בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

18 שנה לפני ישראל היום: זה היה העיתון הראשון של נתניהו

מסעו של ראש הממשלה להשתלטות על התקשורת הישראלית החל לפני כ–30 שנה, בשכנוע בעלי הון לרכוש את הג'רוזלם פוסט. ניסיון המרד של העיתונאים כשל, ונתניהו קיבל תיאבון

58תגובות
שמיר ונתניהו בבית ז'בוטינסקי בתל אביב. נתניהו הפך ליקיר המערכת ומקורבו מונה לעורך העיתון
מיקי קרצמן

בסתיו של 1989 שימשתי ככתב מדיני של הג׳רוזלם פוסט. באחד הימים נקראתי לחדרו של יהודה לוי המנוח, מי שמונה לנשיא ומו״ל של העיתון על ידי הבעלים החדשים, חברת הולינג'ר הקנדית, בבעלותם של הארכי־שמרניים קונרד בלאק ודייויד ראדלר. הזימון הדחוף, שהוצא מעל לראשם של עורכיי, עורר בי חשש. לוי הרי הביע בפומבי את אי־שביעות רצונו מהפוסט בשל מה שתיאר כחוסר איזון, ולפעמים כשמאלנות קיצונית. הוא התעקש על זכותו להתערב ואף להכתיב את תכני העיתון.

אשר יגורתי בא לי מיד: לוי אמר לי בטון נזפני שבנימין נתניהו, אז סגן שר החוץ, טוען שידיעה שפרסמתי על הרצאה שנשא באוניברסיטת תל אביב אינה נכונה. השבתי שנתניהו יכול להתלונן כאוות נפשו, אך יש בידי הקלטה של הנאום המדובר. מדוע שלא תשמע בעצמך, הצעתי ללוי, אך הוא אמר שאין צורך. חשבתי לתומי שבכך נגמר העניין, אך לוי הצליח להפתיע אותי. הוא דרש שאתקשר לדוברו של נתניהו ואף אשקול התנצלות. ״כשיש טענות, צריך לקחת אותן בחשבון,״ אמר.

התקרית הזאת היתה רק האחרונה בסדרת התערבויותיו של לוי בענייני עיתונות טהורים. הם הובילו למה שנודע לימים כ״מרד״ של עיתונאי הג׳רוזלם פוסט, הניסיון הראשון והאחרון של עיתונאים להתקומם נגד בעלים עוינים ומו״לים דורסניים. כ–30 מבכירי העיתון, בראשות דיוויד לנדאו, מנוחתו עדן, העורך האחראי של הפוסט ומי שהפך לימים גם לעורך "הארץ" — הודיעו להנהלת העיתון שלא יוכלו להמשיך לעבוד בו שבתנאים שנוצרו. לוי, אלוף משנה בעברו ובנשמתו, הגיב במכה נחרצת: הוא הורה לעיתונאים לפנות את בניין הג׳רוזלם פוסט על חפציהם בתוך פחות מחצי שעה, ואף שכר מאבטחים כדי לוודא שלא יקחו יותר מזה.

מצב רוחנו היה מרומם, למרות ההשפלה: חשנו כמהפכנים הנלחמים מלחמת צדק על חופש הביטוי. במבט לאחור, פינוי השטח מצדנו רק הקל על לוי ועל שולחיו השמרנים מהולינג'ר לבצע את זממם בעיתון, שנהנה עד אז מיוקרה בינלאומית ניכרת. בתוך זמן קצר הפך הג׳רוזלם פוסט מעיתון שמאל־מרכז לבטאון של הימין, אפילו הקיצוני. מזימה שנולדה כהערת אגב בלשכתו של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, וקודמה במרץ על ידי נתניהו, יצאה סוף סוף אל הפועל.

שמיר היה אמנם סובלני כלפי התקשורת בעברית ואף נהג להתפאר באהדתו לכתבות ביקורתיות שהופיעו בעיתונים בעברית כמו דבר, הארץ ועל המשמר, אבל הג׳רוזלם פוסט עצבן אותו. שמיר סבר שהעיתון, שהיה היחיד אז באנגלית, מפיץ את דיבת הארץ רעה, במיוחד בשעה ההסברתית הקשה של האינתיפאדה הראשונה, שזה עתה פרצה. כשראדלר, יהודי קנדי ימני — שלימים ייכנס לכלא כמו שותפו המוכר יותר בלאק — הגיע לפגישת נימוסין אצל שמיר, הוא שאל את יועצו אריה מקל כיצד יוכל לסייע לראש הממשלה. אילו הג׳רוזלם פוסט היה למכירה, השיב לו מקל בבדיחות הדעת, יכולת לקנות אותו. שנתיים מאוחר יותר, כשחברת ״כור״ שנקלעה לקשיים, ומחזיקת מיעוט המניות בנק הפועלים החליטו להיפטר מהעיתון נושא ההפסדים שבבעלותם, מקל נזכר בבן שיחו הקנדי. הוא התקשר לנתניהו, ששהה אז בניו יורק, ושיגר אותו בדחיפות לשדל את ראדלר — שכמו עשירים ימנים רבים, נשבה בקסמיו של נתניהו כשהיה שגריר באו״ם — להשתתף במכרז לרכישת העיתון. נתניהו היה כל כך משכנע, שההצעה של חברת הולינג׳ר לשלם 20.7 מיליון דולר עבור 51 האחוזים שהיו בידי חברת בת של ״כור״ היתה גבוהה פי כמה וכמה ממה שהבעלים היו מוכנים להסתפק בו. עורך העיתון דאז ארי רט, שהיה נוכח במעמד פתיחת ההצעות, סיפר לימים שבני גאון ושמעון רביד, נציגי המוכרת, היו משוכנעים תחילה שמדובר בטעות דפוס.

צעדם הראשון של ראדלר ובלאק היה למנות את לוי, חסר הניסיון בעיתונות, למו״ל ואף ל״נשיא״, תואר שהומצא עבורו. לוי הכיר את ראדלר בתקופה שכיהן כשליח הקרן הקיימת בוונקובר, קנדה. לאחר מכן התפרנס מארגון טיולים לתיירים אוונגליסטים משיחיים, שהפך בימינו לביזנס רציני, עד שראדלר חילץ אותו מאפרוריותו. למרות ההבטחות שפיזר ראדלר על שמירת עצמאותה של המערכת, לוי, שהיה בעל קול עמוק, סגנון תקיף ומניירות אימפריאליות, לא התבייש לרגע. בתוך זמן קצר אולץ רט — העורך הוותיק והכריזמטי שזוהה עם העיתון יותר מכל — לפרוש. עורכו השני של העיתון, ארווין פרנקל, נטש את הספינה כחצי שנה מאוחר יותר, על רקע יחסיו הרעועים עם לוי ודרישתו של המו"ל להכתיב ואף לכתוב מאמרי מערכת בלתי חתומים. בתוך זמן קצר היה ברור לקבוצה גדולה של עיתונאים בעיתון, בהם אני, שנקלענו למצב בלתי אפשרי. כשסחבנו את הקרטונים תחת עינם הפקוחה של הבריונים מטעם, היינו משוכנעים שעוד לא נאמרה המלה האחרונה.

נתניהו בוועידת ג'רוזלם פוסט, בדצמבר האחרון
RONEN ZVULUN/רויטרס

המוצר הפך דלוח

חבורת הפורשים, שהכילה את רוב העורכים והכתבים הבכירים, זכתה לאהדה זמנית בתקשורת המקומית ובעיקר הבינלאומית, אך דעת הקהל נותרה אדישה לדרמה שהתחוללה בעיתון באנגלית. קוראי העיתון נסערו, אך רובם הסתגלו במהירות למוצר הדלוח שהמשיך לצאת בחודשים הראשונים לאחר עזיבתנו. ההסתדרות, אולי מתוך ייסורי מצפון על בגידת ״חברת העובדים״, שמכרה את העיתון כאחרונת הקפיטליסטים, שילמה מס שפתיים, אבל לא יותר. ביהירותנו ובטיפשותנו, דחינו גם את הצעתו הממזרית והנדיבה של חיים בר און, אז המו״ל של גלובס, להוציא כבר למחרת עיתון שיתחרה חזיתית בפוסט. העדפנו לחפש משקיע עם כיסים עמוקים, ואף ניהלנו משא ומתן מפרך וממושך עם אדוארד סרוסי, המיליארדר הגרמני שנודע לימים כמיטיבו הפטאלי של עזר ויצמן. כשהמגעים עם סרוסי עלו על שרטון, ה״מורדים״ מצאו עצמם נטושים ומובטלים. בחלוף כמה שנים השיג לנדאו נקמה מאוחרת, כשהקים מהדורה של הארץ באנגלית שתתחרה בפוסט, אך העיתונאים עצמם התפזרו לכל עבר.

ההתנגדות ללוי ולהולינג׳ר נכשלה וקרס הנסיון להציב סכר בפני המקרה הראשון של השתלטות בעל הון על אמצעי תקשורת במטרה להיטיב עם הימין בכלל ועם נתניהו בפרט. היום כולנו מכירים שמות כמו נמרודי, דנקנר, אדלסון ועכשיו גם אלוביץ׳, אבל ההשתלטות על הפוסט היתה הגראונד זירו של הסתערות האוליגרכים על העיתונות הישראלית. גופי התקשורת הציבוריים בישראל היו נתונים מאז ומתמיד לפיקוח ולהכוונה פוליטית, אך כאן דובר לראשונה על השתלטות עוינת על עיתון פרטי. מורדי הפוסט חשבו להילחם על מעמדם וכבודם של העיתונאים, אך סופם שקיבעו את חולשתם.

הקרב האחרון במאבק, ההרסני מכל, התנהל בשנתיים שלאחר מכן בבית הדין לעבודה. הטסט קייס היה תביעת פיצויים של ג׳ואנה יחיאל, עורכת המגזין של הפוסט, שאף העידה כיצד לוי האיץ בה לכלול במגזין כתבות צבעוניות מחמיאות על חבריו מהצבא. ב–25 באפריל 1993 פסק בית הדין לעבודה בירושלים בראשות השופטת אלישבע ברק לטובתה של יחיאל — ובמשתמע, לטובת כולנו — וקבעה אגב כך הלכה חוקתית מרחיקת לכת. ברק הכירה אמנם בזכותו המוחלטת של בעלים ומו״לים לנהוג בעיתוניהם כראות עיניהם, אך יצרה גם, יש מאין, זכות מאזנת של עיתונאים לאוטונומיה ולחופש ביטוי. בעלי העיתון רשאים לקבוע קו פוליטי לעיתון, לתת לו הנחיות כלליות ואף לפטר עורכים ועיתונאים שאינם מוכנים ללכת בתלם, אך מהרגע שהעיתונאי ממשיך בעבודתו, הוא זכאי להגנה לא רק מהתערבות המדינה אלא גם מהמוֹ״ל המשלם את שכרו.

״הככל העובד העיתונאי?״ שאלה ברק, והשיבה בשלילה. בניגוד לקביעה מפורסמת של המסאי האמריקאי איי.ג׳יי.ליבלינג, שכתב ש״חופש העיתונות קיים רק לבעליה״, ברק ביקשה להעניק מהחרות הזו גם לעיתונאי עצמו. חשיבותו העצומה של חופש העיתונות בחברה המודרנית, קבעה ברק, מחייב לסטות מהגישה ה״אנכרוניסטית״, כדבריה, הנוהגת בבריטניה ובארצות הברית, המצמצת את משמעות חופש הביטוי לאי־התערבות מצד המדינה. ברק ביקשה להחדיר נורמות ראויות יותר, הנהוגות בכמה ממדינות אירופה, ובהן גרמניה, על פיהן תפקידו החברתי המיוחד של העיתונאי מחייב להעניק לו חסינות החורגת מיחסי עובד־מעביד רגילים. ברק פסקה כי תנאי יסוד של דמוקרטיה הוא שהציבור יקבל מידע ממקורות חופשיים ומגוונים, וכי קיים אינטרס ציבורי מובהק להגן עליו מפני מונופול מידע שיוחזק בידי טייקונים ואינטרסנטים שיכולים להכתיב תוכן ובכך לשלוט בשיח הציבורי.

השמחה למשמע הצהרת העצמאות של מקצוע העיתונות שברק ניסחה היתה גדולה, אך גם קצרת מועד. בית הדין הארצי לעבודה בראשות השופט מנחם גולדברג, שדן בערעור שהגיש הפוסט, העיף את פסיקת ברק מכל המדרגות. בית הדין אמנם הסכים שהפוסט חייב בפיצויים מוגדלים, אך הוא פסל מכל וכל את ניסיונותיה של ברק לחדש הלכה. זכות הקניין היא ערך עליון, קבע גולדברג, וכל ניסיון להגביל את חופש הפעולה של בעלי העיתון תפגע בה בצורה בלתי נסבלת. חרונו על פסיקתה ה״אקטיביסטית״ של ברק ניכר בנזיפה הלא שיפוטית שגולדברג כלל בפסק דינו על כך שהעזה ״לחלק ציונים״, כדבריו, לאומות עם מסורת מפוארת של חופש עיתונות כמו בריטניה וארצות הברית, שבהן חופש העיתונות נתון, למעשה, בעיקר לבעליה. בסרט "הפוסט" המוקרן בימים אלה על פרשת מסמכי הפנטגון, ברור מאליו שבעניינים גורליים, הסמכות העליונה לפרסם או לא לפרסם נתונה בידי המו״ל — ובמקרה הזה המו״לית — ולא בידי העורך, מוערך או נערץ ככל שיהיה.

ברק חזתה היטב את מירוץ הטייקונים האינטרסנטים שהסתערו על התקשורת הישראלית. היא לא יכלה לנבא את עידן האינטרנט, שבו אלף פרחים פורחים, אבל ענקיות הרשת מדממות את העיתונות המסורתית למוות, וגם לא את המתקפות הארסיות של הימין העולמי על התקשורת ועל האמת. הדבר היחיד שנותר יציב כצוק איתן הוא נתניהו ושאיפתו להפוך את התקשורת הישראלית לדמוית רוסיה או ונצואלה, שבהן אוליגרכים בעלי תקשורת מכפיפים עצמם לממשל בתמורה לריפוד כיסיהם התפוחים ממילא.

נתניהו הפך ליקיר מערכת הפוסט. מקורבו וכותב נאומיו, דוד בר אילן, אף כיהן כעורך העיתון. הוא זכה לשנים רבות של כיסוי אוהד, גם אחרי שהולינג׳ר מכרה את הפוסט ב–2004, אם כי לא באותו הלהט. מסעו המוצלח לפתות בעל הון לרכוש עיתון, להכתיב את תכניו ולרמוס את עיתונאיו, מבלי שהדבר יעורר נוגדנים כלשהם בחברה הישראלית, הוא האוכל שנתן לנתניהו את התיאבון שהביא אותו עד הלום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו