את המנדט שלו, לתפור את הפילוג ולעבור עם ברק לעצמאות.

יחימוביץ' בלעה את הרוק. "כן", היא אמרה, "נציגי המושבים, הקיבוצים (ח"כ אורית נוקד, י"ו) והדרוזים גנבו את המנדטים ועברו למפלגה אחרת. אי אפשר להמשיך ולהתנהל כך".

והיא עדיין לא הצליחה להוציא מפיה את השם המפורש: שלום שמחון.

שר והזוי

כל שבוע במערכת הבחירות העוברית הזו מביא עמו את הרגע המביך שלו. בשבוע שעבר הרגע הזה היה שייך לבנקאי המיליונר יעקב ("אני הרבה יותר קרוב למעמד הביניים") פרי, הרכש הראשון בגלריית המועמדים של "יש עתיד". חלפו כמה ימים עד שיאיר לפיד קלט את ממדי הנזק ומיהר להוציא הודעה, כי בניגוד לדיווחים פרי לא יהיה מספר שתיים ברשימה. זאת היתה הפעם היחידה שבה מטה לפיד התייחס בפומבי למיקומם של מועמדים ברשימה.

השבוע הפרס שלנו מוענק לעיתונאי מיקי רוזנטל, שיתמודד בעבודה. בכתבה של שי גל באולפן שישי בחדשות ערוץ 2 נראה רוזנטל מדושן עונג כאביבית בר-זוהר, יהיר ונפוח כאייל ברקוביץ' ובוסרי ומנותק מהמציאות הפוליטית כעמי איילון ברגעי השפל שלו. התחקירן בעל המוניטין נפל בכל אחד מהפחים שטמן לו גל. כשנשאל כיצד ינהג אם העבודה תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, השיב בנחרצות: "אני לא אהיה שם". אז איפה הוא יהיה? אחר כך הבין ששגה, והפיל את עצמו לפח עמוק יותר: "התכוונתי לומר שאני לא אהיה שר", איים. שר?! עוד לא נבחרת בכלל. באיזה תסריט בדיוני אתה בכלל אמור להתמנות לשר? ואז באה האמירה המטופשת הזאת: "כבר היום אני יכול להיות שר חינוך פי עשרה יותר טוב מגדעון סער". מה הניסיון של רוזנטל בתחום החינוך, שעל בסיסו הוא השמיע את ההצהרה הזאת? משרד החינוך הוא מהמורכבים ביותר בממשלה. תפקיד שר החינוך דורש מיומנויות וכישורים פוליטיים, לאין שיעור יותר מתפקידי שרים אחרים. את מי ואת מה רוזנטל ניהל בחייו? שני תחקירנים ב"המקור"?

קצת צניעות, קצת פרופורציות, לא יזיקו לפוליטיקאי שבדרך. ראינו לא מעט כוכבים זוהרים, נוצצים ומלאי ערך עצמם שהגיעו לכנסת מהאקדמיה, מהצבא, מזרועות הביטחון או מעולם העסקים. בתוך שבועות מעטים הם מצאו את עצמם תועים במסדרונות המשכן ללא מטרה, ללא ייחוד, ללא משמעות. הם הפכו לבדיחות עצובות. הכנסת היא עולם אחר, נטול רחמים, בעל חוקים משלו. מטחנת אגואים אכזרית. מי שלא משכיל להבין זאת מראש, יבין זאת בהמשך, בדרך הקשה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו