טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוי אשכול ב-67': לא ניתן לעזה מספיק מים, והערבים יעזבו

פרוטוקולים של דיוני השרים אחרי מלחמת ששת הימים שמתפרסמים היום מגלים שדיין ביקש לעודד פלסטינים לעזוב ואשכול רצה לסלקם. שרים אחרים פחדו מכניסת ערבים לממשלה

תגובות
ראש הממשלה לוי אשכול (מימין) ושר הביטחון משה דיין בקיוסק של בסיס צה"ל, בעת ביקור במתקנים צבאיים בגדה המערבית
אילן ברונר / לע"מ

"לרוקן" את עזה, "לדלל" את הגליל ו"לעודד" את הגירת הפלסטינים מהגדה המערבית. תוכניות אלו ואחרות, שהועלו לדיון על ידי שרי הממשלה לאחר מלחמת ששת הימים, נחשפות על ידי ארכיון המדינה, שמציג לציבור היום (רביעי) את הפרוטוקולים המסווגים.

החומר שמתפרסם באתר ארכיון המדינה כולל מאות עמודים של פרוטוקולי ועדת השרים לענייני ביטחון, מהחודשים אוגוסט עד דצמבר 1967. עיון בהם מגלה כי בחצי השנה הראשונה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, שרי הממשלה ניצבו נבוכים, מבולבלים ולעתים חסרי אונים אל מול האתגרים שניצבו לפתחה של המדינה. ישראל, שכבשה את רצועת עזה, הגדה המערבית, מזרח ירושלים, רמת הגולן וחצי האי סיני, לא נערכה מראש ל"יום שאחרי", ולאחר המלחמה נאלצה לאלתר את צעדיה תוך כדי תנועה.

כך, בדצמבר 1967, חצי שנה אחרי הכיבוש, תהה ראש הממשלה לוי אשכול כיצד על ישראל להתייחס למאות אלפי הערבים שהיא שולטת בהם כעת. "מתי־שהוא נצטרך להחליט. ישנם עכשיו בשטחים אלה 600 אלף ערבים. מה יהיה הסטאטוס של 600 אלף ערבים אלה?", תהה.

מבחינתו של אשכול לא היה לחץ להכריע בסוגיה הזו. "אני מציע שלא נגיע להצבעה או הכרעה היום, כי דיה לשמחה בשעתה, ואולי מוטב לומר: די לצרות בשעתן", אמר. "למען הפרוטוקול אני מוכן לומר כאן — אין סיבה שהממשלה תקבע עתה עמדתה לגבי העתיד של הגדה המערבית", הוסיף. את עמדתו נימק כך: "עברו עלינו 20 שנה עם שלוש מלחמות, יכולים לעבור עוד 20 שנה ללא הכרעה".

לגיבוי הוא זכה מצדו של שר התחבורה, משה כרמל, שאמר: "אם נשב 20 שנה, העולם יתרגל שאנחנו יושבים בשטחים אלה. על כל פנים, לא פחות משהתרגלו לישיבתו של חוסיין (מלך ירדן)". כדי לחזק את עמדתו הסביר: "יש לנו יותר זכויות. אנחנו יותר מזוהים עם שטחים אלה מאשר הוא".

ואולם עיון בשאר הפרוטוקולים מגלה כי אשכול הבין היטב כי אי אפשר יהיה להתעלם לאורך זמן מהבעיות שהציב הכיבוש בפני ישראל, ובראשן השליטה על מאות אלפי ערבים. באחד הדיונים הוא דימה את מדינת ישראל ל"צוואר של ג'ירפה", בשל היותה צרה. "רצועת מדינה זו היא כצוואר אומלל ואיום לנו, שהינו ממש מושט לשחיטה", תיאר. "הדברים אינם חלקים. מיליון ערבים, זה דבר שאינו פשוט כלל וכלל בשבילנו. איני מתאר לעצמי את הדבר, כיצד נארגן את החיים במדינה, כאשר ישנם לנו כאן 1.4 מיליון ערבים ואנו מונים 2.4 מיליון, ועוד 400 אלף ערבים ישנם כבר בארץ?".

ראש הממשלה אשכול ושר הביטחון דיין בטיסה במסוק למתקני צה"ל בגדה המערבית, בספטמבר 1967
אילן ברונר / לע"מ

אחד ה"פתרונות" למצב החדש, לפי אשכול, היה "עידוד" הגירה של ערבים. אשכול עדכן את השרים כי הוא "מטפל בהקמת יחידה או חוליה, שתעסוק בעידוד ההגירה של ערבים מכאן". אשכול גם ציין כי "יש לטפל בעניין זה בשקט, בשלווה ובחשאי, ויש לעסוק בחיפושי דרך להגירתם לארצות אחרות ולא רק לעבר הירדן".

אשכול הביע תקווה כי "דווקא בגלל המחנק הזה והמכלאה שם, אולי יזוזו הערבים מהרצועה", והוסיף כי יש דרכים לסלק גם את מי שיישארו שם בכל זאת. "ייתכן, שאם לא ניתן להם מים במידה מספקת, לא תהיה להם ברירה, כי הפרדסים יצהיבו ויבלו", אמר בהקשר זה. "פתרון" אפשרי אחר אליו התייחס הוא מלחמה נוספת. "אולי צפויה לנו עוד מלחמה ואז תיפתר בעיה זו. אך זה מין 'לוקסוס'. פתרון לא צפוי", אמר. "אנחנו מעוניינים לרוקן תחילה את עזה", סיכם. על כך השיב לו שר העבודה יגאל אלון: "היה לגמרי לא רע לדלל גם את הגליל מערבים". שר הדתות, זרח ורהפטיג, סיכם בנוסחה משלו: "להרבות יהודים ולנקוט כל הדרכים האפשריות כדי למעט מספר הערבים".

אחד הרעיונות שהועלו בידי שר הביטחון, משה דיין, היה לספק היתרי עבודה בחו"ל לערביי הגדה המערבית ועזה. מאחורי הרעיון הזה הסתתרה התקווה, כי חלקם יצאו לחו"ל ויעדיפו להישאר שם. "על ידי מתן האפשרות לערבים האלה לחפש ולמצוא להם עבודה בארצות חוץ, גדל הסיכוי שירצו להגר אחר כך לאותן ארצות", אמר דיין.

באשר לעתיד רצועת עזה, דיין היה דווקא אופטימי. לפי החישובים שערך, מתוך כ–400 אלף איש שגרו אז ברצועה, רק כמאה אלף יישארו. את השאר, אותם הגדיר פליטים, "צריך להוציא משם בכל הסדר שיהיה", כדבריו. בין הרעיונות שהעלה: "לוקחים ומיישבים אותם במזרח ירדן".

דיין גם לא היה שותף לדאגה מפני השליטה הצבאית הישראלית על ערביי הגדה. "אף חייל לא יהיה לו עניין להתערב בחיי האזרחים. אין לי עניין שהצבא יישב דווקא בתוך שכם. הוא יכול לשבת על גבעה מחוץ לשכם", אמר.

עמדה הפוכה הציג שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, שקרא לסגת מהשטחים והזהיר כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית אם תחזיק בהם. "לא נוכל לקיים את צה"ל, כאשר יהיה אחוז כל כך גדול של תושבים שהוא מחוץ לצה"ל. לא תקיים פיקוד בלי ערבים ובוודאי שלא תקיים ממשלה ולא תקיים ועדת חוץ וביטחון בלי ערבים, כשהם יהיו 40%", אמר.

משמאל, סגן אלוף שלמה להט (צ'יץ'), ראש הממשלה לוי אשכול ושר הביטחון משה דיין והאלוף חיים בר לב, בעת סיור במתקני צה"ל בגדה המערבית
אילן ברונר / לע"מ

שר האוצר, פנחס ספיר, אמר כי הישארות בשטחים היא "אסון למדינת ישראל", וכי ישראל תיהפך, לבסוף, ל"מדינה ערבית על כל סממניה". שפירא אף הזהיר כי אין מניעה שהגדה תכריז על עצמאותה, ואמר כי השאלה היא רק מתי תעשה זאת.

שר החינוך, זלמן ארן, החזיק בעמדה דומה. "איני מקבל אף לרגע את התפיסה, לפיה כל העולם שמחוצה לנו יביט על העובדה שלוקחים אנו את הכל לעצמנו, ויאמר: 'בתיאבון'... הרי בעוד שנה או חצי שנה יתעורר העולם, וישנו עולם שהוא מחוצה לנו, וישאל שאלות", אמר.

ארן יצא נגד הגישה של הביטחוניסטים, בראשות דיין, שמצאו נימוקים ביטחוניים בהחזקה בשטחים הכבושים, גם בטרם החליטה הממשלה על כוונותיה המדיניות. "פתאום, אחרי כל הניצחונות הללו, אין קיום בלי השטחים האלה? בלי כל אותם דברים שלא חלמו עליהם לפני ששת הימים של המלחמה הזאת, כגון ירושלים?", אמר ארן בזלזול.

זכויותיהם של הערבים לא הטרידו במיוחד את ארן. החשש הכבד שלו היה לעתידה של מדינת היהודים. "מדינת היהודים בשבילי, זה הדבר המכריע", אמר. "כפי שאני מכיר את העם היהודי בארץ ובגולה, אחרי כל הגבורות, הנסים והנפלאות, מדינת יהודים שיהיו בה 40% ערבים — זו לא מדינת יהודים. זה הגיס החמישי להריסת מדינת ישראל. זו נשיקת מוות כעבור דור או דור וחצי", הזהיר. "אני רואה לפני את שני מיליון היהודים אחרת, כאשר יהיו בארץ 1.3 מיליון ערבים... 1.3 מיליון ערבים, על הפריה והרבייה שלהם, על השנאה הכבושה הפרמננטית... אפשר להתגבר על 60 אלף ערבים, אבל לא על 600 אלף ולא על מיליון", סיכם.

בין לבין, בשעה שהדיונים הכלליים על עתיד השטחים התנהלו ללא הכרעה, החלו ניצני דיונים על הקמת התנחלויות, מאחזים ובסיסים צבאיים. עיון בפרוטוקולים מגלה כי גם חצי שנה אחרי הכיבוש, הממשלה לא גיבשה כל מדיניות סדורה בנושא זה, אלא דנה באופן נקודתי ברעיונות שונים, תוך שהיא בוחרת לדחות גם את ההחלטות הקשות האלה.

כך היה, למשל, במקרה של חברון, כשהתקבלה פנייה לחדש את היישוב היהודי בעיר. ראש הממשלה אשכול הציג לשרים מכתב שקיבל בנובמבר 1967 מאנשיו של ראש ישיבת חברון, שבו התבקש "כי יעשו סידורים מתאימים לאפשר לעשרות מתלמידי הישיבה, מוריהם ומשגיחיהם, לשוב ולכונן שלוחה של הישיבה בעיר חברון". שר העבודה, יגאל אלון, בירך על כך. "יש יתרון בכך שבכל זאת נמצא גרעין ראשון של אנשים שמוכנים להתיישב שם. רצונם זה של בחורי הישיבה הוא דבר גדול. לא תמיד יש מועמדים להליכה למקום כל כך קשה", אמר. החלטה בנושא, עם זאת, לא התקבלה באותה תקופה.

לצד זאת, דנו השרים גם בהיערכות למלחמה הבאה. בדיונים הוצגו נתונים פסימיים על מספר המטוסים שנותרו בידי ישראל לאחר המלחמה, ונטען כי מדינות ערב הצטיידו במטוסים חדשים ויצרו פער על ישראל.

אלוף עזר ויצמן פירט על הקשיים במאמציו לקושש מארה"ב הבטחות לסיוע צבאי. "האם אין כל תקווה שנשיג אווירונים באיזו שהיא ארץ אחרת?", הוא נשאל בידי שר הפנים, חיים משה שפירא. בתשובתו סיפר ויצמן כי "בדקנו בשבדיה. בשבדיה אין הם מוכנים אפילו לדבר על זה. באנגליה אין מה לקנות. אוסטרליה, לפי דעתי, לא תיתן". פתרון אפשרי הגיע מכיוונה של בלגיה, שלפי הנטען הציעה לעזור לישראל לעקוף את האמברגו הצרפתי ולרכוש עבורה מטוסים בצרפת ואפילו טנקים מגרמניה.

שר הביטחון דיין איים: "הרושם הוא, לעת עתה, שהערבים לא רק שאינם ממהרים לעשות שלום, אלא שלאט לאט הם מתחילים לחשוב בחזרה על מלחמה". שש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים.

משה דיין רצה להגביל את הכתב הצבאי של "הארץ"

חלק ניכר מדיוני השרים, בחודשים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים, עסק בחינוך שיקבלו התלמידים הערבים בשטחים הכבושים. יעקב שריד, מנכ"ל משרד החינוך (ואביו של יוסי שריד), עדכן שמשרדו צנזר עשרות ספרי לימוד ערביים שמכילים חומרי הסתה, ובכללם אפילו ספרי חשבון.

שרי הממשלה ביקשו להטיל צנזורה גם על עיתונים ישראליים שלא יישרו קו עם הממשלה או פרסמו הדלפות בנושאים ביטחוניים. עיון בפרוטוקולים מעלה כי שר החינוך, זלמן ארן, הביע תמיהה על כך שהצנזורה התירה ל"זאב" (יעקב פרקש) לפרסם קריקטורה שהציגה מורה ערבי שמגרש את שר החינוך היהודי מהכיתה. "מן הדין שהעיתונות לא תטפל במשרד החינוך, אלא בערבים", אמר.

שר הביטחון דיין ביקש לפטר את הסופר הצבאי של "הארץ", זאב שיף. "פניתי לראש הלשכה שלי, שיבדקו אפשרות ביטול זכותו להיות סופר צבאי", אמר. "כיצד הוא יכול להיות סופר צבאי, אם אינו נוהג לפי חוקי הביטחון של המדינה?", תהה.

ראש הממשלה לוי אשכול הוסיף בקשר זה: "אני רואה את שיף מסתובב בפינות חשוכות במשרדים... אני זוכר מקרה, בו התקיימה ישיבה עד שעה די מאוחרת, וכאשר יצאתי, ראיתי מתחת לשיח עומד מר שיף. הוא חיכה שם וידע על קיום הישיבה".

כדי למנוע הדלפות של מידע ביטחוני לעיתונאים, הציע דיין להאזין לטלפונים של שרי הממשלה. אשכול חשב שמדובר ברעיון רע, אך הודיע שלא יתנגד לכך. "איני סבור שכאשר ארצה למסור אינפורמציה, אשתמש לשם כך דווקא בטלפון מביתי. אלא אז אגש ודאי לטלפון ציבורי, או אשב בבית קפה או אספר זאת למישהו, שיעביר את האינפורמציה. לכן, עניין ההאזנה לא פותר את הבעיה", אמר אשכול. עם זאת, הוא הוסיף, כי אם יוחלט להאזין לשרים, ישתף פעולה עם המהלך, "אבל אז אגזור על עצמי אלם גם בנושאים רומנטיים".

לצד צנזורה על ספרים ועיתונים, עסקו השרים גם בפעילות נגד אנשים שונים, שהוגדרו "מסיתים". בפרוטוקולים מתועדים דיונים שבהם הוחלט על גירושם מהארץ של כמה מהם. באחד הדיונים התייחס שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, לאיש דת מוסלמי שהואשם עם עוזריו בהסתה נגד ישראל. "הייתי לוקח את הבחורים האלה ושולח אותם למדבר סיני. גם זה בניגוד לאמנת ז'נבה", אמר. "הייתי מושיב אותם בשארם א־שייח, שייצלו שם בשמש", הוסיף. שר המשטרה, אליהו ששון, אמר כי בהיעדר ברירה, "נשלח אותו ועוד חמישה כמוהו למצפה רמון". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות