"הגברת הראשונה של הימין"

חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן מתה בגיל 94

כהן, כלת פרס ישראל, לחמה בלח"י והיתה סופרת ועיתונאית. היא כיהנה בכנסת 19 שנים, חלקן במקביל לבנה, צחי הנגבי. היא התנגדה לפינוי סיני ולהסכמי אוסלו, והטיפה לארץ ישראל השלמה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כהן בכנסת, ב-1990
כהן בכנסת, ב-1990צילום: SAAR YAACOV/ לע"מ

חברת הכנסת לשעבר וכלת פרס ישראל, גאולה כהן, מתה אמש (רביעי) ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-94. כהן, בעברה לוחמת לח"י, סופרת ועיתונאית, זכתה לכינוי "הגברת הראשונה של הימין הישראלי", פעלה רבות למען ההתנחלויות והטיפה לארץ ישראל השלמה. הלווייתה תתקיים היום ב-13:30 בהר הזיתים בירושלים.

כהן נולדה בתל אביב ב-1925 למשפחה מרובת ילדים. אביה, יוסף, עלה לארץ מתימן ב-1905, ונמנה עם מייסדיה וראשיה של התאחדות התימנים בארץ. אמה, מרים, נולדה בירושלים העתיקה למשפחה ספרדית. היא גדלה בשכונת כרם התימנים בתל אביב, למדה בבית הספר "בלפור", ובגיל 12 הצטרפה לבית"ר.

גאולה כהן ובנה צחי הנגבי, ב-1986
גאולה כהן ובנה צחי הנגבי, ב-1986צילום: ירון קמינסקי

כהן היא אמו של השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי, שכתב היום בטוויטר: "זכיתי לגדול במחיצת אשה דגולה, שכל חייה היו קודש לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לחינוך דור העתיד. אהבתה לעם לא האפילה על אהבתה כאם ומסירותה כסבתא לעידן, מתן, סתיו וליאב".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד לכהן ואמר: "קולה לא יידום. תמיד ננצור את זכרון פועלה הכביר למען חירות ישראל ואת מסירותה ואהבתה לארץ ישראל. היא שייכת לדור הנפילים ותישאר תמיד זכר ומופת לנו, ממשיכי דרכה".

נשיא המדינה ראובן ריבלין אמר כי כהן היתה "השראה של עוצמה, של מסירות, של אהבת עם בארצו. אנו נלך לאורה של האש הזו בשבילים שסללה ובאלה שנפרצו בכוחותיה ובזכות פועלה - במחתרות, בפעילות למען ההתיישבות וכמחוקקת וכפרלמנטרית". יו"ר העבודה עמיר פרץ ספד אף הוא לכהן ואמר כי היתה "יריבה אידיאולוגית, אך הערכתי אותה על דבקותה בתפישות עולמה". 

גאולה כהן ורה"מ אריאל שרון, ב-2002
גאולה כהן ורה"מ אריאל שרון, ב-2002צילום: אבי אוחיון / לע"מ

גורשה מסמינר למורים כי היתה "מהפכנית יותר"

ב-1942 הצטרפה כהן אל שורות האצ"ל וכעבור שנה הצטרפה למחתרת הלח"י, שהיתה מבחינתה "מהפכנית יותר". עקב כך גורשה מסמינר לוינסקי למורים ולגננות שבו למדה. בגלל שנרדפה על ידי הבולשת הבריטית עזבה ב-1945 את בית הוריה וירדה למחתרת.

לכהן היו כמה תפקידים בולטים במחתרת, תחת השם "אילנה", ובין היתר היא שימשה כקריינית הראשית של תחנת השידור המחתרתית "קול המחתרת העברית". בפועל היתה "הפה של הארגון", והמיקרופון היה לה ככלי נשק.

בפברואר 1946, בעת שידור חי, היא נעצרה בידי הבריטים, נידונה לשבע שנות מאסר, ונכלאה תחילה בבית הסוהר לנשים בבית לחם. ניסיון הבריחה הראשון שלה נכשל, והיא נפצעה והושלכה לצינוק. ניסיון הבריחה השני שלה צלח לאחר שקיבלה סיוע מיוסוף אבו גוש, ערבי תושב הכפר אבו גוש סמוך לירושלים, שהיה פעיל לח"י. היא נמלטה לאחר שאושפזה בבית החולים לאסירים במגרש הרוסים, בעודה לבושה כערבייה, בחסות מהומה שיצר אבו גוש.

מיד לאחר מכן היא חזרה לפעילות בלח"י. ב-1947 נישאה לעמנואל הנגבי, שהיה ממפקדי המבצעים החשובים בארגון. השניים הביאו לעולם שני בנים: יאיר, הבכור, שסבל מאוטיזם ומת בגיל צעיר, וצחי, שהיה לימים חבר כנסת ושר. אחרי 15 שנות נישואים, ב-1962, נפרדו גאולה כהן ועמנואל הנגבי, שמת בשנת 1975. מאז היא חיה בגפה.

גאולה כהן ויוסי שריד, ב-2005
גאולה כהן ויוסי שריד, ב-2005צילום: אסף עברון

לאחר הקמת המדינה למדה כהן באוניברסיטה העברית וסיימה תואר שני במקרא, בספרות ובפילוסופיה. היא הקימה אגודת סטודנטים בשם "סלע" (סטודנטים למהפכה עברית) והיתה חברת המערכת של הירחון "סולם" בעריכת ד"ר ישראל אלדד.

ב-1962 הוציאה לאור את ספרה הראשון, "סיפורה של לוחמת". דוד בן גוריון התרשם עמוקות מספרה, וכתב לה: "נעשיתי כאילו אחד מאנשי לח"י בימים ההם, מסונוור כמוכם על ידי אהבה גדולה ונאמנה ועל ידי שנאה עמוקה. ולא בזכותי אני נהפכתי בשעת הקריאה לאחד מכם, אלא בזכות 'הלוחמת' המספרת 'סיפורה' בכוח אדיר, בלהט של אמת פנימית, צורבת, מאירה ומדליקה, הצובטת כל ההוויה כבמלקחיים של פלדה מחשמלת וגם אלה שחלקו, וחולקים עד היום, על תפיסתו המדינית של יאיר ותלמידיו, כמוני, מן ההכרח שיהיו שותפים לרחשי הנפש שהצלחת להביע בכוח אדירים עד כדי אכזריות של מסירות אין קץ לשליחותך אין לי ספק כי 'סיפורה של לוחמת' יעמוד כמזכרת גאון ללוחמים עזי נפש שמסרו נפשם על אמונתם בגאולת ישראל קדוש העט שכתב ספר זה".

בשנות ה-60 היתה כהן חברת מערכת העיתון "מעריב", ובו כתבה שני טורים שבועיים. את דעותיה הפוליטיות המשיכה להפיץ גם בתוכנית שהגישה ב"קול ישראל" עם הסופר אלי עמיר, אשר הגדיר אותה כמי שיש בה "גם זעם, גם אמונה וגם חן".

ב-1973 נבחרה לכנסת מטעם הליכוד, וכיהנה מהכנסת השמינית עד הכנסת ה-12 - בין 1974 ל-1992. הנושאים העיקריים בהם עסקה היו עלייה וקליטה, התיישבות וירושלים. במשך ארבע שנים אף כיהנה בכנסת במקביל לבנה, צחי הנגבי. כהן נחשבה לחברת כנסת סוערת מאוד, והוכתרה פעם כ"אלופת ההרחקות" מהמליאה. לימים אמרה לבנה: "מזל שלא מינו אותך ליו"ר הכנסת, אחרת היית צריך לדפוק בפטיש ולהגיד, 'אמא החוצה'". באחת הפעמים, ראש הממשלה מנחם בגין אף ביקש מיו"ר הכנסת "להגן עלי מפני גאולה כהן". בתגובה, אמרה לו כי היא מבקשת "להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה".

גאולה כהן, ב-2009
גאולה כהן, ב-2009צילום: מוטי קמחי

לאורך כל תקופתה בכנסת תמכה ברעיון ארץ ישראל השלמה ובלטה בהתנגדותה הקולנית לנסיגה מסיני ולהסכמי אוסלו. יעקב אחימאיר, שסיקר את הכנסת באותן שנים, כינה אותה לימים: "נוער הגבעות של הפרלמנט הישראלי". היא פעלה רבות - בכנסת ומחוצה לה - למען ההתנחלויות והיתה פעילה בתנועה למען ארץ ישראל השלמה ובגוש אמונים. ביום הולדתה ה-90 הגדיר אותה הנשיא, ראובן ריבלין, כ"גברת הראשונה של הימין".

"כשבאנו לארץ לא היתה פה מדינה פלסטינית. וכשהאנגלים שלטו בהם ובנו, מי נלחם בהם, אנחנו או הם? הקמנו את היישוב היהודי בדם ובמלחמה, הכרזנו על המדינה שהם התנגדו לה, אבל אנחנו ניצחנו", אמרה פעם כהן בראיון עיתונאי. "לא באתי לעשות פה שלום. שלום יש בשווייץ. באתי לארץ ישראל, ואם היו מגישים לי אותה על מגש של כסף או שלום הייתי מאושרת. מאחר שמדובר במגש דמים, כמו שכתב אלתרמן, אז צריך להיות מוכנים להשיג אותו במלחמה", הוסיפה.

בראיון אחר אמרה: "ארץ ישראל היא איננה עוד חתיכת טריטוריה. היא לא טריטוריה, היא רכיב אורגני של המהות שלנו, של המורשת, של היהדות. אבני היסוד הן שמחזיקות אותנו, אנחנו מחוברים אליהן. אין עוד עם כזה בעולם. צרפת היא טריטוריה, אנגליה היא טריטוריה, מובן שארצות הברית היא טריטוריה. אנחנו, ללא כל ספק, איננו רק טריטוריה; אנחנו טריטוריה עם שמיים ועם ארץ ועם מורשת".

אחד מהישגיה הראשונים בכנסת היה הקמתה של ועדת העלייה והקליטה, ב-1977, שבראשה עמדה. "חשבתי תמיד שהעלייה היא הצד השני של המטבע של ארץ ישראל: שהיא בעצם עם ישראל. אם יש לנו ארץ בלי עם, מה נעשה? בשביל מה כל זה? כשבאתי לכנסת נשבעתי לעצמי להתמקד בעלייה משום שלמען ארץ ישראל עשיתי כבר כל מה שאפשר, ובכנסת לא יכולתי לעשות דבר", אמרה.

אולם, את מאבקה למען העלייה החלה עוד לפני שנבחרה לכנסת, כשהיתה פעילה במאבק למען עליית יהודי ברית המועצות, ופעלה בכך בניגוד לעמדת ממשלת ישראל, שביקשה לא לנקוט בפעולות גלויות בנושא.

בדצמבר 1969 יזמה מסע הסברה בנושא זה מחוף אל חוף בארה"ב, עם שני פעילי העלייה דב שפרלינג ויאשה קזאקוב. המסע הסתיים בשביתת רעב ליד בניין האו"ם, ועוררה הד בינלאומי מכריע במאבק לפתיחת שערי ברית המועצות.

"מהחלון שלי בבית הסוהר הייתי חושבת: שרק תהיה מדינה, העם יפרוץ מכל הגלויות וירוץ אל השערים הפתוחים. אחר כך הבנתי, שאחרי 2000 שנה זה לא כל כך קל לארוז מזוודות. כשהתחיל הריח של המאבק בברית המועצות, זה הדליק אותי", הסבירה מאוחר יותר.

בהמשך, כיו"ר ועדת הקליטה והעלייה, היתה גאולה כהן מעורבת במאבק למען העלאתם וקליטתם של עולי אתיופיה. ב-1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם במחנות באדיס אבבה, נסעה לאתיופיה כסגנית שר המדע, נפגשה שם עם שרי הממשלה ותרמה תרומה חשובה ל"מבצע שלמה", שהחל חודשים לאחר מכן.

ב-1978 פרשה מהליכוד בשל התנגדותה להסכמי קמפ-דיוויד, והיתה בין מייסדי תנועת "התחייה", לצד משה שמיר, מטעמה נבחרה לכנסת בבחירות הבאות. בכנסת שימשה גם כחברת ועדת חוץ וביטחון, והישגה הגדול היה חקיקת "חוק יסוד ירושלים" בשנת 1980, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יחד עם חבר הכנסת משה שמיר פעלה גאולה כהן גם לחקיקת "חוק הגולן". ב-1981, בימי המאבק נגד פינוי יישובי ימית בסיני, עברה להתגורר בימית כדי לסייע למתיישבים.

יחד עם חברת הכנסת עדנה סולודר ייסדה בשנת 1987 את שדולת הח"כים למען ג'ונתן פולארד, ושתיהן היו הראשונות שביקרו אותו ואת רעייתו בכלאם בארה"ב. ב-1990 העלו בכנסת את הדרישה להעניק להם אזרחות ישראלית.

ב-1994 עברה כהן להתגורר חלקית בקרית ארבע. ב-1998 יזמה והקימה את "בית מורשת המשורר אורי צבי גרינברג". ב-2002 קיבלה את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולקהילה. ב-2007 הוענק לה תואר יקירת ירושלים. ב-2014 הדליקה משואה ביום העצמאות ה-66 של מדינת ישראל, "לכבודה של המשואה הראשונה, שהודלקה עם קום המדינה, שזכיתי לעמוד מול האש החיה שבערה בה, ושבוערת בתוכי גם היום".

היא התגוררה בירושלים ועד יומה האחרון ראתה עצמה כלוחמת. כהן עצמה אמרה פעם: "מי שלא לוחם לא יודע כמה זה כיף להילחם על דברים שאתה מאמין בהם. בגיל 18 רוצים לשנות את העולם. אני עדיין רוצה". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ