פרשנות

לנוכח הסכנה לדמוקרטיה, האופוזיציה הציגה מפגן נדיר של אחדות

הנאומים ברחבת המוזיאון היו נלהבים מהמקובל, האמירות חדות והקהל זועם, לפחות במונחים תל אביביים. הדרמה האמיתית היתה הופעתו ברגע האחרון של איימן עודה

חמי שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רחבת מוזיאון תל אביב, אמש. ראשי מפלגות האופוזיציה שהתרחקו זה מזה במערכת הבחירות כמו ממגפה, התייצבו על במה אחתצילום: אילן אסייג
חמי שלו

הסופר והמסאי האנגלי סמואל ג'ונסון טבע את האמירה המפורסמת "כשאדם יודע שהוא עומד להיתלות בעוד שבועיים, זה ממקד את מחשבותיו בצורה נפלאה". המחשבה שבתוך זמן קצר הקואליציה של בנימין נתניהו עלולה לכרוך את חבל החסינות ואת לולאת ההתגברות סביב צווארה של הדמוקרטיה הישראלית השיגה אמש תוצאה דומה: האופוזיציה הפגינה את האנרגיה, הנחישות והאחדות שכה חסרו לה אך לפני חודשיים ושיכלו לשנות את תוצאות הבחירות.

ראשי מפלגות האופוזיציה, שהתרחקו זה מזה במערכת הבחירות כמו ממגפה, התייצבו על במה אחת, מבני גנץ דרך אבי גבאי ותמר זנדברג ועד לאיימן עודה, וגם יאיר לפיד, שזכה לקבלת הפנים האוהדת מכולם. הנאומים היו נלהבים מהמקובל, האמירות חדות וברורות מהעבר והקהל זועם מאי-פעם, לפחות במונחים של התל אביבים שהרכיבו את רובו. החרב התלויה מעל לראשה של הדמוקרטיה העניקה את התוסף שחסר כל כך במערכת הבחירות, הוכחה נוספת לאמירה "רק ביבי יכול".

מפגינים ברחבת מוזיאון תל אביב, אמש. חשיבות ההפגנה היא בעצם קיומהצילום: אילן אסייג

במידה רבה, חשיבותה של ההפגנה היתה בעצם קיומה: אחרי שבועות של אפתיה בלתי מוסברת לנוכח הידיעות על כוונתו של נתניהו להכפיף את בית המשפט העליון לצרכיו ולגחמות שותפיו, האופוזיציה הראתה סימני חיים. אבל הדרמה האמיתית, ואולי גם המשמעותית יותר, התרחשה ב-24 השעות שלפני ההפגנה, כשקמפיין אגרסיבי של השמאל הוביל את מארגני ההפגנה לכלול בין דובריה את עודה. החזית היהודית-ערבית המשותפת, שהיא חלומם המתוק של פעילי שמאל לדורותיהם, קמה לתחייה, ולו לערב אחד.

הופעתו של עודה היא שחשמלה את הקהל והיא שהביאה לרחבה מאות ואולי אלפי מפגיני שמאל שהתכוונו להחרים את ההפגנה. הפיצול האנדמי בשמאל הישראלי, הסובל מהטהרנות והווכחנות המאפיינים אותו בכל העולם, בתוספת השסע והעוינות בין יהודים לערבים - שנראה בדרך כלל בלתי ניתן לגישור - נעלמו כלא היו. החזון קם לתחייה, אף שיכול למות בכל רגע.

מפגינים בתל אביב, אמש. תרבושים אדומים חולקו כדי לסמן "שכאן זה לא טורקיה"צילום: אילן אסייג

עפר שלח, מארגן ההפגנה ורוחה החיה, הכריז על הקמת "תנועה" שתאגד את הכוחות שהשתתפו בה. בני גנץ אף הכתיר אותה "התנועה הממלכתית". עודה מצדו הכריז: "אני רוצה להיות חלק לגיטימי מהשינוי בחברה הישראלית", ודבריו התקבלו במחיאות כפיים סוחפות. על אף המחאות הצפויות בקרב ציבורו, ולמרות הידיעה הברורה שיריביהם ישתמשו בנוכחותו של עודה כדי להטיל ספק בנאמנותם, גנץ, לפיד, גבאי וזנדברג הצהירו כי לא יירתעו. נחכה ונראה.

עדיין קשה לקבוע אם מדובר בתקדים שישנה את פני האופוזיציה, את ההיקף והעוצמה של מאבקה בממשלת נתניהו, או אפילו את פני החברה הישראלית עצמה - או בהבלחה חד-פעמית שלא תחזור על עצמה. למרות הופעתם של עודה ושל תא"ל אמל אסעד, לא נראו מפגינים ערבים או דרוזים בקהל. משנקבע התקדים של הכללת עודה, אולי זה ישתנה לקראת ההפגנה הבאה.

אחד השלטים בהפגנה, אמש. סימן חיים לאופוזיציהצילום: עופר וקנין

היתה זו הפגנת השמאל הססגונית ביותר שנראתה זה זמן רב, בעיקר בזכות התרבושים האדומים והבוהקים שחולקו לקהל כדי לסמן, כפי שאמר לי אחד המחלקים, ש"כאן זה לא טורקיה". גם תמונה גדולה של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, הוצבה מול הבמה, אף שמקצת המפגינים רטנו שמדובר ב"גימיקים לא ראויים".

המארגנים העדיפו לקיים את ההפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב, שיכולה להכיל רק אלפים בודדים, בין היתר בשל הצורך לבודד ולהגן על מוצגי האמנות במקום: כך מצאו עצמם מאות משתתפים מנסים באופן נואש להציץ דרך פסל "עקדת יצחק" של מנשה קדישמן כדי לראות את הבמה. ייתכן שההחלטה על עריכת ההפגנה במוזיאון תצטייר בדיעבד כמפגן של חוסר ביטחון עצמי, כי גם את כיכר רבין, שיכולה להכיל רבבות, היו מצליחים המפגינים למלא אמש.

משתתפי ההפגנה, אמש. המאחרים לא ויתרו ומצאו דרכים לעקוף את מחסומי המשטרהצילום: אילן אסייג

סולמות שהוצבו בכניסה הצפונית של רחבת המוזיאון סימלו את המוטיבציה של המפגינים. רוב המבוגרים אמנם הגיעו בעוד מועד והצליחו להיכנס למתחם הסגור, אך הצעירים שהגיעו באיחור אופנתי נתקלו במחסומי משטרה ובטענה שלא ניתן להכניס עוד מפגינים לרחבה. רבים מהם לא ויתרו: הם איתרו סולמות בירכתי הגשרים המובילים לרחבה והמשיכו לזרום למרחב הסגור. כשהגיעו שוטרים לסגור את הפרצה, המסתננים נטלו את הסולם, הציבו אותו בקרבת מקום והמשיכו לזרום פנימה. אחד מהם אמר לי שלא הצביע בבחירות, ועכשיו הוא מנסה לכפר.

הנטייה הטבעית, המתבססת על ניסיון עשיר, היא להתייחס בביטול ליכולתן של הפגנות להשפיע. רק הפגנות מעטות, ובהן הפגנת ה-400 אלף בעקבות טבח סברה ושתילה והמחאה החברתית של 2011, הצליחו להביא לשינוי. כדי לסבר את האוזן, די לציין את העובדה שלאביגדור ליברמן סיכויים טובים בהרבה לעצור את ריצת האמוק של נתניהו לחסינות/התגברות, יהיו מניעיו אשר יהיו.

מפגין ברחבת מוזיאון תל אביב, אמש. הנטייה הטבעית היא להתייחס בביטול לכוחן של הפגנות להשפיעצילום: אילן אסייג

ובכל זאת, ההפגנה אמש סיפקה סימן חיים לאופוזיציה, שנדמה היה שנכנסה לתרדמת אחרי הבחירות. היא החזירה במידה מסוימת את הצבע ללחיי המרכז-שמאל, אחרי ההפסד החד-משמעי לנתניהו בבחירות. ייתכן, למרות הספקנות והקשיים הצפויים, שהיא גם בראה מסלול חדש ליחסים בין יהודים לערבים בישראל. בתרחיש האופטימי ביותר, היא תקיים את הבטחתו של אהוד ברק, שהשתתף בהפגנה כאזרח מן השורה, שהחודש מלאו לה 20 שנים בדיוק, כי לרגע ניתן היה לחשוב שאכן זהו "שחר של יום חדש".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ