בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות || הפלונטר של נתניהו והרצוג סבוך, אך גם החתן וגם הכלה רוצים להתירו

במערכת הפוליטית מדווחים על התחדשות המגעים החשאיים בין נ' ל-ה' ■ האיש המתאר עצמו כ"חזק מול חמאס" מתגלה כשפן מול חבר הכנסת ה-30 בסיעתו. אולי כי יש לו קושי אישי לגנות מנהלי קזינו ■ ולמה שרת המשפטים שקד הוכתה בהלם בפגישה בלשכתה

184תגובות

בבוקר יום ראשון לפני ישיבת הממשלה, זימן ראש הממשלה בנימין נתניהו בדחיפות את שר האוצר משה כחלון ללשכתו. הרקע הלא מוצהר לפגישה הספונטנית, היתה הכותרת שפורסמה כאן בשישי שלפני, מפיו של כחלון, לפיה, לא ניתן יהיה להמשיך ולקיים את הקואליציה לאורך זמן, כל עוד היא מונה 61 ח"כים.

כשנתניהו נתקל בכותרות כאלה, הוא מיד מפרש אותן לחומרה. כאיתות על פרישה אפשרית, חס וחלילה. "תדע לך שאני פועל ברצינות להרחיב את הממשלה", הוא אמר לכחלון, יו"ר כולנו, כדי להרגיעו. לשר אחר הוא אמר: "אני מנסה להביא את בוז'י".

כחלון שמח לשמוע. הוא מעודד, שלא לומר, דוחק בנתניהו להרחיב את הממשלה. עוד מעט יגיע חוק התקציב לוועדות הרלוונטיות, ושם, יודע שר האוצר, ויודע כל פוליטיקאי פיקח, כי ברוב של ח"כ אחד לקואליציה, אורן חזן למשל, שערי הגיהנום צפויים להיפתח עליו כל יום מחדש.

גם מנהיג ש"ס, אריה דרעי, העביר באחרונה מסר לנתניהו, כי יתמוך בצירוף סיעת המחנה הציוני לקואליציה. את המחיר, פרידה מאחד מתיקיו, הנגב והגליל למשל, הוא יהיה מוכן לשלם. אלא שההנחה הרווחת היא כי התנאי של ח"כ שלי יחימוביץ' לתמיכה בכניסה לממשלה, יהיה קבלת תיק הכלכלה רב העוצמה, שהוא המשרד העיקרי בידי דרעי והמיניסטריון הכלכלי השני בחשיבותו לאוצר. וזו רק מכשלה אחת, מני רבות, בדרך להרחבת הקואליציה.

לכחלון אין עניין מובהק בבחירות נוספות. לא כל עוד נותנים לו לעבוד, ולהתחיל להניע את הרפורמות שלו שאת ניצניהן הראשונים ראינו השבוע בתחום הדיור. מה יש לו להרוויח מבחירות? עוד שני מנדטים? על ראשות הממשלה הוא ממילא אינו מתמודד. שר החוץ או הביטחון הוא לא רוצה להיות. שר האוצר הוא כבר עכשיו. במקרה הטוב, הוא יחזור לתפקיד הזה. לדידו, הרחבת הממשלה היא חיונית לתפקוד המכונה הממשלתית כולה.

רויטרס

הסברה במערכת הפוליטית היא שנתניהו יעשה ניסיון בתקופה הקרובה לצרף את הרצוג ואנשיו לקואליציה. כפי שנכתב כאן לפני שבוע, גישושים התחלתיים והצעות ראשוניות כבר עוברות מצד לצד באמצעות אנשי קשר. ראש האופוזיציה הרצוג וראש הממשלה נתניהו נפגשו פעמיים בשבועיים האחרונים, בעיקר לצורך עדכון מדיני־ביטחוני, אבל תמיד הם לוקחים להם כמה דקות פרטיות, ללא נוכחות המזכיר הצבאי.

העיתוי לא ברור: האם המהלך צפוי לצבור תאוצה רק אחרי אישור התקציב, ב-20 בנובמבר השנה, או לפני כן? האם, כפי שיש הטוענים, ראש הממשלה שרואה יותר טוב מכולם את גל הצונאמי מתגבה באופק ואו־טו־טו הוא מכה בנו בעוצמה, יעדיף לשגר דווקא את שר החוץ הרצוג לעצרת האו"ם בניו יורק בספטמבר הקרוב, על מנת לשכך את הלהבות?

הרצוג עדיין רוצה רוטציה כלשהי, אפילו שנה תספק אותו. נתניהו נחוש שלא לתת לו זאת. מבחינתו, עדיף כבר ללכת לבחירות חדשות. הנושא המדיני זו מהמורה ענקית: הרצוג ידרוש שבקווי היסוד החדשים תופיע ההתחייבות למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, וכן הקפאה של הבנייה בהתנחלויות שמחוץ לגושים. את הדבר הראשון נתניהו יתקשה לתת, עם הדבר השני הוא יכול לחיות. הוא כבר רמז על כך כשהביע נכונות בשיחה עם דיפלומטית בכירה לדון על קווי הגבולות של ישראל בהסכם עתידי. גם קשה שלא להבחין באמירות האחרונות שלו על דבקותו בעיקרון שתי המדינות, ועל נכונותו לחזור לשולחן המו"מ, ללא תנאים מוקדמים.

גם סוגיית התיקים היא חתיכת תיק. למחנה הציוני מגיעים שבעה־שמונה משרדים ביצועיים, חלקם כבדים, מלבד תיק החוץ. לנתניהו אין כל כך מה לתת. בטח לא כל עוד שהוא אינו מוכן לוותר על הבית היהודי. רק זה חסר לו, שגם נפתלי בנט וגם אביגדור ליברמן יישבו באופוזיציה וימררו לו את החיים עם הצעות חוק שבועיות, ימניות לתפארת, שיביכו אותו קשות מול חבריו בסיעת הליכוד. אכן, פלונטר של ממש, שלא בטוח שניתן להתירו. אבל הרצון קיים, הן אצל החתן, הן אצל הכלה.

מרכז הרב

התנועה במסדרונותיה ואכסדראותיה של הכנסת אינה זורמת כבעבר עבור שרי וחברי הכנסת של הליכוד. לא קצרה ולא קלה היא דרכם למשרד. על כל צעד ופסיעה הם נתקלים בחבר/ת מרכז, הדורש/ת במפגיע את תשומת לבם הבלתי מסויגת, כולל חיבוק ונשיקה.

החמכ"זים כפי שהם מכונים, פשטו עם שחר. כאילו התעוררו משנת חורף ארוכה, שנמשכה כעשור. ריח השררה, ניחוח הכוח, משכרים אותם. הם מילאו השבוע בהמונים את המשכן במעין אקט של הפגנת בעלות או סימון טריטוריה לקראת ההצבעה שבה תוכרע ביום ראשון הקרוב שיטת הבחירות הפנימיות במפלגה.

בקלפיות ימתינו להם כמה הצעות. העיקריות שבהן: ביטול גורף של ה"פריימריז", הבחירות המקדימות לנציגות לכנסת על ידי הגוף הרחב של המתפקדים, כ-100 אלף, והעברת ההליך לידי המרכז המונה 3,700 איש. או הצעת הפשרה שנתניהו נאנס להסכים לה, לפיה המתפקדים יבחרו את 16 המקומות הראשונים ברשימה והיתר, נציגי המחוזות, אנשי הפריפריה הלא מוכרים, ייבחרו במרכז.

חצי תאוותם של חברי המרכז כבר בידיהם. השאלה היא אם יסתפקו בכך. אין הקומץ משביע את הארי, כידוע. נתניהו מושקע בקטטה הזו מלא־מלא. בכל ערב הוא זונח את ענייני המדינה וצולל עמוק אל תוך מי המדמנה. הוא מקיים כנסים וחוגי בית ועושה מאות שיחות טלפון. מטרתו היא לדלל ככל הניתן את מעורבותו של המרכז בהליך הבחירה. הוא רואה בכך איום אסטרטגי על הליכוד. אם היה יכול, היה מעלים את הגוף השנוא עליו מעל פני האדמה.

אמיל סלמן

הסאגה המייסרת של שיטת הבחירות מלווה את הליכוד כשני עשורים. בניגוד לאחותה, מפלגת העבודה, שנפטרה מהשיטה הישנה ולא הסתכלה לאחור, חברי מרכז הליכוד מעולם לא השלימו עם האובדן. כמו אותה אקסית מיתולוגית שהלב מתקשה להיפרד ממנה, או, כפי שנתניהו היה מעדיף להגדיר זאת, כמו מחלה ממארת שבאה והולכת, נעלמת ומתפרצת מחדש, העווית הזו לוכדת אחת לכמה שנים את מפלגת השלטון, ומשליכה אותה למערבולת של מריבות והתנצחויות.

ב-96' החליטה המפלגה לאמץ את הליך הפריימריז. שנה לאחר מכן בוטלה השיטה באותה "ועידת ביתן 28" בלתי נשכחת. ערב בחירות 2006, עם סקרים קטסטרופליים שניבאו מפלה לליכוד מול קדימה בראשות אהוד אולמרט - שהחליף את אריאל שרון - כינס נתניהו בבהילות את המרכז שהסמכות לבחירת הרשימה היתה בידיו. הוא הפציר בחברים לגלות אצילות נפש, ולהחזיר את הכוח לידי המתפקדים. "אם תוותרו, נקבל 30 מנדטים", התחייב בנקיטת חפץ. הם נענו לו. רשימת הליכוד סיימה את הבחירות עם 12 מושבים בכנסת, בקושי. "היי, הבטחת 30", הם הטיחו בפניו, "אם לא היינו מבטלים את המרכז היינו מקבלים ששה", היתה תשובתו. עכשיו הוא מבטיח 40 מנדטים אם הפריימריז יישארו על כנם.

ביום שני בערב הוא ישב בלשכתו בכנסת לטכס עצה עם השרים ישראל כץ שהוא יו"ר מזכירות הליכוד, דני דנון המשמש כיו"ר המרכז, זאב אלקין, יריב לוין, מירי רגב ויו"ר הקואליציה, צחי הנגבי.

עם כץ, מהאנשים החזקים והמשפיעים במרכז המפלגה, יש לו מריבה. מערכת היחסים ביניהם היא מתוחה ועכורה. מה שנקרא, חשדהו וחשדהו. לשר התחבורה והמודיעין בטן מלאה על ראש הממשלה שלטענתו הפר הבטחה למנותו לאחד משלושת השרים הבכירים. הוא לא התבטא עד כה אם הוא בעד או נגד ביטול הפריימריז, בעד או נגד הצעת הפשרה. בישיבת הסיעה הוא דיבר, כטענת כמה מהנוכחים, "כמו פרשן". הם לא הבינו לאן הוא חותר. כץ, כשהוא רוצה, יודע להיות ברור ובהיר כבדולח.

נתניהו חושד בו שהוא משחק ציני ומשמש כסוכן כפול, במקרה הטוב. הוא מביט בו וכמו בשעת הדמדומים, אינו יודע אם הדמות שהוא רואה לפניו אדם היא או זאב. מעבר לשתיקתו של כץ ולעובדה שאינו טורח להתייצב לצדו של נתניהו בכנסים כדי להפגין את תמיכתו בו, הרי שנאמנו של השר, ח"כ דוד אמסלם, עומד בחוד החנית ל"החזרת הכוח למרכז" ואוטם אוזניו ולבו לכל פשרה. עבור ראש הממשלה, כל אלה הם יותר מסימנים מחשידים.

ביום רביעי בערב התכנס המרכז לדון בסוגיה. נתניהו התחבט אם לבוא ולנאום. היועצים גרסו שמוטב לו לשמור מרחק מן הפורום הקולני, הצעקני, התאוותני. לרגע, חלפה בו המחשבה להיות שרון, להגיע, לחטוף קריאות בוז, לבטא עמדה אחראית ואולי לשכנע בכך את אותם חברים שנחשבים לרוב השפוי, הסולידי, להגיע להצבעה ביום ראשון ולהטות את הכף. הוא החליט לוותר על התענוג, לאחר שללשכתו הגיעו דיווחים על ההתלהבות הגדולה שבה התקבל המלך לשעה החדש של המפלגה, ח"כ אורן חזן.

אורן הקטן

ליל הבחירות ב-17 במארס השנה היה מסע ארוך ומתוח עבור שני מועמדים לכנסת שגורלם עמד להיות מוכרע, לשבט או לחסד, על ידי חלוקת הקולות העודפים או מה שקרוי אצלנו "קולות החיילים". כשזרחה השמש, ח"כ שולי מועלם־רפאלי, מקום 9 ברשימת הבית היהודי, איבדה את כסאה. המועמד אורן חזן, מקום 30 בליכוד, נכנס פנימה. על פי החוק והסכם העודפים בין הליכוד למפלגה האחות מימין, את מרבית הקולות שלא השלימו מנדט, קיבלה המפלגה הגדולה.

הו, אירוניה אכזרית: כארבעה מנדטים ממצביעי הציונות הדתית - שעל פי ההערכות הרווחות זנחו את הבית היהודי בימי הקמפיין האחרונים ונהרו במספרים גדולים לקלפיות לתת את קולם לליכוד ולנתניהו - הם שהכניסו לכנסת את חזן במקום מועלם־רפאלי. במערכת הבחירות הבאה, לקח־חזן ישמש נשק בידי נפתלי בנט וחבריו להזהיר את מצביעיהם מלהתפתות שוב.

אחד הח"כים של הליכוד (שמו שמור במערכת, לבקשתו), סיפר השבוע כי במהלך מערכת הבחירות יצא לו להיתקל כמה פעמים בחזן. לדבריו, בכל אותן הזדמנויות, דרש במפגיע ש"יתנו לו כבוד". אם למישהו זה עושה אסוציאציה לאותו סרטון ויראלי מפורסם שבו האב, הח"כ לשעבר יחיאל חזן, כוכב ההצבעה הכפולה וגניבת פאנל ההצבעה ממחסן הכנסת ב-2005 מגלם בכישרון את דמותו של "הסנדק" ושולח את בנו לכנסת לעשות תיקון - הרי שזה באחריות המקשר בלבד. סרטון הקמפיין של חזן:

בשיאה של פרשת ההצבעה הכפולה והפאנל, כשעניינו של חזן האב נדון בוועדת הכנסת, הוא הרבה להשתולל, לצרוח, לנאץ ולאיים. הוא הכניס את תרבות היציע ההוא של בית"ר ירושלים באצטדיון טדי ללבו של בית הנבחרים. חזן הפך לסמל של כל מה שרע ודוחה ומאוס בפוליטיקה. עשר שנים אחרי, בנו גורם לו להיראות כמו לורד בריטי. במרכז הליכוד הם הופיעו שניהם יחד, צוהלים ומנופפים לכל עבר. "הילד קיבל חינוך טוב", הצהיר האב הגאה למול המצלמות.

בסתיו 2005 בחר אריאל שרון לעזוב את הליכוד יחד עם תומכיו, ולהקים את קדימה, בעיקר בגלל טיפוסים מסוגו של חזן, או של איוב קרא שהציע לשלוף את גופתה של לילי שרון מקברה בחוות שקמים כפעולת תגמול על פינוי הקברים בגוש קטיף. נתניהו אינו בנוי מהחומרים האלה. הוא אפילו לא הצליח לחלץ מעצמו, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, מלת גינוי או ביקורת כלפי חבר סיעתו. האיש המתאר עצמו כ"חזק מול החמאס", שאיים לתקוף את איראן, שמזהיר את כל אויבינו השכם והערב שלא לבחון את סבלנותו, יוצא בינתיים שפן למול הבריון השכונתי־סיעתי שלו. אפשר היה לצפות מנתניהו להורות ליו"ר הקואליציה, צחי הנגבי, העומד גם בראשה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לא לשלב את חזן באף אחת מוועדות המשנה החסויות עד לבירור סופי של הפרשה. נו, אז אפשר היה.

אולי, תהה השבוע מישהו ממכריו, הוא אינו מסוגל, נפשית, לומר מלה רעה על אדם שטוענים נגדו כי ניהל קזינו קטן וצנוע בבורגס, בעוד שמיטיבו, פטרונו ומממן פמפלט התעמולה היומי שלו, שלדון אדלסון, חולש על מאות בתי קזינו ברחבי העולם.

עד כה, שני הפוליטיקאים האמיצים היחידים בליכוד היו יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שפעל במהירות ושלל מחזן את הזכות לנהל ישיבות מליאה, וסגנית שר החוץ, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שאמרה בגלי צה"ל את מה שחושבים כל חבריה אך פוחדים לומר, כי חזן מטיל עליהם את חיתתו (והם יודעים למה): שזוהי בושה ענקית, שהתנהלות כזו של נבחר ציבור היא בלתי קבילה, שיש כאן הרבה מעבר ל"בעיות אתיות" ושראש הממשלה חייב לטפל במצב שנוצר.

פרשת חזן קלעה את יו"ר הליכוד לפינה בעייתית. מצד אחד, הטיעון המרכזי שלו לקראת ההצבעה במרכז ביום ראשון, הוא שהשבת הגלגל לאחור והחזרת הכוח במלואו לידי המרכז יפגעו בדימוי של הליכוד כמפלגת שלטון אחראית שבוחרת אנשים ראויים. מצד שני, חזן הרי נבחר בפריימריז, ברשימה הארצית, לא במרכז. אז מה הוא רוצה. מצד שלישי, נתניהו יכול לקוות שדווקא הכתם שדבק בליכוד בימים האחרונים יעודד את חברי המרכז להצביע אתו ביום ראשון, כדי שחרפה לא תתווסף לבושה וקלון לא יתחבר לאסון, ובעיקר כדי לא לתת לתקשורת העוינת והשמחה לאיד סיבה נוספת לרקוד על דמה של מפלגת הליכוד.

לשתוק עם האויב

משרד המשפטים עוסק בשנה החולפת במיזם חיובי ביותר: שילוב ערביי ישראל בחברה הישראלית, בעיקר בתחומי העיסוק המשפטי. כששרת המשפטים החדשה, איילת שקד (הבית היהודי), התבקשה לפנות שעה ביומן הפגישות העמוס שלה לנציג הארגונים היהודיים בארה"ב וראש כוח המשימה מטעמם לשילוב ערביי ישראל בחברה, הרב בריאן לורי מוושינגטון, היא נענתה בחפץ לב.

הפגישה התקיימה בשבוע שעבר בלשכת השרה בירושלים. הרב לורי, שמילא בעבר שורת תפקידים בכירים במוסדות יהודיים־אמריקאיים, ובהם סמנכ"ל המגבית היהודית המאוחדת בארה"ב, המתין לשקד כשזו נכנסה ולחצה את ידו בחביבות.

היא נראתה לו, אפעס, יותר מדי מאירת פנים. "תגידי, את יודעת מי אני?", הוא שאל אותה. שקד התפלאה לפשר השאלה. בטח שהיא יודעת. הוא כל מה שפורט למעלה. "אני גם נשיא הקרן החדשה", הוא הציג עצמו, בחשש מה.

שקד, מעידים מי שהיו שם, הוכתה בהלם. כאילו פצצה נפלה בחדר. היא בלעה רוקה, מלותיה לעו. המושג "צלם בהיכל" קיבל משמעות חדשה. רק לפני חמישה חודשים היא היתה בין הח"כים של סיעות הימין שביטלו בחימה וזעף את השתתפותם בוועידת ישראל לדמוקרטיה של עיתון "הארץ", בגלל שהקרן החדשה נמנתה עם נותני החסות לאירוע.

אוליבייה פיטוסי

לורי שבר את השתיקה המעיקה. "את רוצה שאני אלך"? הוא הציע בהתחשבות. "לא, לא", היא השיבה אחרי שהצבע חזר לפניה, "אתה כבר פה, בוא נשב נדבר". הם פתחו בשיחה ארוכה, בעיקר בנושא לשמו הם התכנסו, אבל גם, לבקשתו, בענייני הקרן. הוא ביקש לפרט באוזניה את ההיקף המלא של פעילותיו של הארגון שבראשו הוא עומד, את אופי ומהות העמותות והגופים (לדו־קיום בין יהודים וערבים, להעצמה נשית, לנושאים סביבתיים, לזכויות אדם ולפלורליזם) להם הקרן מסייעת בתרומות כספיות ובתמיכה ויעוץ.

הדברים, ברובם, היו מוכרים לשקד. שלא במפתיע, היא בחרה להתמקד בכמה ארגונים אחרים להם הקרן תורמת, ארגונים שלטעמה הם "עוכרי ישראל", כמו אלה שסיפקו נתונים לוועדת גולדסטון שבדקה את פעילות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה" בעזה. "אולי תשקלו מחדש את הסיוע להם", הציעה. הרב לורי הבטיח לבדוק. היא גם ביקשה שילחץ על ראש הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, לעודד את ערביי ישראל להתגייס לשירות אזרחי. הם נפרדו בידידות, פחות או יותר, אם כי שקד הבהירה השבוע לבני־שיחה שדבר לא השתנה בגישתה לקרן.

לסיפור הזה אין מוסר השכל, מלבד אולי אחד, טכני: בפעם הבאה יבדקו היטב ובקפידה בלשכת השרה את קורות החיים המלאות של המבקשים להיפגש עמה. עוד כמה הפתעות מהסוג הזה, והיועצים ייאלצו להציב פרמדיק צמוד בבניין שברחוב סלאח א־דין במזרח ירושלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו