ברור מדוע הרצוג צריך את נתניהו - אבל למה נתניהו צריך את הרצוג? - פוליטי - הארץ
פרשנות

ברור מדוע הרצוג צריך את נתניהו - אבל למה נתניהו צריך את הרצוג?

הפחד מנקמת אובמה והצורך ב"שעירים לעזאזל" נוכח גל הטרור הופכים את הצטרפות המחנה הציוני לקואליציה לאטרקטיבית עבור רה"מ. ואולי הוא פשוט נבהל מהשלמת המהפכה שהוא מוביל?

אלוף בן
אלוף בן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איור: ערן וולקובסקי
אלוף בן
אלוף בן

קל להבין מדוע יצחק הרצוג רוצה להצטרף לממשלת נתניהו, אחרי שנה חסרת הישגים בראשות האופוזיציה, קריסה מוחלטת בסקרים וסכנת הדחה מראשות מפלגתו. אבל מדוע בנימין נתניהו להוט להכניס את המחנה הציוני לממשלתו, ולרפד את כניסתה בשלל תיקים ומשרות, שנה וקצת אחרי שדחה עסקה אפשרית עם הרצוג והעדיף להקים קואליציה ימנית עם נפתלי בנט? 

בשנה החולפת נראה היה שראש הממשלה מתקדם להגשמת חלומו הישן, "להחליף את האליטות" ולהסיר מסדר היום את תהליך השלום והמדינה הפלסטינית. בטאונו של נתניהו, ישראל היום, ביטא את הכמיהה "שהימין גם ישלוט במדינה" אחרי כמעט 40 שנה בשלטון, שבהן לא הצליח למגר את "האליטות הישנות", ואולי גם לא ממש התאמץ. הפעם נראה שנתניהו נחוש לחולל שינוי עמוק במדינה, ומעניק יד חופשית לבנט, איילת שקד ומירי רגב לשכתב את הנרטיב החינוכי והתרבותי. עוד מאמץ קטן, עוד טיהור של האקדמיה, התרבות המסובסדת, תוכניות הלימודים בתיכון והרכב בית המשפט העליון, והמהפך ההיסטורי של מנחם בגין יושלם אחת ולתמיד.

מה השתנה בהערכת המצב של ראש הממשלה, שדוחף אותו עכשיו לזרועות הרצוג? ובמלים אחרות, ממה פוחד נתניהו? הרי ברור שלא התאהב פתאום במצע מפלגת העבודה, או שהשתכנע בדיעבד במסרים של קמפיין המחנה הציוני ("סייעת שלישית או הוא") שהציג את נתניהו כדמון אפל. תפיסת העולם של נתניהו לא השתנתה – הוא מתנגד לנסיגה מהגדה המערבית וחושב שהפלסטינים ותומכיהם במערב אנטישמים. בשביל מה לו לצרף לממשלה מפלגה שאפילו למראית עין תצטרך לעשות קולות של "תמיכה בחידוש התהליך המדיני"? ארבעה הסברים עולים על הדעת:

נקמת אובמה. נשיא ארה״ב, ברק אובמה, טרם העניש את נתניהו על התערבותו בפוליטיקה האמריקאית בשבע וחצי השנים האחרונות, ועל ניסיונו לסכל את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן. בתקופת המעבר שבין בחירת יורשתו, או יורשו, בנובמבר ועד לסיום כהונתו ב-20 בינואר 2017, אובמה יהיה משוחרר מכל אילוץ פוליטי ויוכל להשאיר אחריו מורשת לא נוחה לראש הממשלה – מהחלטת מועצת הביטחון על המדינה הפלסטינית וההתנחלויות, ועד לאמירות קשות על הסכנות שגורמת הממשלה הנוכחית לעתיד ישראל. עם המחנה הציוני בממשלה, הלחץ החיצוני יפחת, הרצוג יוכל לנסוע לוועידת שלום, ואולי ישופר גם הסכם הסיוע הצבאי עם הממשל היוצא.

האינתיפאדה השלישית. פיגועי הבודדים מביכים את ממשלת הימין, שמתקשה להתמודד איתם וסובלת מהיעדר שעירים לעזאזל בדמות שרים מ"השמאל" שירצו לקדם תהליך מדיני. את התפקיד הזה מילאו יצחק רבין ושמעון פרס בממשלת האחדות הלאומית של יצחק שמיר. הרצוג וציפי לבני הם ליהוק טבעי לתפקיד.

המהפכה בקשיים. אחרי התחלה סוערת וכמה הישגים – ספר האזרחות החדש שהניח כיפה סרוגה על מערכת החינוך, שינוי הקריטריונים לתמיכה בתרבות, פסילת הספר "גדר חיה" – מהפכת האליטות של נתניהו מתקשה לפצח את יעדיה הבאים. רוב הצעות החוק הלאומניות נתקעו בצנרת הפרלמנטרית. כניסת המחנה הציוני לקואליציה תביא מן הסתם לגניזתן. האם נתניהו נבהל מהמהפכה של עצמו?

אי-שקט בצה"ל. הצבא עודנו הארגון הכי פופולארי בישראל, ובשבועות האחרונים הבהירו ראשיו שאין בכוונתם לשמש כזרוע הצבאית של לה־פמיליה, בנט והצל. כשנתניהו עבר צד בפרשת החייל הנאשם בהריגה, אלאור אזריה, מתמיכה בצה"ל לתמיכה במשפחת החייל, הרמטכ"ל ושר הביטחון לא מצמצו ועמדו על שלהם. נאום התוכחה של סגן הרמטכ"ל ביום השואה התפרש בהכרח כהתרסה כלפי הדרג המדיני, ושום הבהרה או צ'פחה בגב לא ישנו את זה. נתניהו מיהר להגיב בקריאות לאחדות ובצדק, כי צירוף המחנה הציוני לממשלה יחליש בהכרח את הימין הקיצוני שחותר לחנך מחדש את המטכ"ל.

אין מחלוקת אמיתית בין נתניהו והרצוג על המדיניות. הצהרות השניים בחודשים האחרונים, שבדיעבד נראות מתואמות, יצרו מרחב הסכמה ניכר: שניהם מסכימים שמדינה פלסטינית איננה מעשית עכשיו, ש״אהבת ערבים״ מרתיעה את הציבור היהודי, ושבנט מעצבן וצריך לפטרו מהקבינט. העסקה ביניהם עדיין לא מובטחת, אבל לנתניהו יש מניעים מאוד חזקים לקיימה – לא פחות מאשר להרצוג.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ