בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות || אקורד הסיום בסרט הרע של נתניהו שייך כולו לנבחרי הליכוד

אירוע השבעת הממשלה הפך לפארסה גדולה וסיום הולם למו"מ הקואליציוני ■ ארדן גילה, כמו סער וכחלון לפניו, שהנאמנות לא משתלמת ■ ומיהו ותיק מפלגת העבודה שמשתעשע ברעיון לאיים על בוז'י-את-שלי בצמרת?

138תגובות
אי־אף־פי

מה שהתחיל לפני כחודשיים כניצחון מפתיע, גורף ומתוק, נגד כל הסיכויים, והתפתח לסאגה מייגעת בדמות מו"מ ממושך, סחטני וכוחני, הסתיים אמש כפארסה מביכה עד כדי ביזיון וקצף. המנצח הגדול של בחירות 2015 הגיע למליאת הכנסת באיחור של שעתיים — ויש שיאמרו, שבוע, שבועיים — מותש, סחוט ומרוט כשהשמחה, החגיגיות ותחושת הטקס ממנו והלאה. ככה לא בונים ממשלה. ככה מקוששים ערימת עצים למדורת ל"ג בעומר בשכונה.

אם נתניהו מקווה לצרף את המחנה הציוני לממשלה, כפי שהצהיר, ולשם כך הוא שומר, כביכול, את תיק החוץ עבור יצחק הרצוג, הוא זכה אמש, במליאת הכנסת, לאמירה מפתיעה בבוטותה מצד החתן המיועד: "אני מציע לך לתת כבר עתה את תיק החוץ לשר ממפלגתך", אמר לו הרצוג מעל דוכן הנואמים, והבטיח: "שום מנהיג הגון לא יצטרף לקרקס נתניהו שהקמת כאן, רק כדי לבצר את שלטונך". נאומו של הרצוג בהשבעת הממשלה אמש, היה מהטובים שלו. תקיף, חריף, חד־משמעי.

הוא הבין כנראה, כי אם אחרי נאומו זה עדיין יישאר חרך, פתח צר, סדק, שייצור את הרושם שהוא סולל דרכו פנימה, זו תהיה תחילת הסוף עבורו.

מי שחלם בליל 17 במארס, לפני עידן ועידנים, שבנימין נתניהו עם 30 מנדטים בקופה, ראש ממשלה בקדנציה רביעית, השני לבן גוריון, יהפוך ממלך לאסקופה נדרסת — שיקום. קודם היו אלה השותפים בכוח לקואליציה, כחלון, דרעי ובנט, שסחטו ככל יכולתם, והשיגו מעל ומעבר למצופה. אחר כך הגיע תורו של אביגדור ליברמן למשוך את שטיח ממשלת ה–67 מתחת לרגליו של נתניהו, ולהותיר אותו מפרפר, חנוק, מועד לפורענות, ונתון לגחמותיו של הקול ה–61 בקואליציה הצרה ביותר האפשרית.

אקורד הסיום בסרט הרע הזה שייך כולו לנבחרי הליכוד. לאותם "חיילים", כפי שכינה אותם נתניהו באחת ממסיבות הניצחון שערך לאחר הבחירות. אם הוא האמין שהם יבואו אליו בזחילה, על הברכיים, ובראש מורכן, וימלמלו "כן אדוני" לכל מה שיגיש להם בטובו, התחוור לו חיש־מהר, שלא היא. שזה רק בסרט שהוא חי בו.

גלעד ארדן העז לומר נייט נחרץ לתיק השולי, התיק לביטחון הפנים, שהוצע לו. גם סילבן שלום משך את נתניהו עד לשנייה האחרונה, ואז הצליח להוציא ממנו את התואר הנחשק: המשנה לראש הממשלה, שזה סוג של סגן משודרג, בנוסף לתיק הפנים שכורסם על ידי משה כחלון. אפילו השרים הזוטרים, החדשים, שזוהי להם הממשלה הראשונה, לא מיהרו להתמסר. חלקם שיחק על זמן.

מירי רגב התמקחה אתו שעות רבות על תיק הרווחה, ולבסוף ויתרה עליו לטובת חיים כץ, מינוי ראוי ומתאים כשלעצמו, והסתפקה בתיק התרבות והספורט. זאב אלקין סירב בתחילה לקבל את תיק הקליטה, כדי לא לקלוע עצמו לפינה הסקטוריאלית של "רוסי" המכהן במשרד. רק סמוך להשבעה, ממש בדקה ה–90, הוא נעתר, בתמורה לכיסא יקר ערך ונחשק, (שאיש לא צפה שיקבל) בקבינט הביטחוני־מדיני. זהו אלקין־סטייל (הלוגו ששימש אותו בפריימריז), במיטבו. הוא יודע כיצד מנהלים מו"מ מול נתניהו: בכוח. ומה שלא הולך בכוח, יילך ביותר כוח, על פי האמרה השחוקה.

כץ, מוותיקי הח"כים בליכוד, שכיהן כראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת בחמש השנים האחרונות, הודיע לנתניהו שמבחינתו, אין מה לדבר: משרד הרווחה, או כלום. וב"כלום" הוא רמז גם שייתכן שלא יעלה בידו להגיע למליאה, להצביע בעד הקמת הממשלה ה–34, מאחר שהוא מתאושש בביתו מניתוח. במלותיו של אריאל שרון, כץ הסביר לנתניהו ככה שהוא הבין. תיק הרווחה נמסר לו אחר כבוד.

מה כל זה מסמל אם לא את אובדן הרספקט, את הזלזול והמיאוס שהם חשים כלפיו. הם ראו כיצד בנט, כחלון ודרעי מנצלים את חולשותיו, והחליטו שגם להם מתחשק. נכון, על הנייר נתניהו הוא הכי חזק בקדנציה הזו: 30 מנדטים כבר אמרנו, קדנציה רביעית, בן גוריון — מאחוריך! יתר המפלגות בקואליציה נחלשו, זוהי ממשלה הומוגנית, ואין ממשלה חלופית בכנסת. מה יותר מזה? ועל אף זאת הוא חלש ופגיע, כי הקואליציה בראשותו היא הצרה ביותר האפשרית. לכן אפשר לרדות בו, ואפשר להתעמר בו, ואפשר להשפילו ולאלץ אותו לבקש דחייה בת שלוש שעות מיו"ר הכנסת, שאישר לו רק שעתיים. כן, אפילו יולי אדלשטיין הצייתן החליט שעד כאן. והנשיא רובי ריבלין, שהתבקש על ידי לשכת רה"מ, בחוצפתה, להמתין במשכנו לצילום הקבוצתי המסורתי, הודיע כי הוא הולך לישון.

אגב, האחרון שחווה סיטואציה דומה בכנסת היה שמעון פרס, באביב 1990, בעקבות ה"תרגיל המסריח" של פירוק ממשלת האחדות השנייה בראשות יצחק שמיר. ביומו האחרון של המנדט, ביקש פרס להציג ממשלה שניצבה מלכתחילה על כרעי תרנגולת. ביום ההצגה, לעיני כל העולם, הוא נאלץ בבושת פנים, ובדמעות, להודיע ליו"ר הכנסת כי לא עלה בידו הדבר.

כל הפחדים כולם

תהליך הקמת הממשלה הרביעית של נתניהו, והמו"מ הקואליציוני הקטן שהוא ניהל ב–48 השעות האחרונות עם נבחרי סיעתו, משקף להפליא את סך כל חולשותיו ופחדיו. ניקח למשל את גלעד ארדן, צעיר וראשון השרים בליכוד. הפנים הרעננות, דור העתיד של המפלגה, נאמן ללא סייג לנתניהו זה 18 השנים האחרונות. הוא מעולם לא מצמץ, מעולם לא מרד, מעולם לא ערק. תמיד היה ה"איש של ביבי", גם כשהאחרון היה מחוץ לפוליטיקה, גם כשאריאל שרון שלט במפלגה ביד רמה. תמיד התנדב לשכב על הגדר למען ראש הממשלה ורעייתו, בכל פרשיות הבקבוקים ויתר המבוכות התקופתיות והמחזוריות. הוא היה כלב התקיפה וכיפת הברזל והשכפ"ץ הקבוע של ביבי ושרה.

אוליבייה פיטוסי

לפני שמונה חודשים הוא ורעייתו שלומית, וילדיהם, כבר היו על המזוודות בדרך לניו יורק, שם המתינה לו משרת השגריר באו"ם. ואז גדעון סער פרש במפתיע מהחיים הפוליטיים. נתניהו הפציר בארדן לבטל את נסיעתו, כדי לא לאבד את שני השרים הצעירים והפופולארים שלו. ארדן נעתר. הוא נכנס לנעליו של סער במשרד הפנים וכמה חודשים לאחר מכן נבחר ראשון בפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת, מקום שהיה פעמיים רצופות של סער.

לא פלא שהוא קיווה כי הפעם, כראש וראשון ברשימה, וכשסער אינו בסביבה, הוא יימצא סוף־סוף ראוי לתפקיד בכיר, כזה שישדרג אותו, יקפיץ אותו לליגה הלאומית, ויתאים לכישוריו והם לא מעטים. כי אם לא כעת — אימתי? אז הוא קיווה. ביבי חשב אחרת. גלעד חשק בתיק החוץ. ביבי לא רצה. גלעד הבטיח לו שיהיה מוכן לפנות את התיק אם סיעת המחנה הציוני תצורף. ביבי לא האמין, או שהיה לו נוח שלא להאמין. סביר להניח שהוא חשש לקדם אותו, כדי שלא יתפוס גובה ומעמד לאומי ובינלאומי וחלילה יסכן אותו. אולי הוא לא רצה להיכנס לסכסוכים עם סילבן שלום וישראל כץ.

שלא כמו בפעמיים הקודמות, בממשלות ה–32 וה–33, בהן ארדן, על תקן המובן מאליו, נאנס להסתפק בתיקים לא חשובים יחסית — הגנת הסביבה בממשלת נתניהו השנייה, והתקשורת והגנת העורף בממשלתו השלישית — הפעם הוא החליט, בצדק מבחינתו, לשים לזה סוף. הוא הבהיר לנתניהו במה חשקה נפשו — ביטחון פנים ופנים — ועל מה הוא לא יהיה מוכן להתפשר, ונשאר ספון בביתו במרכז הארץ.

נתניהו לא התרגש. הוא הציע: ביטחון פנים והתיק הפיקטיבי לעניינים אסטרטגיים. ארדן אמר לא. אז נתניהו העביר את העניינים האסטרטגיים לזאב אלקין, וחזר והציע לארדן רק את תיק הבט"פ. זו היתה הבגידה בהתגלמותה. גם זקני הכנסת לא האמינו שכך נתניהו ינהג בארדן. הוא אפילו לא התבייש לקרוא ל"ידידי, גלעד ארדן", מעל דוכן הכנסת, לשקול מחדש את סירובו להיכנס לממשלה. זו היתה קריאה מופרכת. על פי ההסכמים הקואליציוניים, הוא מילא את מכסת שרי הליכוד. אין אפשרות לצרף את ארדן, ללא פתיחתם מחדש. אבל הוא "קרא", מה אכפת לו. ומופרכת לא פחות היתה הודעתו, תודתו, הוקרתו, לח"כ צחי הנגבי, על שהסכים לשמש כיו"ר ועדת החוץ והביטחון ויו"ר הקואליציה — הודעה שהנגבי בעצמו הכחיש נמרצות, דקה לאחר שנתניהו ירד מדוכן הנואמים.

ארדן, כמו סער לפניו, כמו כחלון לפניהם, כמו הנגבי, גילה לתדהמתו (!) שהנאמנות לא משתלמת. אולי ההיפך הוא הנכון. שנתניהו מקדם ביד אחת וזורק ביד שנייה, על פי פוטנציאל ההיזק. הוא זיהה הזדמנות: או להתמנות לשר בכיר, הבכיר השני אחרי שר הביטחון יעלון, או לגלות מנהיגות וחוט שדרה ועצמאות, להישאר מחוץ לממשלה, ולאותת לחברי הליכוד כי הוא המנהיג הבא. בקיצור, כל מה שנתניהו חשש שגדעון סער יעשה לו, ערב הבחירות האחרונות, הוא עלול לחטוף מארדן, בואכה הבחירות הבאות. בפה הגדול, ובבריטון הבריא ובוורבליות הטובה שהיו עד כה בשירותם של בני הזוג נתניהו, ארדן יעשה שימוש מעתה, לצרכים אחרים.

ברוך רופא חולים

במערכת הבחירות ב–2006, התמודדה גם רשימת הגמלאים בראשותו של גמלאי המוסד, רפי איתן. היא זכתה להישג מפתיע: שבעה מנדטים, שהיו בלתי צפויים בעליל. אחד הנציגים ברשימה, שמיקומו לא נחשב ריאלי, היה נוהג להבריז בקביעות מכל האירועים, הכנסים וחוגי הבית שערכו יתר חבריו. כשנשאל מדוע לא בא, תשובתו היתה: "איני חש בטוב". בכל זאת, גמלאי.

בליל הבחירות, כשמדגמי הטלוויזיה בישרו לאומה על ההפתעה רבתי, מיהר האיש, שגילה כי הפך לחבר כנסת, להתיצב שפי וקוממיות בחגיגת הניצחון. אמרת שאתה חולה, תהו בפניו עמיתיו. "החלמתי!" הוא בישר להם במאור פנים.

בבוקר יום חמישי, היום הארוך ביותר של נבחרי הליכוד, אשפז עצמו ח"כ איוב קרא, הנציג הדרוזי ברשימת הליכוד, לבדיקות בבית החולים הדסה עין כרם. עוזריו צילמו אותו שרוע על האלונקה, והעלו את התמונה לפייסבוק. כמה שעות מאוחר יותר, לאחר שנודע לו כי ימונה לסגן שר במעמד שר לשיתוף פעולה אזורי ולממונה על הרשויות הדרוזיות — הוא החלים והגיע נמרץ וערני, אדמומית בלחייו, למשכן הכנסת.

פדיחה קולוסלית אחרת נקשרה למינויו המתוכנן של ח"כ אופיר אקוניס, גם הוא מדובריו הרהוטים והנאמנים ביותר של נתניהו, "עוד מאירופה", לתפקיד ההזוי של "שר במשרד התקשורת", כשמעליו דואה שר־על, הלא הוא ראש הממשלה נתניהו. שוב, ברגע האחרון, בעוד הכנסת מתמרקת ומצטחצחת וגועה בצחוק בריא לנוכח מערכון האמת הנגלה לנגד עיניה התברר כי ישנה בעיה חוקית עם מינוי של שר במשרד שבו כבר מכהן שר. משרד, אגב, שכבר לפני 15 שנה הומלץ לפרקו ולהפוך אותו לרשות תקשורת, ומאז יש לו רק עדנה. אקוניס מונה לעת עתה לשר בלי תיק, ייתכן שיישאר כזה עד סוף הקדנציה.

עצם העובדה שאקוניס, ח"כ פעיל עם רקורד נאה כיו"ר ועדת הכלכלה בקדנציה שלפני האחרונה, הסכים לקבל על עצמו תפקיד של שרת ומוציא לפועל, מוכיחה כי לא נולדה כנראה ההתבזות הקטנה על מידותיו. הוא היה צריך לאמץ את גישת ארדן/כץ/אלקין ושות' ולומר: תודה אבל לא תודה.

מה שיותר מדאיג בסיפור הזה הוא סירובו העיקש של נתניהו לוותר על התיק החולש על שוק התקשורת במדינה, שגורלם של שני הערוצים המסחריים, 2 ו–10, נתון בידיו, ערב הכרעות גורליות לעתידם בתחום הרגולציה. האם חשדנותו של נתניהו הפכה לכה חולנית עד כדי כך שהוא אינו סומך אפילו על אקוניס, אקוניס שלו, הבן יקיר לו, שיממש את מדיניותו, בעודו מכהן כשר מלא־מלא במשרד? או שהוא דווקא כן סומך, אבל הוא הרי כל כך ייהנה להחזיק בידיו את השלטר, את צינור החמצן, ואת צינורית הדם לשני הערוצים האלה, כדי שברמת החייל, ובנווה אילן, ובגבעתיים יידעו מי הבוס. לשם מה הוא ניצח בבחירות הללו, אם אפילו ההנאה הקטנה הזו תיגזל ממנו.

אגב, המינוי של אקוניס לא היה מקרי. לפני כחודש, בעיצומם של המגעים הקואליציוניים בין נתניהו לשותפים, הוא נתקל באקוניס, שהופקד כאחראי על ניהול המשרד להגנת הסביבה, ערב הבחירות. "יש הרבה עבודה במשרד הזה", נאנח אקוניס באוזני ראש הממשלה. "גם במשרד התקשורת תהיה לך הרבה עבודה", אמר לו נתניהו. מה שמוכיח — חזון יש כאן.

מרק ישראל סלם

יש לו סימפטיה

ובינתיים במפלגת העבודה, הנשמות הטהורות כבר מפיצות את בשורת הפריימריז המתרגשים עלינו. כל שיעול, כל "התבטאות", כל שתיקה, מחרידים את השדים המוכרים מרבצם. ראיון של ח"כ איציק שמולי באתר "אל מוניטור", בו הוא חיווה דעתו כי בציבור מתקבע הרושם שיאיר לפיד הוא ראש האופוזיציה, זכה מיד לפרשנות חתרנית כאילו הפרלמנטר הצעיר כבר לוטש עיניו לצמרת. שבוע לפני כן היתה זו שלי יחימוביץ', שהחלטתה להחרים את ישיבת הסיעה כצעד מחאה נגד הצלע השנייה במה שהיא כינתה "המנהיגות הדו־ראשית" של הרצוג את לבני, קיבלה את ההגדרה "יריית הפתיחה" במרוץ שלה בחזרה להנהגה.

מפלגה חולנית היא מפלגת העבודה. מפלגה זוללת מנהיגיה, תוך שהיא מזילה דמעות תנין מלוחות על מר גורלה. המרמרת הקבועה, התסכולים המחזוריים, מייצרים שוב את אותו רחש בלתי נשלט העולה מן ה"שטח" הכמה לאיזו קטטה מרהיבה, לאיזה קרב דיאדוכים דה־לה־שמאטע, כי ככה כתוב בחוקה.

הרעשים הללו מגיעים גם ללשכה במרומי הבניין הכעור בפאה הצפונית של כיכר רבין בתל אביב. שם ספון לו מזה שנים רבות ראש העיריה, רון חולדאי, מוותיקי וטובי בניה של המפלגה. כאותו המלט, הוא שאל עצמו לא פעם ולא פעמיים במרוצת השנים האחרונות: לרוץ או לא לרוץ לראשות המפלגה? לא פעם ולא פעמיים הוא החליט שלא. כעת מספרים שהוא שוב מתלבט, שוב מתחבט. הוא בן 71. עד שהמתפקדים ייקראו שוב לקלפיות הוא יהיה בן 72. הוא יודע, זה עכשיו, או לעולם לא.

הרקורד שלו מרשים. מראשי העיר המוצלחים בישראל, אולי גם בעולם. איש ביצוע, מלך בעירו שהיא כידוע גם מדינה. עוד מעט הוא יהיה באמצע הקדנציה הרביעית שלו. יש להניח שמדגדג לו לעשת משהו, טרם פרישה לגמלאות, ברמה הלאומית: שר האוצר למשל.

איך יודעים שחולדאי משתעשע ברעיון? בזמן האחרון הוא מרבה לפקוד אירועים, זניחים וזניחים פחות, של מחוז תל אביב, שהוא הגדול והחזק ביותר במפלגה. כשהוא מדבר באותם אירועים, הוא נשמע כמי ששוקל להתמודד, לטענת שומעיו.

מה האקדח הכי מעשן, ככל שהדבר נוגע לו? ובכן, האיש קצר הרוח, מהיר החימה, המתנשא והיהיר שלא סופר אף אחד ממטר, נהיה פתאום נורא נחמד, טוענים עסקנים המשתתפים במפגשים. הוא ממש מתאמץ להיות סימפטי, הוא קשוב, הוא מחמיא, הוא מסביר פנים. מטמורפוזה כזו, בגיל שכבר לא משתנים בו, היא אולי מבורכת, אך גם חשודה.

שיני בנים תקהינה

בעקבות הניסיון להצביע במקומה של ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) בהצבעה על הרחבת הממשלה, פנה אתמול ח"כ אורן חזן, החשוד המיידי בעסקי ההצבעות הכפולות, ליו"ר הכנסת אדלשטיין וביקשו לפתוח מיד בחקירה פלילית. "מעניין איך יטפלו בנושא כשלא מדובר בשם חזן", התמרמר הח"כ הצעיר. מה שמזכיר את האמרה המפורסמת: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים — פעם כטרגדיה, ופעם כפארסה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו