בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללא פחד, עם דחף עז לפעולה

המורשת של שולמית אלוני, המורה הגדולה שלנו

הכבוּדה המחייבת שכוללת את הדרישה להפרדת הדת מהמדינה, ההכרה בזכויות האזרח והסכנות שבכיבוש תקפה ביותר כיום. ספק אם יהיו לה יורשים

171תגובות

אף אחד לא היה מורי בחיים הציבוריים, בוודאי לא רבי, רק שולמית אלוני היתה מורתי, המורה הגדולה שלנו. אין דבר שמכאיב לי יותר מכריכת שמי בהשתלשלות פרישתה מהפוליטיקה, אך לא היום אעמיד את ההיסטוריה על דיוקה. אולי בהזדמנות אחרת, ואולי לא.

שמעתי מישהו ממגישי הרדיו שדיבר היום על "האשה שאהבו לשנוא". אמת, רבים שנאו אותה ורבים אהבו אותה, ואיש לא נשאר אדיש כלפיה. ומה יותר גרוע ומעליב לאדם - לא כל שכן לאדם פוליטי - מהאדישות: עוד אחד, עוד אחת, מאותו המין, מה משמים ומשעמם המקום הזה; פיהוק אחד רחב. והיא, לעומתם, תמיד העירה ועוררה יצרים, רגשות ותובנות.

אחרי מות, לעולם עולה שאלת המורשת: האם יש לנפטר מורשת שאותה הוא משאיר אחריו, ומהי מורשתו בדיוק. ואין מי שלא ינסה למשוך את המורשת לעֶברו כאילו היתה שמיכה קצרה. לא במותה של שולה. אמנם היא נפרדת מאתנו, אך אנחנו לא נפרדים מהכבוּדה המחייבת שנשארת, והיא היום תקפה מתמיד. ומי יוכל לגזול אותה ולנכסה לעצמו, מי יעז. היא ברורה מדי, ואינה משתמעת לכל פנים.

שולה גילתה לנו לראשונה את זכויות האזרח, ואת תלמידינו ותלמידותינו שלנו לימדנו ממשנתה. לא רק למדינה שמורות זכויות, כפי שאותנו לימדו, והמדינה היא לא מולך, שאותו כולנו עובדים ומקריבים לו קורבנות. ספק רב אם היום היה משרד החינוך מתיר לנפשות הרכות להישחת על ידי ספרי האזרחות שלה, שלא פג טעמם וערכם לא סר.

ינאי יחיאל

שולה גילתה לנו גם את זכויות האדם. לא כל הגָרים בתוכנו הם אזרחים, אבל כולם הם בני אדם וזכויותיהם אִתם. בתקופה של גירוש מבקשי מקלט, בוודאי היה לשולה מה לומר למגרשים; הלא ייבושו?

ושולה גילתה לנו את הנשים, מי בכלל ידע שיש בעיה. גולדה מאיר – גם היא אשה – לא ידעה, עובדה שכיהנה כראש ממשלה, וזה הספיק לה וסיפק אותה. ואילו שולמית אלוני ידעה שיש עוד נשים מלבדה, והן סובלות מקיפוח ומאפליה ומחוסר שוויון משווע.

ושולה גילתה לנו שגם הומואים ולסביות וטרנסג'נדרים הם כאחד האדם, ככל אדם, וכבר לפני יותר מעשרים וחמש שנה הוציאה אותם מארון הבושה, האימה והנרדפות.

ושולה גילתה לנו את המתח המובנה שבין דת למדינה, בין פוליטיקה לדת. מי לא זקר גבה בתימהון, ומי לא ספק כפיים באנחה, למשמע תביעתה להפריד. כן, למען מעמדה ועתידה של המדינה ולמען כבודה של הדת, מוכרחים להפריד בין הדבקים, בין הדבקות, שמדביקות את המדינה בנגיף הלאומנות ואת הדת בחיידק הקנאות. החיבור בין השתיים הוא מתכון לאסון.

והיא היתה מהראשונים לגלות את הכיבוש שמעבר להרי החושך, אותו מחוז עלום שרק מעטים מתעניינים בו; יום יבוא ומדינת השטחים הכבושים והמתנחלים הכובשים תכניע את מדינת ישראל, שתפשוט צורת דמוקרטיה ותלבש צורת אפרטהייד.

ולמי היו תעצומות הנפש להקים תנועה בעוצם ידה, שבכל העשורים האחרונים הטביעה חותם עמוק ובל יימחה על חיי הארץ הזאת. אפשר לתאר את הנוף המפלגתי שלנו בלי מפלגות אחרות ומיותרות, אי אפשר לתאר אותו בלי מרצ בעליותיה וגם בירידותיה. לא לרוח זרתה את אמונתה, ברוחה היא זרעה אותה בכל קרקע בתולה.

והעיקר – לא לפחד כלל. והיא לא פחדה. היא השמיעה לכם את דבריה גם כשלא רציתם לשמוע. אולי אתם הפסדתם אותה, אבל שולה הרוויחה את יושרה ואת דמותה, שאין לה עותקים.

פבל וולברג

בשנים האחרונות – בצר לנו, במפחיד לנו – הרבינו לשוחח בינינו. אני הייתי מתקשר, היא היתה מתקשרת – לא על מצוקות אישיות דיברנו, דיברנו ולא רווח לנו. היא תמיד המריצה לפעולה – מוכרחים לעשות משהו, מוכרחים למחות ולהתנגד, מוכרחים לפחות להשמיע קול, אם לא אנחנו אז מי, ואם לא עכשיו אימתי. רבים ממאמרי כאן נכתבו בדחיפתה ובהשראתה.

שולמית אלוני השאירה ירושה ומורשת, זה בטוח. לא בטוח שהשאירה אחריה מספיק יורשים. ואני אף פעם לא שכחתי את הנעליים הגדולות שבהן נכנסתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו